ביקורת ספרותית על ילד רע מאת יעל שכנאי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 23 באוקטובר, 2017
ע"י לנה


וואו איזה ספר.

מניחה שכל מה שאכתוב כאן הוא ספויילר, עמכם הסליחה.
רוב הספר הייתי בעיקר סקרנית לגבי הסיטואציה - בן שרצח (או שמא לא רצח?), והרצח מתגלה אחרי שנתיים, ועל המשפחה שמתמודדת עם החיים לצד בן / אח / נכד רוצח (שהודה ברצח ומרצה את עונשו בכלא).
גיבורת הסיפור, אווה, ילידת גרמניה שסבה היה קאפו, התעניינה בעם היהודי מגיל צעיר, ואכן בגיל עשרים עלתה לארץ והתגיירה, וחיה את חייה כשמשפחתה מתכחשת לה ואין לה מאז שום קשר איתם.
הקימה בית בארץ ישראל עם גדעון, להם נולדו בן, נדב, שעתיד להיות רוצח, והתאומות ניב ורותם.
הספר נכתב בצורה קלילה, הדמויות מאוד likeable ונחמדות וחביבות - גם התאומות וגם ישעיהו.
מספר איך אחרי שהסיפור על נדב התפרסם, אווה בעצם התחילה את חייה מחדש. תחילה עזבה את העבודה שלה כעובדת סוציאלית מוערכת באונקולוגית ב' ועברה לעבוד בבית אבות שער הזהב, אחר כך גם בעלה עזב אותה כי לא הסכים להתמודדות שלה עם המצב.
מעניין ומרתק!!

בהתחלה אפשר להגיד שהתאכזבתי, כי בעצם אין כאן תשובה לשאלה למה (והאם) נדב אכן ביצע את הרצח.
אחרי שחשבתי על זה עוד קצת, הבנתי שבעצם אין צורך בתשובה הזו, שכן הסיפור הוא על אווה וההתמודדות שלה ושל משפחתה עם הסיטואציה - איך ממשיכים מכאן הלאה. ואיך גדעון, לא יכל להתמודד עם מה שבנו עשה, ואווה לעומתנו לא חשבה לרגע לזנוח אותו.

כמה מפניניה של הסופרת שהתחברתי מאוד:
* "לאורך אותה הנסיעה השענתי את ראשי לאחור ועצמתי את העיניים, ובראש עפו לי משפטים כמו מנטרות. זה מה שיקרה מעכשיו, לספר לאנשים את הסיפור. לאמן את עצמי לבלוע את הדמעות. לשלוט בקול שלא ירעד. לדבר בלי רגש. לנתק את עצמי בפני אנשים כדי להשיג שליטה עצמית. להתנצל. להסביר שלא ידענו, שלא ראינו, שלא חשבנו. לא להביע כעס, לא להביע שנאה. לא להביע יאוש. לזייף. לחיות בקשר. לדמיין חיים נורמליים בידיעה שכבר לא יהיו כאלה. לגדל תאומות. לדעת שכל בחור שיצא איתן ידע מתישהו שיש להן אח רוצח. לדאוג בלילה שזה יהרוס להן את החיים, ולהטות חיוך מלאכותי בבוקר. לאפר את השקעים השחורים מתחת לעיניים. לישון. לשכוח. להתגעגע. "

* "בינינו, אנשים תמיד עושים השלכות על עולמם הם. המחשבה שאצלי זה קרה בטוח העבירה אותן על דעתן. בטוח גרמה להן לחשוב מיד על הילדים שלהם, לסרוק בראשן במהירות על איזה ילד מילדיהן הן לא הסתכלו במבט בוחן בשנים האחרונות, כדי לנסות לנחש אם גם אצלו או אצלה מסתתר איזה פשע נורא"
"... פעם פחדנו שהם מחביאים סמים במגירה, שותים אלכוהול, מעשנים קצת חשיש, דאגנו שמישהו בבית הספר מוכר להם ג'וינט, אמרתי בחיוך עצוב. הייתי מחליפה עכשיו את החשד ברצח בג'וינט מטופש בבית הספר, הא?"

* "האם הייתי מעדיפה שנדב יחלה וימות מסרטן על פני תרחיש שבו הוא רצח וישב בכלא במשך שנים? איזה מחיר הורה מוכן לשלם כדי להחליף זוועה אחת באחרת? היש זוועה 'מכובדת' יותר מחברתה? ... אילו היתה לי אפשרות הבחירה מבין המקרים ברשימה הבאה, מה הייתי מעדיפה שיקרה לנו עם נדב - מוות מסרטן? אם שכולה של חייל? בן שהתחתן עם ערבייה והתאסלם? חזרה בתשובה וניתוק מוחלט מהמשפחה? ואם אני צריכה להעדיף פשע אחר על פני הפשע שנדב ביצע, האם הייתי מעדיפה אונס? מעילת ענק? שוד אכזרי? תאונת פגע וברח? "

* "כשקמנו להיפרד, הוא החזיר לי חיבוק. משום מה, חשתי שמשהו בו נבקע. כמו סדק בקיר אחרי שנים שהבית עומד על מכונו, ובוקר אחד רואים את הסדק מטפס ועולה, כמו קו של עפרון מנקודה אחת לנקודה אחרת מרוחקת. פורץ מבפנים כאילו חיכה שנים לצאת לאור. וכך נשארנו עומדים דקה או שתיים עד שהוא הרפה ואני חייכתי אליו ואמרתי לו 'תהנה מהקריאה', והוא השפיל מבט ואמר 'תודה'. "

* הזיכרון והתמודדות מעיניה של ניב אחותו - "אני רוצה לשמוע אותו. הוא לי הוא יספר משהו, יגיד מה קרה. היינו קטנות, בנות 16 בערך. ואני לא אשכח את הלילה שעצרו אותו. ומאז לא ראיתי אותו. התמונה האחרונה שנשארה לי ממנו היא נדב יושב פה בסלון, חיוור כמו המוות, והם שמים לו אזיקים והוא הולך איתם. וזהו, כאילו מת לי אח. אני צריכה לפתור את הפלונטר הזה ולדבר איתו, רותם לא יכולה. "

* התיאור המדויק של 'הבית של אמא' - נפלא בעיני! "את מבינה אמא? חוץ מזה אני מתגעגעת לגור איתך בבית. עם הריח הזה של הקרם ידיים שלך, וקרם הגוף שליד המיטה, והשידה עם הספרים שלך, והבישול הישן והטוב שלך במטבח, והסיפורים שלך מהעבודה. אני רוצה יותר אמא, את מבינה?? הקול שלה רעד במשפט האחרון. ואני ליטפתי את שערה והיא גלשה אל תוך החיבוק בזרועותיי. ואמרתי לתוך הראש שלה שנטמן בשקע הצוואר שלי שיש לה הכי הרבה אמא שבעולם, ותמיד תהיה לה, והבית הזה שלה וישאר תמיד שלה. "

* אווה לנדב - "הסתכלתי בו, ופחדתי לראות בו מישהו זר. הוא, בני בכורי, בבת עיני, הילד שחיפש פה את הדובה הגדולה, שבנה בית בחצר וקרא אנציקלופדיות, האם הוא זר מנוכר ומסוכן? האם חיינו, קרבת הדם שלנו, זכרונות שאנו חולקים זה עם זה, העבר המתוק והנפלא, הילדוץ וימי בית הספר, תנועת הנוער, אהבת הטבע, האם כל אלה הושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה ואינם עוד? "

לגבי ישעיהו -
בהתחלה היתה לי בעיה עם הדמות של ישעיהו. לא בדיוק עם ה "דמות" עצמה, שכן הוא זקן חביב וחברותי, ואכן נרקם בינהם קשר מיוחד. הפריעה לי יותר העובדה שכאילו הכל נופל לזרועותיה של אווה - הקלילות למצוא עבודה חדשה, הקלילות להתחבר עם המטופלים החדשים שלה, הקלילות שבה שבתה את ליבו של ישעיהו, ושהוא התמסר אליה... ופתאום הוא נותן לה במתנה את יומנו, ולא לבנה.
אני מניחה שמפריע לי כשהחלקים של הפאזל נופלים בזה אחר זה בצורה שהיא "נוחה מדי". לא יודעת להסביר בדיוק.
כמובן שזה לא הפריע לי לחבב את ישעיהו : "אז בואי אלי לחדר, אני אראה לך איך אני משחק סוליטייר במחשב. תמרה מהמטבח הראתה לי איך משחקים, זה נהדר!"
כל מילה נוספת מיותרת :-)

* "איך אבא שלי הפך פרקליטו של השטן וגרם לכך שאמא ואחותי מתו מות יסורים. שרק אני ניצלתי ממנו, ועד היום מרגיש אשמה שאני חי בכלל. ולא זאת בלבד אלא שזכיתי לחיות חיים ארוכים בעוד הן באדמה לפחות 60 שנה. אפילו קבר אין לי לבכות עליו. "

* "אחרי המלחמה פגשתי מישהו שהיה במחנה של אבא שלי. הפגישה היתה קשה, הוא ירק עלי וניסה להכות אותי, אבל הפרידו בינינו. אמרתי לו שאני מסכים איתו, שאני לא אבא שלי. שאילו יכולתי הייתי הורג את אבי במו ידיי. "
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מושמוש (לפני שנה)
ספר בורגני שמנסה מניפולציות על הקורא.



6 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ