האם באמת קיימת "חשיבה גברית" טיפוסית ומובהקת שמאחוריה מסתתר "מוח גברי", ומולה "חשיבה נשית" שמייצגת "מוח נשי", או שאולי זה רק עניין של חינוך ותרבות? האם ההורמונים הגבריים או ההורמונים הנשיים הם המנחים אותנו באופן המחשבה, או שמא הדפוס החברתי, הוא זה שנותן את הטון? הדעות, מסתבר, חלוקות. ד"ר לואן בריזנדיין, למשל, טוענת בספרה "המוח הנשי" שעודף הטסטוסטרון אצל הגברים מכווץ את מרכז התקשורת, מפחית את יכולת ההקשבה ומכפיל את גודלו של אותו חלק במוח האחראי על התשוקה המינית. לעומתה, פרופ' דפנה יואל מאוניברסיטת תל אביב טוענת כי "המסקנה של יותר מ-50 אלף מחקרים בפסיכולוגיה היא שאין שום משתנה פסיכולוגי שמבחין באופן משמעותי בין המינים, ואם יש הבדלים – הם קטנים".
הספר "עכשיו יותר ברגש" לוקח את הנושא הרציני הזה ומטפל בו בדרך קלילה, חביבה, משעשעת והומוריסטית. רובי, עורך זוטר במקומון תל אביבי, מקבל משרה חדשה: סגן העורכת במגזין הנשים החדש והמדובר "שיק". רובי בודה עבור המגזין את "גאיה פאנק", מעין האלטר־אגו הנשי שלו. הוא כותב תחת שמה את עיקרי הנשיות החדשה, הגאה והפמיניסטית, שממש לא עולה בקנה אחד עם רובי הבשר ודם, זה ששואף להכניס למיטה כמה שיותר נשים. אבל אז קורה דבר לא צפוי, שמתחיל כשתיבת הדואר של גאיה מוצפת בשלל הודעות בוטות, גסות, סקסיסטיות ומחליאות, שמזמינות אותה ישר לעניין, בלי הקדמות מיותרות. גאיה משתלטת על רובי והוא מתחיל לראות את החיים מנקודת מבטה הנשית, כשכל דרך החשיבה שלו מתחילה להתבלבל ולהשתנות. "מה עם קצת רומנטיקה? דברי כיבושין? תהתה גאיה. מה עם לרגש את הבחורה שלך במילים לפני שאתה מתנפל עליה כמו איזה קוף בגן חיות?" בהמשך העניינים מסתבכים כשרובי מתאהב בטרנסג'נדרית שהייתה בעברה גבר, והחשיבה הגברית והנשית, ויותר מזה – הזהות המינית שלו, תעמודנה בסימן שאלה אחד גדול.
הספר משעשע. אהבתי את הדיאלוגים הפנימיים בין רובי לגאיה, דיאלוגים חביבים שמתנהלים בנבכי נפשו המבולבלת של רובי ושקוראים תיגר על הגבריות "הישנה", המאצ'ואיסטית והשוביניסטית. זה מקורי, חינני, וכתוב לרוב בצורה שנונה ומשעשעת.
מה לא אהבתי בספר? הרומן עוסק, רובו ככולו, בסקס, ובשלב מסוים זה מתחיל להימאס. תחום המין הוא נושא מרכזי (וגם פיקנטי) בכל הנוגע לבחינת ההבדלים המחשבתיים בין גברים ונשים, אבל כשהספר גדוש בזה להתפקע ולא עוסק גם בנושאים אחרים בהם מעניין לבחון את החשיבה הגברית מול זו הנשית, זה קצת מוגזם.
את החיסרון הבולט ביותר של הספר, לטעמי, הסופר מונה בעצמו, במעין הומור עצמי שחור שמצד אחד הוא שנון ומצחיק, אבל מצד שני הוא משקף אמת כאובה. ציטוט מעמוד 69: "כמה פעמים שאלתי את עצמי אם יש בי את מה שצריך כדי לכתוב ספר שלם, רומן אמיתי. לא משנה מה עובר עליך, בסוף זה קורה. המילים מתחילות להופיע, בהתחלה אחת אחת, ואז פתאום בזרם, באשד קוצף, מפכה ומפכפך. אבל עד שהרומן השלם יגיע, יש את הבלוג הזה של הפסבדונים שלי"... אז זה מה שהספר בדיוק, לדעתי. מעין בלוג שנון ומושחז, שיכול להוות בסיס יציב לסיפור קצר או לנובלה, אבל קצת גדול עליו להפוך לרומן.
זהו ספר הביכורים של רן בן-נון, מבקר הספרות של "ידיעות אחרונות" ועורך המגזין (הנשי, כמה מפתיע...) "זמנים מודרניים". אז ברוח הזמנים המודרניים והעידן המטרוסקסואלי, החלטתי לממש את חלומי (הנשי, כמה מפתיע), לצאת מהארון (ארון הספרים), ולקרוא, לראשונה בחיי, רומן רומנטי סוחט דמעות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
