ביקורת ספרותית על חוצה את הקו מאת נלה לרסן
ספר לא משהו

---

הנושא מוכר-גזענות והפרדה בצד "חציית הקו" או "מעבר"- כאשר שחור שעורו בהיר יחסית (יכול להיות צאצא לנישואי תערובת) יכול 'לעבור' כאדם לבן.חברה בה ערך הפרט נקבע לפי צבע עורו.
איירין רדפילד וקלייר קנדרי נפגשות באקראי אחרי נתק בן תריסר שנים במלון 'ללבנים בלבד' בשיקגו של לפני מאה שנה במציאות של ארה"ב גזענית- אלא ששתיהן שחורות בהירות עור, במיוחד קלייר הבלונדינית והיפה- ויכולות להיתפס כלבנות ולהיטמע בחברה כזו. המפגש המקרי מחדש את הקשר ואיירין מבקרת את קלייר הנשואה לג'ק , לבן גזען המתעב שחורים שעבורו הם 'ניגרז דפוקים' בלי לדעת שהוא נשוי לאחת...מכנה אותה 'ניג' בחיבה ומתבדח שמי שהיתה 'צחורה כשושן' מתכהה עם הזמן ו"יום אחד תתעורר 'ניגר' אם לא תיזהר".... איירין וחברה נוספת הנוכחת המומות והקשר ניתק לשנתיים שאחריהן מכתב געגועים מקלייר מחזיר אותה לחיי איירין הנוחים-בורגניים למדי עם בעלה השחור בריאן ובניה – קלייר תוססת, מחפשת סיפוק מיידי וחסרת עכבות - מזמינה את עצמה לבית חברתה ולאירועים רוצה להתערות בחברה שחורה. מתקבלת בטוב וחביבה על בניה של איירין אך הופכת עם הזמן לסוג של נטל ואיירין מוצאת עצמה ממתינה למועד בו קלייר וג'ק יעזבו לשוויץ ואף מהרהרת לעתים לספר לו את האמת על הדם השחור שבעורקי רעייתו מה שיוביל לתוצאות קשות ולא מסוגלת.
הספר הקצר מביא תפיסות עולם שונות של 'המעבר/חציית קו'- נוחות ארעית מזדמנת (ישיבה לקפה במלון ללבנים-איירין) מול קבוע- נישואין גם אם כרוכים בהשפלה והסתרת היותה שחורה בצד עושר ונוחות; סיפוק מיידי אגואיסטי (קלייר) מול כמיהה ליציבות ונישואין מבוססי כנות.
ממש לא התחברתי לסגנון הכתיבה היומרני לעתים וסימני פיסוק מיותרים שפגמו בספר כמו "כי, היא הסבירה לעצמה, מה יש כאן,מה היה כאן,שיכול להוכיח שהיא צודקת, אפילו חלקית, בתחושת העינוי שלה"? חיבוטי הנפש הטורדניים של איירין ודווקא שיחה אמיתית ולא קלה שיכולה להתפתח בין בריאן לבנם נקטעת באיבה.
אפשר ללמוד על הנושא בחלק המסכם 'אחרית דבר'.

» ביקורות נוספות של ראובן
» ביקורות נוספות על חוצה את הקו