גם על נאצים יש סטיגמות.

ברגע שמתגברים על הזעזוע האוטומטי, מבינים שאני לא מתכוונת ל"אוי הנאצים המסכנים סובלים מסטיגמות שליליות עליהם הו כמה נורא". הרי איך אנחנו מדמיינים נאצים? באופן אינטואיטיבי הרבה אנשים מדמיינים חיילים במדי אס-אס, מצדיעים במועל יד או מחזיקים נשק, הפנים שלהם אטומות או זועפות ויש להם מבט מתועב ומרושע בעיניים. מה שכנראה היה נכון לחלק מהחיילים, אבל זאת עדיין מסגרת מאוד כללית. רוב החיילים בצבא הגרמני היו סתם חיילים ולא אנשי הדרג העליון שתורת הגזע הייתה ייהרג ובל יעבור עבורם. מי מאתנו רוצה לחשוב על הנאצים בסוף המשמרת? החייל הנאצי שווידא שהיהודים נמצאים במחנה ההשמדה חזר הביתה בסוף היום – הוא חזר כדי לנשק את אשתו ולחבק את הילדים, לפטפט עם השכנים בדרך, לאכול ארוחת ערב ולהתפלל בכנסייה. מה אפשר לעשות? כלום. החייל הממוצע לא חושב כל יום כל היום על היהודים. הדיסוננס לא נתפס בעינינו, אבל אלה הם הנאצים. דחפו ילדים יהודיים לתאי הגזים ביד אחת וליטפו את הראש של הילדים הגרמניים ביד השנייה.

בכל מקרה, התקציר לסיפור.
אריך, אינגה והלמוט האופטמן הם משפחה גרמנית ארית שחיה בשנות ה-40. אריך הוא שומר במחנה הריכוז דכאו בגרמניה של סוף מלחמת העולם השנייה, ובתקופה הזאת המצב לא מזהיר בשביל הנאצים. היטלר התאבד, גרמניה מופצצת והרחובות הרוסים, האמריקאים מחפשים פושעים נאצים ותכף יתחילו משפטי נירנברג. נאצי שנתפס ברחוב נידון למוות. הוא עצמו שמר במחנה והבן שלו שייך לתנועת נוער נאצית, מה עושים? אז אריך הלחוץ מחליט לברוח – לאן? לארץ ישראל. כן, קראתם נכון. הרי מי יחפש נאצי בארץ ששואפת להיות מדינת היהודים? בכל מקרה, אריך מארגן לו, לאשתו ולבנו מסמכים ותעודות של משפחה יהודית. עכשיו הם יוזף, פרידה ומרדכי ברונשטיין. המשפחה עולה על אנייה בכיוון אחד לארץ ישראל, והם מצטופפים באניית מעפילים רעועה מלאה ביהודים, לומדים עברית ובולעים את הרוק. לבסוף הם מגיעים לארץ ישראל ומתחילים בחיים חדשים עם זהות של יהודים ניצולי שואה (!) שהסתתרו ביערות עם הפרטיזנים. אריך מרוצה מזה שהצליח לברוח ועובד רוב הזמן בנמל, אינגה נחרדת מהארץ הפרימיטיבית והמלאה ביהודים, אבל מסתגלת ונותרת בגעגועים לגרמניה. הבן, הלמוט, הוא החלק החשוב באמת בסיפור. הלמוט הוא ילד צעיר, וכשהסתיימה המלחמה הוא היה בסה"כ בן 10. הוא היה פטריוט, נאמן, גאה בערכים הנאציים ונשבע אמונים להיטלר ולרייך השלישי. איך ילד כזה יסתדר עם יהודים? טוב, התשובה היא שדווקא די בסדר. הלמוט, כמו הוריו, מסתגל למצב החדש. הוא הולך לבית ספר, תנועות נוער, מחנה קיץ, משתלב בין היהודים ומוצא לעצמו חברים. נאמן לנאציזם לנצח נצחים? לא בהכרח. הלמוט יודע שאבא שלו שמר על שבויי מלחמה רוסיים, מה לו ולרצח עם? 6 מיליון יהודים? היהודים האלה ממש מגזימים, הם יתלו כל נאצי שהם ימצאו. זאת לפחות הגישה בהתחלה. אבל החיים עוברים והלמוט, שהוא עדיין ילד בסה"כ, חי חיים של יהודי בארץ ישראל. הוא אפילו מקבל ע"י היהודים את השם מוטי ואח"כ גם מוטק'ה, מצטרף לתנועת נוער ציונית, וסופג את התרבות של העם היהודי והישראלי יחד עם ההשפעה מהסביבה. כל אלה עושים את שלהם והלמוט עובר שינויים פנימיים. החיים בארץ ישראל מסתבכים כשחברה לכיתה של הלמוט – לאה, ילדה יהודייה צעירה וניצולת שואה, מזהה את אריך בתור נאצי מדכאו. היא נועצת בו מבט ארוך ומשם העניינים מתחילים להתגלגל במהירות כנגדם וכנגדה, כשבמצב מעורבים גם טמפלרים מהמושבה הגרמנית, גם סיפור אניית אקסודוס וגם הקמת המדינה. המצב משתנה כל הזמן גם אצל משפחת האופטמן וגם אצל הלמוט עצמו. הספר באופן כללי משלב קונספט מעניין של נאצים שמסתתרים בישראל, היסטוריה שנמצאת ברקע ומייפה את הסיפור, ובאמצע עומד תהליך התבגרות של ילד.

הספר הזה מיועד למה שנקרא "נוער צעיר". רציתי להגיד שמדובר בספר ילדותי, במובן מסוים, אבל ילדותי זאת לא המילה הנכונה: הוא מתאים לילדים. אמנם זה משתמע גם מהקטלוג של המדפים שהוא מונח עליהם בחנויות הספרים או בספריות, וגם האיור על הכריכה מרמז על זה, אבל התוכן הוא זה שבאמת קובע. זה ספר שמיועד לתפר בין הילדים הקטנים שבביה"ס היסודי לבין בני הנוער הבוגרים שלומדים לבגרויות. איפשהו באזור הגיל שבו אתה מספיק בוגר ומסוגל להבין ספר שלם, אבל עדיין מתקשה לעכל ספרים כבדים ולהבין את כל הדקויות. בכנות, זה אחד החסרונות הגדולים של הספר. רואים בבירור שיש לו פוטנציאל, אבל מימוש? פחות, הרבה פחות. אומרים שילד הוא "כחומר ביד היוצר", ובספר הזה רואים את זה בצורה הכי ברורה שיש. זה נחמד כשזה ספר שמיועד לחתך גיל מסוים, אבל לאנשים אחרים זה יכול להעיק. זה לא ספר שצריך לעיין בו ולהתעמק בתוכו. דמות אחת מרגישה משהו? כתוב "הדמות הזאת מרגישה משהו". משהו מסתורי שמעורר חשדות? כתוב "החשד התעורר בדמות בעקבות הדבר המסתורי". אמנם אלה לא ציטוטים מדויקים, אבל הכוונה מובנת. הכול מוצג בצורה שטחית וחד-ממדית, הכול מאוד פשטני. גם הדמויות בעייתיות במובן הזה: הן פשוט שטוחות. כולן מתנהגות אותו הדבר, אפשר לצפות את ההתנהגות שלהן, התגובה שלהן והמשפט הבא שלהן מקילומטרים. הלמוט, אחת הדמויות המרכזיות בספר – משתנה בצורה מאוד לא אמינה. לא מתארים קונפליקטים פנימיים או השתנות הדרגתית, פשוט מספרים על השינוי בצורה קצת עקיפה. זה לא מתחמק ולא מתבייש, זה פשוט מה שזה.
אז למה שלושה כוכבים? הספר קל מדי, מפשט הכול ונמנע מלהתעמק בקונפליקטים בצורה יסודית. כמו שאמרתי: מתאים לילדים. זה אולי ספר שילד ייהנה ממנו, אבל תיכוניסטית כמוני או אדם מבוגר? כנראה שפחות. למרות זאת, זה ספר מעניין. נהניתי לקרוא אותו, חיכיתי לקרוא אותו ובסופו של דבר גם לא יצאתי מאוכזבת מי-יודע-כמה. ספר מסוג הספרים שמעבירים בהם הפסקת חשמל או יום אצל שומרי שבת. לא הייתי ממליצה לאנשים לקנות אותו, אבל הייתי ממהרת להגיד להם לחטוף אותו ממדף של ספרייה.

גם על נאצים יש סטיגמות.

ברגע שמתגברים על הזעזוע האוטומטי, מבינים שאני לא מתכוונת ל"אוי הנאצים המסכנים סובלים מסטיגמות שליליות עליהם הו כמה נורא". הרי איך אנחנו מדמיינים נאצים? באופן אינטואיטיבי הרבה אנשים מדמיינים חיילים במדי אס-אס, מצדיעים במועל יד או מחזיקים נשק, הפנים שלהם אטומות או זועפות ויש להם מבט מתועב ומרושע בעיניים. מה שכנראה היה נכון לחלק מהחיילים, אבל זאת עדיין מסגרת מאוד כללית. רוב החיילים בצבא הגרמני היו סתם חיילים ולא אנשי הדרג העליון שתורת הגזע הייתה ייהרג ובל יעבור עבורם. מי מאתנו רוצה לחשוב על הנאצים בסוף המשמרת? החייל הנאצי שווידא שהיהודים נמצאים במחנה ההשמדה חזר הביתה בסוף היום – הוא חזר כדי לנשק את אשתו ולחבק את הילדים, לפטפט עם השכנים בדרך, לאכול ארוחת ערב ולהתפלל בכנסייה. מה אפשר לעשות? כלום. החייל הממוצע לא חושב כל יום כל היום על היהודים. הדיסוננס לא נתפס בעינינו, אבל אלה הם הנאצים. דחפו ילדים יהודיים לתאי הגזים ביד אחת וליטפו את הראש של הילדים הגרמניים ביד השנייה.

בכל מקרה, התקציר לסיפור.
אריך, אינגה והלמוט האופטמן הם משפחה גרמנית ארית שחיה בשנות ה-40. אריך הוא שומר במחנה הריכוז דכאו בגרמניה של סוף מלחמת העולם השנייה, ובתקופה הזאת המצב לא מזהיר בשביל הנאצים. היטלר התאבד, גרמניה מופצצת והרחובות הרוסים, האמריקאים מחפשים פושעים נאצים ותכף יתחילו משפטי נירנברג. נאצי שנתפס ברחוב נידון למוות. הוא עצמו שמר במחנה והבן שלו שייך לתנועת נוער נאצית, מה עושים? אז אריך הלחוץ מחליט לברוח – לאן? לארץ ישראל. כן, קראתם נכון. הרי מי יחפש נאצי בארץ ששואפת להיות מדינת היהודים? בכל מקרה, אריך מארגן לו, לאשתו ולבנו מסמכים ותעודות של משפחה יהודית. עכשיו הם יוזף, פרידה ומרדכי ברונשטיין. המשפחה עולה על אנייה בכיוון אחד לארץ ישראל, והם מצטופפים באניית מעפילים רעועה מלאה ביהודים, לומדים עברית ובולעים את הרוק. לבסוף הם מגיעים לארץ ישראל ומתחילים בחיים חדשים עם זהות של יהודים ניצולי שואה (!) שהסתתרו ביערות עם הפרטיזנים. אריך מרוצה מזה שהצליח לברוח ועובד רוב הזמן בנמל, אינגה נחרדת מהארץ הפרימיטיבית והמלאה ביהודים, אבל מסתגלת ונותרת בגעגועים לגרמניה. הבן, הלמוט, הוא החלק החשוב באמת בסיפור. הלמוט הוא ילד צעיר, וכשהסתיימה המלחמה הוא היה בסה"כ בן 10. הוא היה פטריוט, נאמן, גאה בערכים הנאציים ונשבע אמונים להיטלר ולרייך השלישי. איך ילד כזה יסתדר עם יהודים? טוב, התשובה היא שדווקא די בסדר. הלמוט, כמו הוריו, מסתגל למצב החדש. הוא הולך לבית ספר, תנועות נוער, מחנה קיץ, משתלב בין היהודים ומוצא לעצמו חברים. נאמן לנאציזם לנצח נצחים? לא בהכרח. הלמוט יודע שאבא שלו שמר על שבויי מלחמה רוסיים, מה לו ולרצח עם? 6 מיליון יהודים? היהודים האלה ממש מגזימים, הם יתלו כל נאצי שהם ימצאו. זאת לפחות הגישה בהתחלה. אבל החיים עוברים והלמוט, שהוא עדיין ילד בסה"כ, חי חיים של יהודי בארץ ישראל. הוא אפילו מקבל ע"י היהודים את השם מוטי ואח"כ גם מוטק'ה, מצטרף לתנועת נוער ציונית, וסופג את התרבות של העם היהודי והישראלי יחד עם ההשפעה מהסביבה. כל אלה עושים את שלהם והלמוט עובר שינויים פנימיים. החיים בארץ ישראל מסתבכים כשחברה לכיתה של הלמוט – לאה, ילדה יהודייה צעירה וניצולת שואה, מזהה את אריך בתור נאצי מדכאו. היא נועצת בו מבט ארוך ומשם העניינים מתחילים להתגלגל במהירות כנגדם וכנגדה, כשבמצב מעורבים גם טמפלרים מהמושבה הגרמנית, גם סיפור אניית אקסודוס וגם הקמת המדינה. המצב משתנה כל הזמן גם אצל משפחת האופטמן וגם אצל הלמוט עצמו. הספר באופן כללי משלב קונספט מעניין של נאצים שמסתתרים בישראל, היסטוריה שנמצאת ברקע ומייפה את הסיפור, ובאמצע עומד תהליך התבגרות של ילד.

הספר הזה מיועד למה שנקרא "נוער צעיר". רציתי להגיד שמדובר בספר ילדותי, במובן מסוים, אבל ילדותי זאת לא המילה הנכונה: הוא מתאים לילדים. אמנם זה משתמע גם מהקטלוג של המדפים שהוא מונח עליהם בחנויות הספרים או בספריות, וגם האיור על הכריכה מרמז על זה, אבל התוכן הוא זה שבאמת קובע. זה ספר שמיועד לתפר בין הילדים הקטנים שבביה"ס היסודי לבין בני הנוער הבוגרים שלומדים לבגרויות. איפשהו באזור הגיל שבו אתה מספיק בוגר ומסוגל להבין ספר שלם, אבל עדיין מתקשה לעכל ספרים כבדים ולהבין את כל הדקויות. בכנות, זה אחד החסרונות הגדולים של הספר. רואים בבירור שיש לו פוטנציאל, אבל מימוש? פחות, הרבה פחות. אומרים שילד הוא "כחומר ביד היוצר", ובספר הזה רואים את זה בצורה הכי ברורה שיש. זה נחמד כשזה ספר שמיועד לחתך גיל מסוים, אבל לאנשים אחרים זה יכול להעיק. זה לא ספר שצריך לעיין בו ולהתעמק בתוכו. דמות אחת מרגישה משהו? כתוב "הדמות הזאת מרגישה משהו". משהו מסתורי שמעורר חשדות? כתוב "החשד התעורר בדמות בעקבות הדבר המסתורי". אמנם אלה לא ציטוטים מדויקים, אבל הכוונה מובנת. הכול מוצג בצורה שטחית וחד-ממדית, הכול מאוד פשטני. גם הדמויות בעייתיות במובן הזה: הן פשוט שטוחות. כולן מתנהגות אותו הדבר, אפשר לצפות את ההתנהגות שלהן, התגובה שלהן והמשפט הבא שלהן מקילומטרים. הלמוט, אחת הדמויות המרכזיות בספר – משתנה בצורה מאוד לא אמינה. לא מתארים קונפליקטים פנימיים או השתנות הדרגתית, פשוט מספרים על השינוי בצורה קצת עקיפה. זה לא מתחמק ולא מתבייש, זה פשוט מה שזה.
אז למה שלושה כוכבים? הספר קל מדי, מפשט הכול ונמנע מלהתעמק בקונפליקטים בצורה יסודית. כמו שאמרתי: מתאים לילדים. זה אולי ספר שילד ייהנה ממנו, אבל תיכוניסטית כמוני או אדם מבוגר? כנראה שפחות. למרות זאת, זה ספר מעניין. נהניתי לקרוא אותו, חיכיתי לקרוא אותו ובסופו של דבר גם לא יצאתי מאוכזבת מי-יודע-כמה. ספר מסוג הספרים שמעבירים בהם הפסקת חשמל או יום אצל שומרי שבת. לא הייתי ממליצה לאנשים לקנות אותו, אבל הייתי ממהרת להגיד להם לחטוף אותו ממדף של ספרייה.