ביקורת ספרותית על ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם מאת בטיסט בולייה
ספר טוב

---

מעשה ברופא שרצה לשים קץ לחייו לאחר מותה של אשתו. הוא נכנס למונית בה הנהגת היא זקנה משונה בת מאה, שבטח קפצה ישר מהחלון (של המחלקה הסגורה באברבנאל), והיא מסוגלת לנחש את יום מותם של האנשים. בניסיון להניא את הרופא מלבצע את התאבדותו, היא משכנעת אותו לדחות את ההתאבדות בשבוע, שבוע בו עליו להיענות לכל גחמותיה ושגיונותיה. הו, והן רבות מספור.

איזה בולשיט.

כן, זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו, חשבתי לעצמי. איזה מדריך רוחני לחיים בניחוח ניו אייג'י, וקרוב לוודאי באצטלה של משל פילוסופי פסיכולוגי, יעני, שילמד אותי להכיר ביופיים של החיים. כדי להוכיח לעצמי שאני צודק, רפרפתי על פני העמוד הראשון. ואז קראתי בעיון את העמוד השני. את העמוד השלישי כבר גמעתי בשקיקה.

מי שבאמת רוצה להתאבד, מתאבד. הוא לא מדבר על זה ולא נותן לזקנה תימהונית להעביר אותו מסכת מבחנים פיזיים ונפשיים בניסיון לשכנע אותו שהחיים מקסימים. מכאן שכל הבסיס ההגיוני לעלילה איננו קיים ויש להתייחס אל הספר, לדעתי, כאל סיפור אגדה. קשה מאוד לספר סיפור כזה, שמטרתו המוצהרת היא לשכנע את הרופא (ועל הדרך, כמובן, גם את הקורא) שהחיים יפים, בלי לגלוש לפסיכולוגיה בחצי גרוש, בלי לבקר במחוזות הקיטשיות ובלי להשתמש בקלישאות שדופות. הספר המדליק הזה עובר את המבחן בהצלחה, כשהוא מעביר מסר, שחוק ככל שיהיה, בדרך מקורית ורעננה. איך הוא עושה את זה? עם עלילה הזויה אמנם, אך מרתקת, עם חוש הומור חינני וכובש, ובעיקר עם קשישה אחת מיוחדת במינה, מטורללת על כל הראש, אבל חכמה, מצחיקה ונבונה.

דוגמה פצפונת: "אילו היית עומד לפני אלוהים," שואלת הזקנה את הרופא, "מה היית שואל אותו?" הרופא (שבספר כלל לא מופיע בשמו אלא בכינוי שהזקנה ממציאה לו, בבחינת דמות האדם האוניברסאלי) עונה "למה הוא גוזל מאיתנו אנשים שאהבנו. אלוהים לא אוהב אותי. אלוהים לא אוהב אף אחד. ואת, שרה?" הזקנה (ששמה מופיע גם מופיע, והוא שרה מדלן טטיאנה אליזבת ואן קוקליקוט. לאמור, האחת והיחידה...) עונה לו "הייתי שואלת אותו לאן לעזאזל נעלמים הגרביים במכונת הכביסה..."

בספר משובצים המון משפטים חכמים שניתן לצטט. "אסור שתחושת הקיום תהפוך אי פעם להרגל" הוא אחד מהם. כשהזקנה מרעיבה אותו, הרופא מוכיח אותה על כך, והיא עונה לו שהיא מסבה את תשומת ליבו לפרטים הקטנים בעלי המשמעות: לאכול כשרעבים, לשתות כשצמאים, לנוח כשעייפים. אסור לקבל שום דבר כמובן מאליו. אבל הרופא החביב שלנו לא פראייר... "את עוד תקטעי לי רגל רק כדי שאהיה מודע לאושר הטמון בהליכה על שתי רגליי"...

האם הספר הצליח לשכנע אותי שהחיים יפים? מסופקני. האם הוא הצליח להעביר לי את הקריאה בכיף? מאוד. וכמו כל דבר קטן בחיים שמסב לנו הנאה, צריך לדעת להעריך את זה.

» ביקורות נוספות של מסמר עקרב
» ביקורות נוספות על ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם