#
ציור מדוייק של תקופה ומקום דרך דמויות החיות את אורח החיים בדרום ארצות הברית, מתקופת מלחמת האזרחים ועד מחצית המאה העשרים. מחוז יוקנפטומה הוא מחוז מומצא בלואיזיאנה המשמש מרחב המחייה והסיפור של פוקנר. בדרך כלל הוא הצליח לגרום לי להרגיש שהמקום והדמויות אמיתיים.

הסיפורים עוסקים באנשים החיים בדרום המוזנח של ארצות הברית. אלה חוואים פשוטים ובורים, אנשי צווארון כחול, עירונים ממעמד נמוך, וגם תושבי עיירות בעלי יומרה לאריסטוקרטיה בניחוח נפטלין. את היוקרה והכסף שבמעמד המורם מעם [שנבנה על שימוש בכוח עבודה חינמי של עבדים כושים] הם או אבותיהם בזבזו. מה שנשאר להם היום הוא העמדת פנים שהכבוד הוא זכותם מלידה, כמו המעמד וזכויות היתר. (זוכרים את בלאנש מ"חתולה על גג פח לוהט" של טנסי וויליאמס? הזכיר לי...)

לכאורה אין לדמויותיו של פוקנר שום קשר לישראל של המאה ה-21. מה לנו ולעובד שאת חמת זעמו על החוואים שלא נתנו לו עבודה הוא מכלה באסמים שלהם שהוא מבעיר ובמשפחתו שאותה אינו יכול לכלכל ובה הוא נוהג באלימות?
מה לנו ולשמועה המתפשטת בעיירה על הכושי שהטריד מינית, לכאורה, אשה לבנה ושום הכחשות לא יועילו לו – זו המילה שלה (לא בוחנים פה אמינות או הוכחות חותכות) מול המילה שלו ו"למי אתה מאמין – לכושי או לאשה לבנה???" שחורץ את גורלו.
מה נוגעת לנו הבורות והדבקות במסורת של גיבוריו של פוקנר? שום דבר בחיינו לא מזכיר את המציאות של דרום ארצות הברית – הפריפריה הלא מוצלחת והנלעגת של החלום האמריקאי אותו אנחנו עדיין קונים.

חשבתי איזה מהסיפורים הייתי מכתירה בשם הקובץ ובחרתי ב"שני חיילים" – שהוא הסיפור הראשון - אותו אהבתי מכולם. ילד חווה בן 10 מתאר איך אחיו בן ה-19 מתגייס למלחמה. ומה הוא -שמעולם לא יצא מגבולות העיירה הכפרית - מוכן לעשות כדי להביא תועלת לאחיו ולמאמץ המלחמתי (בזה הסדר) שהוא מנסה לדמיין. סיפור מדוייק, חף ממניפולציות ונוגע ללב.
יש סופרים שיודעים לכתוב רומן ומתקשים בסיפורים קצרים. יש סופרים שיודעים לכתוב סיפורים קצרים אבל כושלים בכתיבת רומן. נראה שפוקנר הוא בין הבודדים שיודעים מלאכה זו ואף זו. ואולי הוא פשוט ידע לכתוב...

#
ציור מדוייק של תקופה ומקום דרך דמויות החיות את אורח החיים בדרום ארצות הברית, מתקופת מלחמת האזרחים ועד מחצית המאה העשרים. מחוז יוקנפטומה הוא מחוז מומצא בלואיזיאנה המשמש מרחב המחייה והסיפור של פוקנר. בדרך כלל הוא הצליח לגרום לי להרגיש שהמקום והדמויות אמיתיים.

הסיפורים עוסקים באנשים החיים בדרום המוזנח של ארצות הברית. אלה חוואים פשוטים ובורים, אנשי צווארון כחול, עירונים ממעמד נמוך, וגם תושבי עיירות בעלי יומרה לאריסטוקרטיה בניחוח נפטלין. את היוקרה והכסף שבמעמד המורם מעם [שנבנה על שימוש בכוח עבודה חינמי של עבדים כושים] הם או אבותיהם בזבזו. מה שנשאר להם היום הוא העמדת פנים שהכבוד הוא זכותם מלידה, כמו המעמד וזכויות היתר. (זוכרים את בלאנש מ"חתולה על גג פח לוהט" של טנסי וויליאמס? הזכיר לי...)

לכאורה אין לדמויותיו של פוקנר שום קשר לישראל של המאה ה-21. מה לנו ולעובד שאת חמת זעמו על החוואים שלא נתנו לו עבודה הוא מכלה באסמים שלהם שהוא מבעיר ובמשפחתו שאותה אינו יכול לכלכל ובה הוא נוהג באלימות?
מה לנו ולשמועה המתפשטת בעיירה על הכושי שהטריד מינית, לכאורה, אשה לבנה ושום הכחשות לא יועילו לו – זו המילה שלה (לא בוחנים פה אמינות או הוכחות חותכות) מול המילה שלו ו"למי אתה מאמין – לכושי או לאשה לבנה???" שחורץ את גורלו.
מה נוגעת לנו הבורות והדבקות במסורת של גיבוריו של פוקנר? שום דבר בחיינו לא מזכיר את המציאות של דרום ארצות הברית – הפריפריה הלא מוצלחת והנלעגת של החלום האמריקאי אותו אנחנו עדיין קונים.

חשבתי איזה מהסיפורים הייתי מכתירה בשם הקובץ ובחרתי ב"שני חיילים" – שהוא הסיפור הראשון - אותו אהבתי מכולם. ילד חווה בן 10 מתאר איך אחיו בן ה-19 מתגייס למלחמה. ומה הוא -שמעולם לא יצא מגבולות העיירה הכפרית - מוכן לעשות כדי להביא תועלת לאחיו ולמאמץ המלחמתי (בזה הסדר) שהוא מנסה לדמיין. סיפור מדוייק, חף ממניפולציות ונוגע ללב.
יש סופרים שיודעים לכתוב רומן ומתקשים בסיפורים קצרים. יש סופרים שיודעים לכתוב סיפורים קצרים אבל כושלים בכתיבת רומן. נראה שפוקנר הוא בין הבודדים שיודעים מלאכה זו ואף זו. ואולי הוא פשוט ידע לכתוב...