ביקורת ספרותית על הסיפור של הילדה האבודה - הרומאנים הנפוליטניים #4 מאת אלנה פרנטה

---

תם ונשלם! צ'או לנו, צ'או לילה. ליוויתי אתכן מאז שהייתן ילדות קטנות משחקות בשכונת הביבים בנפולי. והנה הגענו לנקודה הזו, נשים שיש מאחוריהן הרבה היסטוריה.

הקריאה בסדרת הספרים הנפוליטניים היתה כמו לאכול שוקולד משובח. לא רציתי שייגמר, ומצד שני התנחמתי בידיעה שאי שם במעמקי הארון ממתינות עוד שלוש חפיסות. הידיעה שאפשר למתוח את העונג הזה היתה מנחמת, ואיפשרה לי להתנפל עליו בתאווה.אבל ההתקדמות בסיפור הזה הרגישה כמו על קיר טיפוס.פעם ידה של לנו על העליונה, אבל הנה לילה מקדימה אותה בצעד, והופ.. היא לפניה. תחרות זה לא.תמיד היתה מנצחת אחת. לנו, שהצליחה לצאת את גבולות השכונה, ולא רק! הצליחה לצאת את העיר, הלכה, למדה, השכילה, התפרסמה, ועם כל זה עדיין הרגישה נחותה, הרגישה תמיד כחוסה בצילה של לילה.

לנו שהיתה צריכה ללמוד ולהכניס לתוכה בינה ודעת, בעוד לילה תמיד נשארה במקומה, כשהבינה והדעת נבעו מתוכה, תמיד היו קיימות בה, היא שויתרה בגיל צעיר על הלימודים,לא הגיעו משום ספר לימוד, ומאף פרופסור באוניברסיטה. אנשי השכונה כיבדו את לנו על הישגיה, אבל את לילה העריצו על הדרך שעשתה מבלי לצאת מהשכונה.

פרנטה מציבה הרבה סימני שאלה לכל אורך הסיפור. רובם נותרו כשאלות פתוחות, וזו דרכה של פרנטה. לא רק שם העט שהסתתרה מאחוריו, גם סימני השאלה, גם המרחק שהיא תפסה כמספרת הסיפור. הגישה את הנתונים, ואתה הקורא, תעשה עם כל זה מה שתבין. גם שם הספר הנוכחי. הילדה האבודה יכולה להיות גם לילה, גם לנו. שתיהן אבודות, כל אחת בדרכה שלה. ויש עוד מישהי, שלדעתי האישית לשם היא מכוונת. ( אל תשאלו מי. ספויילרים, וזה).

פרנטה סוגרת את כל הקצוות, אך קושרת אותם בקשר רופף. לא חזק, לא הדוק מדי. ככה שאם אי פעם תהיה מחשבה על סיכום של הסיכום- יהיה לזה פתח. (בכל זאת, סדרת טלויזיה בהתהוות, וסרט קולנוע. לכו תדעו)

חייבת לציין שהרגשתי פער מטורף בין ההתחלה, הפתיחה של הסיפור לבין סיומו. אבל זה פחות חשוב. לא תמיד המטרה היא החשובה. הדרך לא פחות חשובה, ויש פה דרך דרך. כמו שרק פרנטה יודעת להתוות.

פרנטה היא צלפית. צלפית של מילים. מקמצת, מכוונת מטרה, וכל מילה- פפפפפפפפ..... בול.

ודעתי האישית לסיכום: סדרת הרומנים הנפוליטניים ,לדעתי בלבד, זה הספר הראשון שכתבה פרנטה. בגלל ההיכרות האישית (בטוח שיש לה נגיעה אישית לכל המסופר, אין מצב שלא, זה כוחו של הספר. העוצמה) לכן היא בחרה בשם עט. כשניגשה עם החומר להוצאות הספרים כנראה נתקלה בתגובות כמו: מי יקרא כזה ספר עב כרס של סופרת אלמונית? את מי יעניין לקרוא זכרונות ילדות משכונת עוני של סופרת אלמונית? וככה הונח כתב היד הזה בצד. עברו השנים, שם העט נשאר, יצאו ספרים אחרים שכל אחד מהם הפך לרב מכר. לא רק באיטליה, אלא בכל העולם. הספרים תורגמו לשלל שפות, פרנטה הפכה לתופעה. והנה נסללה הדרך, הגיעה שעתו של סיפור השכונה הנפוליטני.

כמו שכתבתי בעבר: פרנטה היא כמו כוסברה. או שאוהבים, או שלא. אין באמצע.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על הסיפור של הילדה האבודה - הרומאנים הנפוליטניים #4