קיבלתי את העותק הזה של זורבה היווני בתרגום של חנוך קלעי מחבר לפני מספר שנים. בזמנו זכור לי שהתחלתי לקרוא בו ואיבדתי עניין במהרה. לאחרונה, לקראת נסעתי לחופשת סתיו על אי יווני שקט, נחו עיניי על הספר והוא נראה לי כבחירה טבעית לחופשה שכזו. הגעתי, אם כן, לקריאה בו בפעם זו בהתרגשות מסוימת, מתוך שאיפה לצלול לאווירה יוונית-נינוחה וציורית, כיאה לחופשה על אי שחופיו שקטים, והמים שנושקים להם צלולים וצוננים.
במהרה הבנתי מה הרתיע אותי בפעם הראשונה, התרגום של קלעי מסורבל וארכאי, עד לכדי כך שאני ממליץ לכל מי שעדיין לא קרא את הספר שלא לעשות זאת בתרגום זה, אלא לבחור בחדש יותר של אמיר צוקרמן. אמנם לא קראתי בו אך אני בטוח שהוא נהיר ועדכני יותר.
עד כאן בנוגע לתרגום המייגע.
תוכן הספר אכן תאם, לרוב, את ציפיותיי. הספר כולו הוא שיר הלל ליוון, לנופיה ולהנאותיה. יש בו מעין פטישיזציה של ההנאות הקטנות של החיים ובעיקרן נפלאות מטבח המזטות היווני, הנוף הים תיכוני של איי יוון ובמיוחד של כרתים, חיי ההבטלה וההרהור ועוד כיוצא באלה.
עיקר העלילה מושתתת על תיאור היחסים שבין המספר הגיבור לבין דמותו של אלכסיס זורבה. המספר הוא הוגה דעות, יזם צעיר ובעל ממון, הכותב ספר (דל למדי, ככל הנראה) על דמותו של בודהה ובתוך כך מושפע לכאורה מהגותו של זה.
זורבה הוא בן מקדוניה כבן שישים שמגלם בדמותו משהו בסגנון איש האינטואיציה הניטשיאני, אדם שחווה את החיים, את האדם ואת הזולת באופן בלתי אמצעי, מעצב את זהותו ואת משמעות חייו בכוחות עצמו, רוקם במוחו הקודח תפיסות עולם שונות ומשונות ומטילן על המציאות כעובדות אובייקטיביות ובכך סוחף אחריו אחרים.
קשה שלא להיווכח שדמותו של זורבה משורטטת ומצוירת בצבעים מחמיאים עד לכדי האדרה ואף הערצה. זורבה הוא אדם חרוץ, אך גם אחד שיודע להנות מן הבטלה ומן ההנאות הפשוטות של החיים, הוא איננו 'חושב יותר מידי' או עוסק בפלפולים פילוסופיים ריקניים - אך מחזיק בתפיסת עולם כובשת ומרשימה, הוא אינדיבידואליסט אך בעברו היה לוחם פטריוט ועוד ועוד כאלו צמדים. נראה שזורבה הוא אדם שהביא את העצמיות לידי שלמות בבחינת אחדות הניגודים. פשטות ומורכבות, אותנטיות בלתי אמצעית ותובנות מעמיקות, עוצמה פזיית ורוך רגשי כל אלו שוכנים בו בערבוביה ומופגנים עלי ידו עם פרוש העלילה. זורבה הוא טבח, רקדן, כורה פחם, מנהל עבודה, איש עבודת כפיים, מחזר ומעל הכל נגן סאנטורי.
המספר לעומת זאת, מנסה לכאורה להתמסר לראיית עולם רוחנית כמו בודהיסטית, אף על פי שעם התקדמות הרומן הוא מושפע יותר ויותר מדמותו של זורבה. הוא בעל הון, כאמור, ותוכניתו היא להקים מכרה פחם בכרתים, להתפרנס ממנו ולהתמסר לחיי הגות. בשלב מאוחר יותר הוא פורש בפני זורבה את תוכניתו להקים מנזר ללא-פולחן-אל.
השנים מתמודדים יחד עם מספר אתגרים, אך שזהו אינו החלק המלהיב של היצירה. בין היתר, הם מקימים את המכרה, מנהלים משאות ומתנים עם אנשי הכפר שלצידו התיישבו, מחזרים אחר נשים, וסוחרים בקרקעות עם נזירי המנזר שלראש ההר.
לרוב שאני קורא רומנים ובעיקר את הטובים שבהם אני מאפשר לעצמי להתמסר למציאות שהם משרטטים ללא שיפוטיות, כך שאוכל להתהלך כמשתתף בעולם שהם מקימים, ולחיות לצד גיבוריהם. בזורבה עלי להודות שהאופן המקטין המלעיג שבו הדמויות בספר מתבוננות ומלהגות על אודות נשים עורר בי ביקורתיות שלא אפשרה לי להזדהות לחלוטין עם עולמן. הנשים מוצגות מתוך ראייה צרה ומלעיגה במידה שלא אפשרה לי לשקוע בנינוחות במציאות ההדוניסטית שהספר מתאר, כפי שאולי הייתי רוצה...
קראתי כאן ביקורות שנותנות את הדעת באופן מלא יותר על הרעיונות הפילוסופים הבאים לידי ביטוי ברומן זה.
מכל מקום, כל מה שביכולתי לומר שעל אף כל האמור לעליל נהניתי לצלול לתוך עולמו של זורבה ובן שיחו. אני גם יכול להבין מדוע הספר נחשב "קלאסיקה".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
