ביקורת ספרותית על הטנק - פרוזה # מאת אסף ענברי
ספר לא משהו

---

בדרך כלל איני כותב ביקורת על דרוג ברמה כזאת כי אין בזה ענין. הפעם אני חורג ממנהגי כי הספר זכה ליחסי ציבור שגם אני נשביתי בהם ובעקבותם פתחתי ציפיות.
הטנק בדגניה הוא ה"מושמד" ביותר בהיסטוריה של מלחמת השחרור.נכון, אם תסתובבו ביחידות שיריון שעברו מלחמה או שתיים ותצרפו את מספרי הטנקים שהושמדו על ידי כל צוות לכדי סיכום, תגלו כי פלוגת טנקים השמידה את כל הרק"ם (רכב קרבי משוריין) שהיה בגיזרת הלחימה, הגדוד השמיד ארמיה או שתיים וחטיבה כילתה צבא שלם. לא עשיתי חשבון לאוגדה כי אני מניח שהמספר יגיע לכל חילות המזרח התיכון כולם על קרביהם וכרעיהם.
על הכרעת הקרב עם הסורים מתחרים אלו שהשמידו את הטנק בדגניה וביניהם חמישה ישירים ועוד כמה סמויים. אם נוסיף להם את אלו שטענו כי עצרו בגופם את הצבא הסורי, כמו אנשי מסדה ושער הגולן, הרי המספרים והסיפורים ענקיים.
נתקלתי אישית בשניים שיש להם "חזקה" על גירוש הסורים: חיים רזון, קצין חימוש בגדוד שלי בשיריון, שהאגדה הסתובבה סביבו והוא מוזכר בספר, ו..אחי( כן, אח שלי), שהיה בצוות תותחנים של נפוליונצ'יקים ברכס אלומות מעל הכינרת.
עכשיו ברורה הציפיה מן הספר וכגודלה כך מפח הנפש.
הספר מלקט חמש דמויות שקורותיהם, מעבר לעובדה שכל אחד לחוד, השמיד את הטנק בדגניה, לא מיוחדים ולא מרתקים.
למעט הפלדה של טנק ה"רנו" הסורי, אין קשר ביניהם, והסופר מנסה ליצור "עלילה" אמיתית או מדומיינת, מלקט מקרי זה.
התוצאה היא סיפור תפל, למרות הארועים האישיים והדרמטיים שהוכנסו בו, כמו בנו של דוידסקו שנפל וטבע עם הטנק שלו לתעלת סואץ בצליחה של מלחמת יום כיפור, או עוד כמה סיפורים כאלו, בעלי פוטנציאל אבל נמרחו לכדי סיפור סתמי.
חשבתי לקרוא את ספרו הראשון של ענברי, ועכשיו אני בהרהור שני לגביו.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על הטנק - פרוזה #