לו הרב מנחם קלנר היה זורבה היווני, הכל היה בסדר. העולם לא היה רועש וגועש, ואשאיר לכם את ההתלבטות אם טוב שכך. קראתי ביקורות באתר על הספר, ורובן ככולן לא יכלו להתעלם מיחסו של זורבה לנשים, שעורר כל מיני הדים, אבל בוודאי שבמציאות ימינו אי אפשר שלא לזוע באי נוחות על הכסא. אז זהו, שהספר לא נכתב במציאות ימינו אלא בסוף המאה התשע עשרה, אותה מאה אגב, בה נשים נחשבו חולות היסטריה (מהמילה היוונית רחם), לא יצאו לעבודה ולא בחרו בבחירות. בואו ננסה לתת לספר את מקומו והקשרו, ונמנע משיפוט אנאכרוניסטי. סגרנו?
אוקיי. אז זורבה היווני הוא ספר בו לאורך הספר נוכחות צמד דמויות, כשני פלחי תפוח, או כמו יין ויאנג אם תרצו. האחת - דובר הסיפור, דמות גברית הנמשכת לרוחני, למתעלה על החומר, המתנתק מן הגוף וצרכיו הנמוכים יותר (אוכל, שינה, מין) או פחות (צורך בביטחון פיזי וכלכלי וכן הלאה). השניה - היא זורבה היווני, אדם מבוגר כבן 60 (בבקשה זכרו שבסוף המאה התשע עשרה גיל 60 היה נחשב מבוגר הרבה יותר, כדוגמה: א.ד גורדון "הזקן" כפי שכונה אז ע"י העליה השניה, היה בן 40!). זורבה מייצג את הגוף, האדמה, החיבור הבלתי אמצעי אל הנאות החיים והקיום, ולעומת חברו מנותק מ"עולם הספרים" כפי שהוא מכנה זאת, ובתוכו כלול עולם המחשבה, ההיסק, הפילוסופיה והרוחניות.
מרגע שהשניים נצמדים זה לזה, לכאורה באמתלה של מעסיק, שיכונה 'אדון', וקבלן עבודה, הוא זורבה, נוצר בין השניים חיבור מיוחד וחזק. נדמה כי כל אחד מהם מחובר בשורש נשמתו למקום אחיזתו ויניקתו, אך באותה מידה מבקש לנסות ולחוש את עצמת החיבור של חברו. דובר הסיפור מביט בערגה אל נגינתו של זורבה בסנאטורי, אל ריקודו מלא החיות, כמו גם אל הפשטות בו הוא יכול לגשת לאישה, להתרגש מכוכב נופל או להבדיל, לשחוט כבש. עם זאת, משיכתו הטבעית של הדובר היא אל עולמו הרוחני של בודהה, המבקש להתנתק מכל אלו, ואף מעצם הבקשה לחוש אחיזה ובטחון כלשהם בעולם. בפתח הספר מובאת שיחתו של בודהה עם הרועה, בעוד שהרועה הוא ייצוגו של האדם הפשוט, המבקש עם ליל שיהיו אנשי ביתו שקטים, שבעים ומוגנים, שיהיה צאנו בטוח בדיר ונפרד מן העולם בשלווה שכעת ימטירו השמיים כחפצם. הרי שבודהה מאתגר בכל רגע את השיחה ומכריז על שחרורו מן הצורך באנשים קרובים, בשובע או בהגנה, ועדיין מצוי בשלווה הקיומית ובהזמנה אל השמיים להמטיר את שפעם - יהא אשר יהא - מתוך תחושת שחרור ובטחון שאינם דורשים אחיזה של ממש. שיחה זו מהדהדת לאורך כל הספר, שכן דובר הספר מתעמת עם בודהה ותפיסתו כמחבר ספר אודותיו וכמי שחוקר בעצמו את המשיכה לרוח לצד הקנאה בזורבה המחובר כל כולו אל הגוף ואל אדמת העולם.
זורבה, מצידו, משורטט כדמות צבעונית רבת קסם, שאינה מנסה להעמיד פנים או להתיימר למצוא חן, להיפך. הוא מניח את הדברים כמות שהם: התאווה, הרעב, הבושה, החרטה. גם תיאורי הקרבות שלו אינם חפים מזוועות ודם, כמו תיאורי האוכל או המין שגם בהם הנקיות משם והלאה. העולם גולמי ובוצי, וכיף לשחק בו ומרהיב ומהפנט להביט בפשטות בה זורבה ניגש אל חומרי הגלם ולש את הריחני כמו לחם שיצא זה עתה מן התנור.

יש בספר יומרה סימבולית להביאנו לבחינה של הנדנדה חומר-רוח, לתחושה שגם אם לא ניתן לוותר על אף מהשניים, הרי שהכנסיה הפסידה אחת אפס לחיים, ביומרתה כי רק נתק את האדם מן החומרי והרי לך אדם עליון. הכמרים, הנזירים והכנסיות שנמצא בספר מאובקים במקרה הטוב, ומלאים זימה גרועה בהרבה, רצח, תאווה והסתרה מכוערת של כל אלו, שהופכים גרועים עוד יותר, והפינאלה - אותה לא אגלה - הופכת את הכנסיה למקום הכביסה המלוכלכת פר סה. עדיף, אם כן, לדעת דובר הספר ואני מניחה גם לדעת מחברו, להכיר מקרוב את יצרי האדם, על האפלים שבהם, במטרה לנווטם לעיתים ולעדנם מידי פעם, אך לא להתכחש להם או לשאוף להתנזר מהם כליל, ובכך לפגום באנושיותך.

קראתי את הספר בתרגום הישן של חנוך קלעי, מניחה שהתרגום החדש עולה עליו. יש איזו הפרזה בהפיכת הספר לקלאסיקת חובה, אבל בהחלט ספר חביב ונעים קריאה.

קיבלתי את העותק הזה של זורבה היווני בתרגום של חנוך קלעי מחבר לפני מספר שנים. בזמנו זכור לי שהתחלתי לקרוא בו ואיבדתי עניין במהרה. לאחרונה, לקראת נסעתי לחופשת סתיו על אי יווני שקט, נחו עיניי על הספר והוא נראה לי כבחירה טבעית לחופשה שכזו. הגעתי, אם כן, לקריאה בו בפעם זו בהתרגשות מסוימת, מתוך שאיפה לצלול לאווירה יוונית-נינוחה וציורית, כיאה לחופשה על אי שחופיו שקטים, והמים שנושקים להם צלולים וצוננים.

במהרה הבנתי מה הרתיע אותי בפעם הראשונה, התרגום של קלעי מסורבל וארכאי, עד לכדי כך שאני ממליץ לכל מי שעדיין לא קרא את הספר שלא לעשות זאת בתרגום זה, אלא לבחור בחדש יותר של אמיר צוקרמן. אמנם לא קראתי בו אך אני בטוח שהוא נהיר ועדכני יותר.

עד כאן בנוגע לתרגום המייגע.
תוכן הספר אכן תאם, לרוב, את ציפיותיי. הספר כולו הוא שיר הלל ליוון, לנופיה ולהנאותיה. יש בו מעין פטישיזציה של ההנאות הקטנות של החיים ובעיקרן נפלאות מטבח המזטות היווני, הנוף הים תיכוני של איי יוון ובמיוחד של כרתים, חיי ההבטלה וההרהור ועוד כיוצא באלה.

עיקר העלילה מושתתת על תיאור היחסים שבין המספר הגיבור לבין דמותו של אלכסיס זורבה. המספר הוא הוגה דעות, יזם צעיר ובעל ממון, הכותב ספר (דל למדי, ככל הנראה) על דמותו של בודהה ובתוך כך מושפע לכאורה מהגותו של זה.
זורבה הוא בן מקדוניה כבן שישים שמגלם בדמותו משהו בסגנון איש האינטואיציה הניטשיאני, אדם שחווה את החיים, את האדם ואת הזולת באופן בלתי אמצעי, מעצב את זהותו ואת משמעות חייו בכוחות עצמו, רוקם במוחו הקודח תפיסות עולם שונות ומשונות ומטילן על המציאות כעובדות אובייקטיביות ובכך סוחף אחריו אחרים.

קשה שלא להיווכח שדמותו של זורבה משורטטת ומצוירת בצבעים מחמיאים עד לכדי האדרה ואף הערצה. זורבה הוא אדם חרוץ, אך גם אחד שיודע להנות מן הבטלה ומן ההנאות הפשוטות של החיים, הוא איננו 'חושב יותר מידי' או עוסק בפלפולים פילוסופיים ריקניים - אך מחזיק בתפיסת עולם כובשת ומרשימה, הוא אינדיבידואליסט אך בעברו היה לוחם פטריוט ועוד ועוד כאלו צמדים. נראה שזורבה הוא אדם שהביא את העצמיות לידי שלמות בבחינת אחדות הניגודים. פשטות ומורכבות, אותנטיות בלתי אמצעית ותובנות מעמיקות, עוצמה פזיית ורוך רגשי כל אלו שוכנים בו בערבוביה ומופגנים עלי ידו עם פרוש העלילה. זורבה הוא טבח, רקדן, כורה פחם, מנהל עבודה, איש עבודת כפיים, מחזר ומעל הכל נגן סאנטורי.

המספר לעומת זאת, מנסה לכאורה להתמסר לראיית עולם רוחנית כמו בודהיסטית, אף על פי שעם התקדמות הרומן הוא מושפע יותר ויותר מדמותו של זורבה. הוא בעל הון, כאמור, ותוכניתו היא להקים מכרה פחם בכרתים, להתפרנס ממנו ולהתמסר לחיי הגות. בשלב מאוחר יותר הוא פורש בפני זורבה את תוכניתו להקים מנזר ללא-פולחן-אל.

השנים מתמודדים יחד עם מספר אתגרים, אך שזהו אינו החלק המלהיב של היצירה. בין היתר, הם מקימים את המכרה, מנהלים משאות ומתנים עם אנשי הכפר שלצידו התיישבו, מחזרים אחר נשים, וסוחרים בקרקעות עם נזירי המנזר שלראש ההר.

לרוב שאני קורא רומנים ובעיקר את הטובים שבהם אני מאפשר לעצמי להתמסר למציאות שהם משרטטים ללא שיפוטיות, כך שאוכל להתהלך כמשתתף בעולם שהם מקימים, ולחיות לצד גיבוריהם. בזורבה עלי להודות שהאופן המקטין המלעיג שבו הדמויות בספר מתבוננות ומלהגות על אודות נשים עורר בי ביקורתיות שלא אפשרה לי להזדהות לחלוטין עם עולמן. הנשים מוצגות מתוך ראייה צרה ומלעיגה במידה שלא אפשרה לי לשקוע בנינוחות במציאות ההדוניסטית שהספר מתאר, כפי שאולי הייתי רוצה...

קראתי כאן ביקורות שנותנות את הדעת באופן מלא יותר על הרעיונות הפילוסופים הבאים לידי ביטוי ברומן זה.
מכל מקום, כל מה שביכולתי לומר שעל אף כל האמור לעליל נהניתי לצלול לתוך עולמו של זורבה ובן שיחו. אני גם יכול להבין מדוע הספר נחשב "קלאסיקה".