ביקורת ספרותית על חוצה את הקו מאת נלה לרסן

---

עם יד על הלב, הספר הזה הוא "5"* ללא ספק, אבל נתתי לו דירוג 4* מסיבה קצת פרוזאית: כדי להנות מהספר הזה, בימינו, ובישראל, (חוץ מהקוראים שהם במקרה גם היסטוריונים של תולדות ההפרדה הגזעית בארצות הברית)חייבם לעשות שיעורי בית וללמוד על התקופה הרלבנטית, שנות העשרים, שיקגו, הפרדה גזעית ובעיקר בעיקר נושא של passing, כלומר, זהותם של "שחורים" שבזכות/בגלל תכונות פיזיות הצליחו "לעבור" כלבנים.

אקצר למעוניינים את המחקר: רק אחרי שחפרתי בגוגל, הבנתי שאפשר פשוט לקרוא את האחרית דבר המעולה שצורפה לספר: מתבקש וחכם.

הסיפור הוא, בגדול ובלי ספוילרים שממילא תמצאו על גבי הכריכה, על שתי נשים שגדלו בהרלם כשחורות ובעבור שנים וחיים שלמים נפגשות מחדש בשיקגו, אחת חיה חיים "שחורים" וחברתה הצליחה לבצע "מעבר" לחיים "לבנים".(אגב, הקשר בין שתי הנשים, מושפע מהעבר ומתפתח בהווה, הסודות ביניהן ובינן לבין האחרים, ממש חודר ללב ומרתק גם משום שמדובר בסיפור "נשי" במובן של קשר נשים מול הגברים בחייהן, נשים מול מוסכמות, נשים והמתי בינן לבין עצמן- כאישה התיאור המופנם אך חזק ריתק אותי)
המעבר הנכסף של ה"שחורה" לחייה כ"לבנה" והסתרת האמת שלה מכולם- עד לפגישה- איננו עניין טבעי והוא מעיק, הוא מהווה מחסום, הוא סוד שמשפיע על חיי שתי הנשים מרגע שנפגשו ועד סוף הספר, סוף שהוא מצד אחד מרומז ומאידך ברור שהוא עגמומי כמתבקש.
למיטבי קרוא ואוהבי ספרים יוצאי דופן: חריף, פוליטי, פסיכולוגיסטי ואנושי. אני אהבתי.

» ביקורות נוספות של אוריתאלו
» ביקורות נוספות על חוצה את הקו