ביקורת ספרותית על 12 סיפורים מאת ויליאם פוקנר
ספר טוב

---

על מה אתם חושבים כשאתם חושבים על ארה"ב? על השדרה החמישית בניורק? על שדרות הכוכבים בעיר המלאכים? ואולי על הארכיטקטורה המדהימה של שיקגו עיר הרוחות? ובכן כל אלו הם רק חלק קטן מארה"ב ושונים לחלוטין מאזור הדרום. הדרום הוא החצר האחורית של ארץ האפשרויות ובניגוד לשמו, הוא אינו רק אזור גיאוגרפי: זהו אזור בעל מאפיינים רבים נוספים. הדרום עני יותר, שמרן יותר, דתי יותר, הכלכלה שם מבוססת הרבה יותר על חקלאות מאשר על תעשייה והאנשים החיים בו הם הרבה יותר אנשי הצווארון הכחול מאשר בצפון. הרבה מאוד שדות כותנה, תירס, טבק וקני סוכר ניתן לראות בדרום וכל אלו מכתיבים חיים שונים מהחיים בצפון המתועש. ויליאם פוקנר כותב על אנשי הדרום ובעיקר על אלו שבשולי החברה.

קצת Off Topic: בחלק מערי הדרום עדין מתקשים הלבנים (אלו המכונים רדנקס) להשלים עם תוצאות מלחמת האזרחים מהמאה ה-19 והם עדין מתעבים את היאנקים האלו מהצפון שפלשו לשטחם ושיבשו את אורחות חייהם בתקופת העבדות.

פוקנר חי בתקופה בה חוקי ההפרדה הכתיבו את אורחות החיים בדרום, העבדות אמנם כבר הסתיימה פורמלית אך 250 השנים בהן הייתה חוקית, הותירו את אותותיה בצורת צלקות רבות בחברה.

בסיפוריו מייטיב פוקנר לתאר את מאבקי הקיום של אנשי הדרום ואת הדילמות איתן הם צריכים להתמודד. מחוז יוֹקָנָפָּטאווּפָה אשר בו מתרחשות עלילות הסיפורים הוא כמובן מחוז פרי דמיונו של פוקנר, אך מחוז כזה יכול היה להתקיים במדינות שונות בדרום כמו מיסיסיפי, אלבמה, טנסי או כל אחת ממדינות הדרום הגזעניות.

אני חייב לומר שנהניתי מכתיבתו של פוקנר אך יחד עם זאת, לדעתי הסיפורים אינם אחידים ברמתם. מאוד נגע לליבי הסיפור "שני חיילים" המספר על ילד בן תשע היוצא באישון ליל למסע בן 130 ק"מ כשהוא מצויד בביצה של אנפה וקליע, בעקבות אחיו הגדול שהתגייס למלחמה, וכן הסיפור "אסם מבוער" אשר גם הוא עוסק בילד אשר למרות גילו הצעיר מודע לאכזריות של אביו. עוד סיפור ראוי לציון הוא "ספטמבר יבש": חבורה של לבנים יוצאת לגמור חשבון עם אדם שחור הנחשד באונס שלא היה, אך באותה תקופה בדרום, לא הייתה לאמת כל חשיבות: "למי אתה מאמין? לכושי שחור או לאישה לבנה?" צועק אחד הלבנים על חברו והשאלה הזו מקפלת בתוכה עוולות רבות אותן חוו השחורים בדרום. אי אפשר שלא לחשוב על האירועים האלו מבלי להשוותם לרצח ג'ורג' פלויד ולקלות הלחיצה על ההדק של שוטרים לבנים רבים כאשר האדם העומד מולם הוא בצבע שונה.

ספר שבהחלט שווה קריאה למרות חוסר האחידות.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על 12 סיפורים