1


שבת, 1 באוקטובר


הקבר


האם חשבתם פעם כמה זמן דרוש כדי לכרות קבר? הרי לכם התשובה: זה נמשך נצח. כמה שנדמה לכם שזה נמשך, תכפילו את זה פי שניים.


בטח ראיתם את זה בסרטים: הגיבור, אולי אקדח מכוון לראשו, מזיע ונאנח בעודו חופר עמוק יותר ויותר באדמה עד שהוא עומד בעומק שני מטר בקבר שלו עצמו. או שני נוכלים חסרי מזל המתווכחים במהומה המטורפת סביבם תוך שהם חופרים בעצבים, והעפר מתעופף אל השמים בקלות כאילו זה היה סרט מצויר.


זה לא ככה. זה קשה. אין בזה שום דבר קל. הקרקע מוצקה וכבדה ואיטית. זה כל כך קשה לעזאזל.


וזה משעמם, וארוך, וחייבים לעשות את זה.


הלחץ, האדרנלין, הצורך החייתי הנואש לעשות את זה, מחזיקים אתכם עשרים דקות בערך. ואז אתם מתרסקים.


השרירים מתעייפים ונפרדים מעצמות הזרועות והרגליים. עור מול עצם, עצם מול עור. הלב כואב מהלם האדרנלין, רמת הסוכר בדם צונחת, הגעתם לקצה גבול היכולת. כל גופכם כואב. אבל אתם יודעים, בבהירות רבה, שבין כך ובין כך, בין שאתם מותשים ובין שלא, אתם תכרו את הבור הזה.


אז אתם מעבירים להילוך אחר. זה כמו נקודת האמצע בריצת מרתון, נקודה שבה נגמרת האצילות ופשוט צריך להשלים את הדבר המחורבן הזה. אתם מושקעים בו, כל כולכם בתוך זה. אמרתם לכל החברים שתעשו את זה, הכרחתם אותם לתרום לאיזו קרן צדקה זו או אחרת, משהו שאתם קשורים אליו באופן עמום ומרוחק. הם הרגישו אשמים אז תרמו יותר כסף ממה שהם רגילים לתרום, משום שחשו מחויבים בגלל איזה מרוץ אופניים או משהו אחר שהם עשו כשהיו באוניברסיטה והם מספרים לכם את הפרטים המייגעים שלו בכל פעם שהם משתכרים. אני עדיין עם המרתון, תישארו איתי. ואז יצאתם כל ערב, לבד, בשרירי שוק פועמים, עם האוזניות, גומאים קילומטרים, רק בשביל זה. כדי שתוכלו להיאבק בעצמכם, להיאבק בגוף שלכם, בדיוק שם, באותו רגע, באותו רגע מוחלט, כדי לראות מי מנצח. ואף אחד חוץ מכם לא רואה. ולאף אחד חוץ מכם זה לא באמת חשוב. זה רק אתם ועצמכם מנסים לשרוד. זאת ההרגשה כשכורים קבר, כאילו המוזיקה פסקה אבל אי אפשר להפסיק לרקוד. כי אם תפסיקו, תמותו.


אז אתם ממשיכים לחפור. אתם עושים את זה כי האלטרנטיבה גרועה בהרבה מלחפור בור איום ונורא שלא נגמר באדמה הקשה והדחוסה, עם את חפירה שמצאתם בסככה של איזה זקן.


כשחופרים חולפים צבעים במהירות מול העיניים. רסיסי אור שהם תוצאה של גירוי מטבולי של תאי עצב ויזואליים בקליפת המוח בשל מחסור בחמצן בדם ורמת סוכר נמוכה. האוזניים צורחות מרוב דם, ולחץ הדם נמוך עקב התייבשות ומאמץ יתר. אבל המחשבות? המחשבות מרפרפות על פני אגם התודעה השלֵו שלכם, ורק מדי פעם עולות אל פני המים. ואז הן נעלמות לפני שאפשר לתפוס אותן. המוח ריק לחלוטין. מערכת העצבים המרכזית מתייחסת למאמץ היתר הזה כאל מצב "הילחם או ברח". נוֹיְרוֹגֶנֶזָה שהיא תוצר של מאמץ פיזי, עם המונח האהוב על שבועוני ספורט פופולריים, ״שחרור אנדורפינים בעקבות פעילות גופנית", שפועל ככה שהוא גם מגביל את המוח וגם מגן עליו מהמאמץ המתמשך ומהלחץ שנוצרים מעבודת החפירה.


תשישות היא מאזֵן רגשי מעולה. בריחה או חפירה.


אחרי כשלושת רבעי שעה אני מחליטה שמטר שמונים זה עומק לא ריאלי לקבר הזה. אני לא אצליח לחפור מטר שמונים. אני עצמי רק מטר שישים וחמישה סנטימטרים. איך אצליח לצאת משם? אני אכרה את הבור לעצמי, פשוטו כמשמעו.


על פי סקר YouGov מ-2014, מטר שישים וחמישה זה הגובה האידיאלי לאישה הבריטית. ככל הנראה זה הגובה שבו הבריטי הממוצע היה רוצה את בת הזוג שלו. אז יש לי מזל. יש למארק מזל. אלוהים, כמה הייתי רוצה שמארק יהיה פה.


אז אם אני לא חופרת עד מטר שמונים, לאיזה עומק לחפור?


גופות נוטות להתגלות משום שקברו אותן בצורה מרושלת. אני לא רוצה שזה יקרה. ממש לא. זו לגמרי לא התוצאה שאני מבקשת. וקבורה מרושלת, כמו כל דבר מרושל באמת, היא תוצאה של שלושה דברים:


1. מחסור בזמן.


2. תכנון לקוי.


3. חוסר תשומת לב.


בעניין הזמן, יש לי שלוש עד שש שעות לעשות את זה. שלוש שעות לפי ההערכה הזהירה שלי. שש שעות זה הזמן שנותר לי עד שיחשיך. יש לי זמן.


אני לא חושבת שהתכנון שלי לקוי. עדיף שני מוחות מאחד. אני מקווה. אני רק צריכה לעשות את זה צעד אחר צעד.


ודבר שלישי: תשומת לב? אלוהים, ועוד איך. אני מקדישה לזה יותר תשומת לב מכל מה שאי פעם הקדשתי למשהו בחיי.


תשעים סנטימטר זה העומק המינימלי המומלץ על ידי ICCM (המוסד לניהול בתי קברות ושריפת גופות). אני יודעת כי גיגלתי את זה. גיגלתי את זה לפני שהתחלתי לחפור. אתם רואים, תכנון. תשומת לב. כרעתי ליד הגופה, עלים רטובים ותחוחים מתחת לרגליי, וחיפשתי בגוגל איך לקבור גופה. גיגלתי את זה בטלפון הצרוב של הגופה. אם הם ימצאו את הגופה… הם לא ימצאו את הגופה… ויצליחו לשחזר את הנתונים… הם לא יצליחו לשחזר את הנתונים… היסטוריית החיפוש הזאת תהיה חומר קריאה מאלף.


אחרי שעתיים אני מפסיקה לחפור. הבור בעומק של קצת יותר מתשעים סנטימטר. אין לי סרט מידה, אבל אני זוכרת שתשעים סנטימטר זה בערך גובה המפשעה. גובה הקפיצה הגבוהה ביותר שהצלחתי לקפוץ על סוס בחופשת הרכיבה שיצאתי אליה לפני שעזבתי את האוניברסיטה לפני שתים עשרה שנה. מתנת יום הולדת שמונה עשרה. מוזר, הדברים שנחרתים בזיכרון, לא? אבל הנה אני, עומדת בקבר שמגיע לי לגובה המותניים, ונזכרת בתחרות רכיבה. זכיתי במקום השני, אגב. הייתי מאושרת מאוד.


בכל מקרה, חפרתי כתשעים סנטימטר, רוחב כשישים סנטימטר, אורך כמטר שמונים. כן, זה נמשך שעתיים.


אני רוצה לחזור על דבריי: לכרות קבר זה קשה מאוד.


רק כדי לתת לכם פרספקטיבה, הבור הזה, הבור שחפרתי במשך שעתיים, הוא תשעים סנטימטר על שישים סנטימטר על מטר שמונים, שזה מטר רבוע אחד של אדמה, שזה 1.5 טונות של אדמה. וזה... זה המשקל של מכונית סטיישן או של לווייתן צעיר או של היפופוטם ממוצע. הוצאתי אדמה בכמות שקולה לכל אלה והעברתי אותה למעלה ומעט שמאלה מהמקום שבו היא הייתה קודם. והעומק של הקבר הזה הוא רק תשעים סנטימטר.


אני מסתכלת על תלולית האדמה שנוצרה ומרימה את עצמי החוצה לאט לאט, ידיי קורסות תחת משקלי. הגופה שוכבת מולי מתחת לבד ברזנט קרוע, שצבעו הכסוף בוהק כמו פס מחזיר אור על קרקע היער החומה. מצאתי אותו נטוש, תלוי כמו וילון על אחד הענפים, בדרך חזרה אל החניון הקטן, עומד בשקט יחד עם מקרר נטוש. דלת המקפיא הקטנה של המקרר חרקה בשלווה ברוח. מישהו פשוט זרק הכול.


יש משהו עצוב כל כך בחפצים נטושים, לא? בודדים, אבל די יפים. במובן מסוים אפשר לומר שבאתי לנטוש פה גופה.


המקרר עמד פה כבר זמן מה — אני יודעת את זה כי ראיתי אותו מחלון המכונית כשעברנו פה לפני שלושה חודשים ואף אחד לא בא עדיין לקחת אותו. היינו בדרכנו חזרה ללונדון מנורפוק, מארק ואני, אחרי שחגגנו את יום השנה לפגישתנו הראשונה, והנה המקרר עדיין עומד פה חודשים לאחר מכן. מוזר לחשוב שכל כך הרבה דברים קרו — לי, לנו — בזמן שחלף מאז, אבל פה שום דבר לא השתנה. כאילו המקום הזה הוא מחוץ לזמן, אזור המתנה. זו התחושה שיש בו. אולי איש לא היה כאן מאז שבעל המקרר היה פה, ואלוהים יודע לפני כמה זמן זה היה. המקרר נראה בבירור כאילו הוא משנות השבעים — אתם יודעים, במובן המלבני שלו. מלבני שמלבני. מונולית באמצע יער אנגלי לח. עתיק. שלושה חודשים הוא פה ואף אחד לא אסף אותו, אף אחד מהמזבלה. אף אחד לא בא לפה, זה ברור. חוץ מאיתנו. אין פה עובדי עירייה, אין מקומיים שמתלוננים וכותבים מכתבים לנציגיהם בעירייה, איש לא עובר פה מוקדם בבוקר עם הכלב ועלול למעוד במלכודת שלי. זה המקום הבטוח ביותר שיכולתי להעלות בדעתי. אז זהו זה. יעבור קצת זמן עד שהכל ישקע, האדמה. אבל אני חושבת שלמקרר ולי יש די והותר זמן.


אני מסתכלת על זה, תלולית הברזנט המקומט. מתחתיה שוכנים עכשיו בשר, עור, עצמות, שיניים. מת זה שלוש שעות וחצי.


אני תוהה אם הוא עדיין חם. בעלי. חם למגע יד. אני מגגלת את זה. בכל מקרה, אני לא רוצה לחטוף הלם.


בסדר.


בסדר, הידיים והרגליים אמורות להיות קרות למגע יד, אבל מרכז הגוף אמור להיות עדיין חם. בסדר.


אני נושמת נשימה ארוכה ועמוקה.


טוב, מתחילים…


אני עוצרת. רגע.


אני לא יודעת למה, אבל אני מנקה את היסטוריית החיפושים של הטלפון הצרוב שלו. זה חסר טעם, אני יודעת. הטלפון בלתי ניתן לאיכון ואחרי כמה שעות באדמת אוקטובר הלחה הוא לא יפעל בכל מקרה. אבל אולי בכל זאת הוא יעבוד. אני מניחה את הטלפון בחזרה בכיס המעיל שלו ומוציאה את האייפון האישי שלו מכיס חולצתו. הוא על מצב טיסה.


אני מסתכלת על ספריית התמונות בטלפון. אנחנו. דמעות נקוות בעיניי ואז זולגות בשני זרמים חמים במורד פניי.


אני מסירה לגמרי את הברזנט וחושפת את כל מה שהוא הסתיר. אני מנגבת את הטלפון מטביעות אצבע, מחזירה אותו אל כיס החולצה החם שלו ומחבקת את ברכיי.


אני לא אדם רע. או אולי אני כן. אולי אני אתן לכם להחליט?


אבל אני בהחלט צריכה להסביר. וכדי להסביר אני צריכה לחזור אחורה. אחורה אל בוקר יום השנה לפגישתנו הראשונה, לפני שלושה חודשים.