ביקורת ספרותית על לידה מאת עמנואלה ברש-רובינשטיין
ספר טוב

---

חברות-נישואין-הריון-לידה-ילדים.
המסלול המוכר לרבים מאתנו ואותו אנו עושים על אף הקשיים שבדרך.
משום שדובר בו רבות בסרטים, ספרים, דיונים, פורומים והפגנות והוא נטחן דק עד הפיכתו לאפר עדיין איננו מפזרים אותו על פני הים וממשיכים לדון בו בעיקר משום שיש בו סכנות רבות, אתגרים ופינות חמד בלתי נשכחות.
יוסמיטי פארק להרפתקניות שבינינו, המתעוררות בחצי הלילה וחולצות שד במקום בקבוק או מעדיפות שיטות טבעיות על פני אקמולים ותרופות.
ווגאס למהמרים: יקום או ייתן לישון? יהיה סקס היום או לא? כל אחד ותהיותיו, כל אחת והרהוריה.
אני את הריונותיי עברתי בעיקר בקיטורים על היצורים בבטני המפריעים לי לנהל חיים נורמליים. לראשון קראתי "פאקמן" כי בעט כל הזמן ולא נתן לי לישון, היה רעב באופן תמידי וגרם לי לרוץ לבורגר-קינג, לזלול ארוחה שלמה ולהקיאה אחר דקותיים.
הוא נולד בלידת עכוז ממש כמוני, עקשן וקטן סירב להתהפך או להשמין ובכה כמעט שנתיים רצוף ללא סיבה מיוחדת.
כל מי שניסה להחליף לו חיתול חטף שפריץ צהבהב לפנים אם לא הכין מראש ריבוע בד והניחו כבדרך כבוד על הביסלי-גריל.
השנייה זכתה במהרה לכינוי "בטטה" שאותו היא נושאת בגאון עד עצם היום הזה.
היא וויתרה לי על הבחילות וההקאות אך במקומן שלחה אותות עייפות שבאו לידי ביטוי בהירדמות חפוזה בשירותים, נמנום בשיחות עם הבוס, ונחירות קולניות בקריאת כותרות ספרים (במשך תשעה חודשים לא התקרבתי לספרייתי היקרה!).
הם המשיכו עם הקו הזה עד עצם היום הזה: עקשן ורעב, ישנונית עד זרא אך הוא מוכר מימים ימימה ומייחד אותם מאחרים ועושה אותם לגמרי שלי.
אנו הופכים להורים וממשיכים לשעוט קדימה, לא עומדים במקום והדאגות רק הולכות ומחריפות. אני מעדיפה להתמודד עם בעיות בזמן אמת ולא לקרא עליהן בעיתון או ספרים כמו אותן זריקות המנע, החיסונים. ימנעו (וגם זה בסימן שאלה) מחלות קשות או עיוותים עתידיים.
את ספרה של עמנואלה, "לידה" קראתי לא מתוך רצון ללמידה, חוכמה שבדיעבד או השוואת בעיות בחיי נישואין אלא מתוך זיכרונות מתוקים-מרירים שהיו לי בעת בה הייתי בהריון ומיד לאחר הלידה.
היום זה מרגיש כמו סיפור פנטסטי, כמו איזו בדיה.
הם גדלים כ"כ מהר והכעסים עליהם ועל אביהם (שלא עזר, שהתעלם, שהפנים את רגשותיו, שנשם חלילה בכל זמן שהייתי בהריון, שלא קיבל את המינון הנכון) נמוגו.
כולנו בני אדם, כולנו טועים אבל יש כאלו שנותרים במערכה וישנם כאלו שבורחים.
הסופרת מתארת תמונה דיי מציאותית של שני זוגות ישראלים: אמיר ודפני, אביגיל וגיא.
הזוג הראשון נשוי ומצפה לילד והזוג השני מתלבט, לפחות הצד הגברי שבו: הוא רוצה המשכיות, חושק בילד אך בת זוגו אינה מראה נכונות להיכנס להריון ומעדיפה להמשיך את חייה בקידום עבודתה ובעשיית דברים שבהם היא טובה.
אני קוראת אודות הלבטים, הריבים, הכעסים והתמרמרויות ומבינה מהיכן זה נובע ובדיוק מאיזו נקודה זה התחיל. הייתי שם וזה בהחלט טבעי ורגיל.
הסיפור קולח, עכשווי ומאוד ישראלי, מסופר כל פעם ע"י דמות אחרת ומנקודת מבטה.
ניכר כי הסופרת עשתה תחקיר מרתק ושוחחה וודאי עם מספר לא מבוטל של זוגות.
לא קל להסתגל לעובדה כי חיינו משתנים מרגע שמגיחים ילדנו לאוויר העולם ואפילו עוד לפני כן, שהתהליך בעיצומו והבטן מתעגלת ומכבידה והמצב רוח אינו כפי שהיה.
האישה עצבנית והגבר אינו מבין מדוע, הוא מנסה לעזור ולהיות מועיל אך מוצא את עצמו נדחף לצד ובלתי רלוונטי.
פתאום קלטתי דפוסים והתנהגויות מהפרטנר שלי שעוזרים לו להתמודד עד היום במצבי מצוקה (שאני מוציאתם לפועל).
ישנה הפנמה שלא הכל שחור ולבן ולכל מטבע יש שני צדדים וכמו שיש אימהות מתוסכלות ישנם גם אבות מדוכאים.
ספר שקראתי בהנאה ובהבנה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על לידה