בקיץ האחרון נשבר לי הלב.
שברון לב מהסוג שרואים בסרטים.
ניירות טישו מפוזרים על המיטה, מוזיקה עצובה באוזניות ונדודי שינה.
החלטתי לתת לעצמי להתאבל כמו שצריך. בלי רגשות אשם.
במשך חודשיים הסתובבתי כמו מתה מהלכת. אנשים דיברו אליי אבל לא שמעתי כלום.
אנשים חייכו אליי אבל לא הצלחתי לחייך בחזרה.
אומרים שצרת רבים היא חצי נחמה. במקרה שלי זה היה נכון. לחברה הכי טובה שלי שברו את הלב באותו שבוע.
ישבנו ובהינו יחד במסך הטלוויזיה, בברמן ובאנשים שחלפו על פנינו.
עד שנתקלתי בספר של אלמוג בר.
היא לא מייפה את המציאות אלא מספרת אותה כמו שהיא. הבכי הבלתי נשלט בעבודה,
העצבות המתמשכת והקושי להמשיך הלאה.
רוב הסיפורים די חוזרים על עצמם ולחלקם יש אפילו סוף טוב. עם זאת היא הצליחה לגעת בנקודות רגישות וכואבות.
הספר מנחם ונותן לך תחושה שאתה לא לבד בסיפור.
וגם שזה בסדר להישאר בפיג'מה במשך שבוע בלי לצאת מהבית. או לא להתקלח.
ממליצה לכל מי שחווה פרידה כזו או אחרת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
