מה בין המתואר בספר הזה למלחמת לבנון השניה?
ובכן, לדעתי המשותף די פשוט וכנראה גם משותף לכל הצבאות הלוחמים בעולם- טיפשות הדרג המפקד!
במטרהורן הטפשות של הדרג המפקד מתחילה במפקד הגדוד ומלקקי התחת שסביבו, קצינים שכבר שכחו את עובדת
היותם חפשים לשעבר גם כן, ומאפיין נוסף - אמביציה לא מרוסנת לקידום אישי על גב חייליהם הפשוטים
והמסכנים, שאוכלים את כל החרא ומשלמים לעיתים קרובות את המחיר היקר ביותר זאת אומרת את חייהם.
מלאס הסגן משנה החדש שמקבל לפיקודו מחלקת חיר של המרינס באזור הקרוב לגבול עם צפון וויטנאם
ואשר עמד תחת מתקפות של צבא הצפון ללא הרף.
עד מהרה מלאס מפתח ראייה מלאה ועמוקה יותר מחבריו הקצינים לעובדת היותם קורבנות לשטיפת מוח של השלטון הפוליטי, ובשר תותחים
של הפיקוד הגבוה, והכל משאיפות אישיות.
הוא שהגיע מעיירה קטנה ממדינה ממרכז ארה״ב , שלא התחכך יותר מידי עם בני הגזע השחור, ופתאום הוא נמצא
במרכז החיכוך בין לבנים ושחורים ובתוך מסגרת צבאית לוחצת ובתנאים פיסיים קשים עד אין סוף.
בשל שיגיונות של המג״ד, הפלוגות מועברות ממקום למקום, מסתערות על פיסטינים שנכבשו ונעזבו, והחיילים סובלים מצמא ומרעב בשל תיספוק
בלתי מספיק ותנאי הישרדות קשים ביותר.
הסיבה שהעליתי את הדמיון למלחמת לבנון השניה נובעת מן הסיבה הפשוטה שיש מקום להשוות את תנאי המלחמה ההיא
למלחמת לבנון השניה שהיתה מערכה שנוהלה בטיפשות, וחובבנות כאשר מרמת המגד ומעלה הדברים פשוט לא הסתדרו
ורבים מהמפקדים המובילים של צה״ל פשוט פישלו בגדול ולא רק בגלל טפשותם אלא גם מסיבת היותם בעלי אמביציה
שהיו מוכנים להלחם עד חייו של החייל האחרון.
מבחינת רמתו של הספר, הספר כתוב מצויין והקצב המהיר והמרתק נמשך לכל אורכו.
מומלץ ביותר.
טוביה

"הם באים".
לא משנה כמה פעמים שמעתי את הלחישה הזו, באוזנייה של מכשיר הקשר או
באוזניים הכרויות לרחשי הלילה הלבנוני.
תמיד אחריה יש שנייה של תהום. תהום אליה אני נופל
שמורכבת מפחד איום, שיתוק, רצון עז לצריחה אל תוך הלילה.
הם באים.
במבט לאחור הנמתח על שלושה עשורים, אני יודע שהשנייה הזו
תמיד נמשכה שנייה. למרות שאז היא נראתה כמו שנה.
ושבכל אחת מהפעמים משכתי את עצמי החוצה מהתהום
תוך שאני מושך את עצמי בלב. ממש כך.
גורר את הלב החוצה ואחריו כבר הגיע כל השאר.
ומהרגע שהלב יוצא מהתהום, הכל הופך לאחר.
וגם כשהדממה המוחלטת הופכת תוך שנייה לגיהינום של צרורות והתפוצצות רימונים
הלב כבר בתנועה.
מחוץ לתהום.
והספר המופלא הזה מדבר בדיוק על זה
על התהום.
על אנשים שירדו ועלו מן התהום כדי להגן על מדינתם.
או לפחות זה מה שאז נתפס כך.
והמאבק עם התהום, הנפשית, הפיזית, זו הידועה וזו שכל פעם מחדש היא תהום לא מוכרת
הוא שעומד במרכז כל עמוד מחדש.
איך עוברים תהום? איך יוצאים ממנה?
מה קורה אם מתברר שאתה בעצם חי בתוך התהום?
זה ספר לכל מי שנפש בקרבו. ספר על התמודדות, על היכולת להצליח וכמובן על כל הפעמים בהם
לא מצליחים.
עד עתה החזקתי מהספר "שדרים" של מייקל הר כספר הטוב ביותר אודות מלחמת וייטנאם.
כעת יש מתחרה וטוען רציני לכתר.
לא צריך נסיון קרבי כדי לקרוא את הספר הזה.
צריך פשוט לקרוא אותו.

ספרות מופת!
אבל מה למלחמה ולמופת, מה לאיוולת ולאומנות?

מלחמה היא שיא הטמטום האנושי, כן כן, אם נחשוב על זה, כל מלחמה לאורך ההיסטוריה היא פשוט טמטום טהור –
אפשר להסביר את הסיבות, את האינטרסים ואת האין ברירה של צד אחד או אחר, אבל באמת באמת, אם הייתם צריכים להסביר את זה פשוט יותר, כמו נניח לילד סקרן או חייזר חקרן, הוא היה כנראה חושב שהינה מצאנו והגענו לגבול האיוולת.
כן אפילו יותר מטומטם מהוויכוח, שהוביל למלחמה, על מאיזה צד אוכלים את הביצה.

ולמרות זאת בתוך הסחי הזה ספרות מופת קיימת ופורחת – אומנות – שיכולה לספר את המלחמה.
מטרהורן הוא ספר כזה, ספר על מלחמה שזכתה להכלל במצעד האיוולת, אבל ספר כזה שלא רק מספר, אלא כזה שלופת אותך ומזיז לך.

הוא לוקח אותך לג'ונגל, ולבוץ, למונוסון שלא מפסיק לרדת עליך ולפורר את בגדיך וגופך, לעלוקות ולקדחת, לעשב הפיל ולחום.
הוא מעמיס עליך ריקבון של הגוף, רגלים צבות, מוגלה ונמק. ותוך כדי הכל פחד ומלחמה.

הספר מקרב זוב, ומקטין את המלחמה. במקום לספר על כולה מספר על אחדים, ודרך זה מספר על כולה. הוא מספר על בודדים על חיילים, שונים ושונאים זה לזה, שנשבעו זה לזה למות זה בשביל זה תוך שגם הורגים זה את זה.
וכאן ניקרת האומנות – וכאן שונה ספרות המופת מסתם ספרות, כי בצמצום הזה אתה יכול לראות ברור יותר, להישאב אל המלחמה ולראות ,אם גם לא להבין, את לב המאפליה.

ולמדתי טוב יותר, הבנתי טוב יותר איך היה שם בווייטנאם. על ההתפוצצות של שחורים על לבנים ולהפך, על הריסוס של הקצינים השנואים, על ההפסד הידוע מראש, על מפקדים שפשוט מאבדים את זה הורגים ומטילים מומים בחייליהם, על תמונות ניצחון שקריות, ועל הציניות שבספירת גופות.

כנראה שלא סיפרתי כלום ולא הסברתי כלום וליהגתי סתם כך – אז אם לסכם יותר פשוט – חייבים לקרוא, להתפעם מהטמטום.

אנחנו נמשיך להילחם כי אין ממש ברירה אחרת – כי אנחנו, האנושות, ניצחנו בתחרויות הברירה הטבעית, ולכן אנחנו חייבים לנצח את עצמנו.

חששתי מהספר הזה. ספרי מלחמה, ובעיקר על וויטנאם, יכולים להיות מאכזבים: חלקם הוא דיווח יבש ולא מעניין על מלחמה מטומטמת, חלקם הוא שיר הלל לאמריקאים, כאילו הם לא התקפלו משם עם זנב בין הרגלים.
ובכלל, כשאני לוקח ליד ספר עבה (600 עמוד) על מלחמה, אני תמיד משווה אתו ל"ערומים והמתים" שמבחינתי הוא הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על ידי אמריקאי, על מלחמה.
ויש מקום להשוואה - שני הספרים מספרים על חיל הנחתים, שניהם באזור של דרום מזרח אסיה על כל המשתמע - אויב עקשן וחזק, ג'ונגל אכזרי שאתו צריך להלחם לא פחות מאשר עם האויב שנלחם על אדמתו, מלחמה שלא נגמרת ומזמן איבדה את ההיגיון שבה.
להפתעתי ושמחתי מטרהורן לא נופל מ"הערומים והמתים".
מעבר לחשיפת הטמטום הבלתי מסתיים של קצינים מדרגת מג"ד ומעלה, מעבר לסולם הערכים הקלוקל שלהם, מעבר לעולם של הקצינים הללו שכל מה שמעניין אותם זה רק "לספור גופות" או שזה "יצטלם יפה", מעבר לכל החרא הזה יש כאן הרבה מאד הסתכלות והתרכזות בחייל החי"ר הבודד. יותר מזה - החיילים, המ"כים והקצינים הזוטרים יודעים בפירוש שלא המלחמה מטומטמת אלא המפקדים שלהם. הם חולי רוח ושטופים בשיקולים זרים. הם יודעים שהמג"דים / מח"טים ואוגדונרים ישלחו אותם להלחם על גבעה נידחת שיעזבו מחר. הם ידועים שהגנרלים האלו יוציאו אותם למלחמה בלי מים, בלי מזון, בלי תחמושת ובלי בגדים. שלא יספקו להם פינוי בהיטס כשהם ייפגעו ויגססו. הם יודעים הכל ובכל זאת ממשיכים ללכת ולהסתער. הם לא מתים עבור מדינתם. הם מתים עבור מלחמה שמי שהחליט עליה ישב בחדר ממוזג, עם חליפה ועניבה, כשהוא לא יודע על מה הוא מחליט. הם מתים לא כי הם נלחמים על מולדתם או אדמתם. הם מתים בגלל הרצון להתקדם והיחס המחפיר של הגנרל שלהם.
הסופר מצליח להוסיף ולתבל את תיאורי המציאות ההזויה ההיא גם עם המתח הגזעי שיהיה באותה ארצות הברית שיצאה להלחם בקצה השני של העולם, בלי מטרה ובלי סיבה. המתח הגזעני הזה בין השחורים לבין הלבנים קיים בשדה הקרב ונוכחותו שם הרסנית כמעט כמו הפקודות המטומטמות שמגיעות מהמג"דים-מח"טים.
כשקראתי את הספר ולמדתי את המציאות שבה תפקדו הנחתים, לא יכולתי שלא להשוות לצבא שלנו. עלו בזיכרוני אותם קצינים מטומטמים ששלחו אותי ואת חברי לקרבות אבודים מראש רק כי "החץ נראה טוב על המפה", מבלי שהם ידעו לקרוא מפה. נזכרתי בקצין האג"מ האוגדתי שקיבל את התפקיד בגלל קשריו הטובים עם הפיקוד הבכיר, האיש הזה שלא ידע לקרוא מפה כי מעולם לא היה חייל קרבי, ושהדבר הראשון שרצינו לעשות במלחמה זה לקשור אותו לכיסא ולסתום לו את הפה.
אבל אני יודע שהצבא שלנו טוב יותר ומתייחס טוב יותר לחייליו. למרות הפשלות והקצינים המטומטמים שיש גם אצלנו.
ובירכתי על כך שבצבא שלנו, למרות המתח העדתי, לא יהיה מצב שבו חייל רוצח חייל אחר רק בגלל המתח הזה.
שווה לקרוא את הספר.
זה לא קל. הן בגלל התיאורים שבו והן בגלל אורכו.
אבל זה שווה. כמו מסע כומתה. קשה אבל שווה.

ספר על פלוגת נחתים בויאטנאם. במלחמה שאינה מוכרת לנו, לצבא בעל אופי מיוחד ושונה מאיתנו ובדומה לנו,מביאים את עצמם, הבית וחלומותיהם וממזגים אותם במסגרת קשה כזאת.
הסיפור מובא תוך כדי מעקב ומבט של מלאס, מפקד מחלקה שנפגש בג'ונגל עם העלוקות, הלחות והגשם הבלתי מסתיימים, פצעים מוגלתיים ובוץ.
בתנאים אלו ישנים, אוכלים, ונלחמים.
על תשתית זאת מתווספת מטלת המנהיג. מלאס מזהה את המתחים הבין גזעיים, יחסי ותיק וצעיר כמו הקשבה לבעיות הפרט.
הוא מבין כי הדרך להגיע לתוצאות של הנעת חיילים, וקבלת מרותו על ידם היא על ידי הבנות (לא בהכרח פשרות). שיטה זאת עובדת.
הדבר הבולט אצל החיילים, כי אין הם עסוקים במטרות המלחמה ותכליתה. הציות לפקודות הוא מובנה וחד. אין ויכוח.
אם מ"פ מחליט כי לקראת ביקור של מג"ד יש להסתפר ולהתגלח גם אם יש בעיה של זמינות מים, אין ויכוח. חייל אחד מנסה להתחמק מהענין על ידי פניה למ"פ כדי להיות בשמירה באותו זמן. התרגיל לא מצליח.
הפיקוד אינו מבין את מהלכי המלחמה והפקודות שלו שגויות, גם מי מהדרגים הנמוכים שתופס כי הם משלמים על טעויות של הפיקוד, נעצר במקומו לרגע ומיד חוזר ללחימה בכל יכולתו.
בקטע אחר נפצע מלאס ומוטס לספינת בית חולים. הרופאה בדרגת סרן מסבירה למלאס כי " אנחנו בעצם מכונאים. תפקידנו לתקן את החיילים שמגיעים ולשלוח אותם בחזרה ליחידותיהם.
אנחנו לא מתיחסים לצד הנפשי"
התיאורים בספר קשים מאוד. גם שפה צבאית גסה, לא כל כך תקנית נמצאת בשפע.
ועם זאת ההוויה הצבאית מחלחלת. לאלו בעלי קיבה קשה, יקבלו כאן תמונה של צבא שנתקע כמטומטם במלחמה לא שלו, יחסים בין חיילים, ומפקדים.
אין בספר, וטוב שכך, מבט על מלחמת ויאטנאם, אלא הפרט והמלחמה.
לדעתי זהו ספר חובה לכל דרגי הפיקוד ( ממ"כ ומעלה).
בעיני הוא ספר מענין.

https://galperel.wordpress.com/2015/02/07/%D7%9E%D6%B7%D7%98%D6%B6%D7%A8%D7%94%D7%95%D6%B9%D7%A8%D7%9F-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%92%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%9C/

"אנשים ניסו ואנשים מתו בטיפוס על המטרהורן" (עמוד 32).

לקח לקרל מַרלַנטס 35 שנים להשלים את כתיבת הרומן הזה, שהחל לכתוב בשנת 1977. 35 שנים שבהן רקד מסביב לנקודות הכואבות, לרגעים שנאבק לזכור ולחוויות שכבר לא ישכח. מרלנטס, קצין נחתים מעוטר, לחם בווייטנאם ב־1969. על שהוביל מתקפה על יעד מבוצר שבידי צבא צפון־וייטנאם הוענק לו צלב הצי (העיטור השני בחשיבותו בכוחות המזוינים של ארה"ב). ספרו "מַטֶרהוֹרן" (הוצאת כתר, 2014) מתאר אירועים דומים לאלה שעברו עליו במהלך המלחמה והוא הקדיש אותו לילדיו, "שגדלו עם כל הטוב והרע שבהיותם ילדיו של נחת קרבי לשעבר" (עמוד 5).

חיל הנחתים (United States Marine Corps), שאנשיו הם גיבורי הספר, הוא חיל רגלים קל ונייד בעיקרו הכפוף לצי ארה"ב ומתמחה בנחיתות סער אמפיביות ומוסקות. החיל עשה לעצמו שם ב־120 השנים האחרונות על שום יכולתם של אנשיו להשלים את המשימה גם כאשר הם בנחיתות קשה ולחוצים אל הקיר. כך בקרבות שאטו תיירי ויער באלו במלחמת העולם הראשונה, עבור בקרבות גוואדלקנל, טארווה ואייוו ג'ימה במלחמת העולם השנייה. גם בקוריאה לא נפקד מקומם בנחיתה באינצ'ון ובמאגר צ'ואסין.

בווייטנאם הוטלה על הנחתים המלאכה המלוכלכת שבציד והרג הווייטקונג ויחידות צבא צפון־וייטנאם בג'ונגלים המאיימים. ה"מארינס" תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח אדם וציוד. לאור זאת גיבשו לעצמם הנחתים גאוות יחידה ׁׂ(Esprit de corps) קשוחה ומסורת של מקצוענות וקוד המתמצה במילים "Semper fidelis", בלטינית "נאמן תמיד", לכאורה למדינה אולם "מבחינת הנחתים, המשמעות הראשונה במעלה היא נאמנות לחברים לנשק" (עמוד 630).

המחבר מציין בפתח הספר כי חלק ניכר מן האירועים ומן המקומות בדויים אך מתבססים על חוויותיו ועל אירועים שאכן קרו. מנגד מבהיר מרלנטס כי "רומנים זקוקים לנבלים ולגיבורים, ואלה שמופעים ברומן זה הם פרי דימיונו של המחבר. שירתי תחת פיקודם של שני מג"דים מעולים, שאחד מהם נפל בקרב, והקמב"ץ שלהם היה קצין מטה גדול. אני מאושר על שזכיתי לשרת במחיצתם של קצינים ובד"א שגילמו באישיותם את האופי, המיומנות והגבורה האופייניים לחיל הנחתים. הנחתים גברו על תשישות ועל מכשלות של אומץ לב, שיקול דעת וכוח רצון, וכאדם אני גאה להימנות עם שורותיהם" (עמוד 8).

הרומן מגולל את סיפור החודשיים הראשונים לשירותו של הסג"מ הטרי ויינו מלאס, מפקד מחלקה בנחתים שמגיע היישר אל היורה הרותחת של מלחמת וייטנאם, לפלוגה בראבו שמחזיקה בפסגת רכס מטר – מַטֶרהוֹרן (ומכאן שם הספר) – שבסמוך לגבול צפון־וייטנאם. הר חסר חשיבות אסטרטגית, אחד מני רבים, עד שמפקד אוגדת הנחתים החמישית שהחליט לעשותו לבסיס קדמי של האוגדה, במטרה לעצור את התקדמותו של צבא צפון־וייטנאם.

מלאס, שהתגייס לחיל במסגרת העתודה האקדמית (ROTC) וקיווה לשירות קצר ונטול אירועים בארה"ב אשר ייראה טוב בקורות החיים, מצא עצמו משרת כ"קצין נחתים אמיתי שעומד בראש מחלקת רובאים אמיתית של חיל הנחתים. קצין נחתים אמיתי שמפוחד כמעט עד אובדן בינתו. בגלל רצונו להיראות טוב כשיחזור הביתה מהמלחמה, הוא עלול לא לחזור הביתה כלל" (עמוד 19). האירוע הראשון בו הוא נדרש לטפל – עלוקה שחדרה לאיבר המין של אחד מחייליו הזקוק לפינוי אווירי דחוף – מבהיר לו כמאמר דורותי ב"קוסם מארץ עוץ" שהוא כבר לא בקנזס.

מלאס מוביל את אנשיו במלחמה אכזרית, חסרת תהילה ומטרה אם אי פעם היתה אחת כזו, כנגד אויב עקשן המנסה לעקור שוב ושוב את הנחתים מההר, ונדרש להתמודד עם מוראות המלחמה‏, המתח הבין־גזעי שבין שחורים ללבנים (סוגיה טעונה במיוחד שהמחבר הצליח בכישרונו לתארה כך שהיא הולמת בקורא במלוא כיעורה) ועם הדרג הפיקודי הבכיר שאינו מכיר במצוקות הנחתים שבשטח. מי שקורא את הספר לא יכול שלא להתעצב אל ליבו מתמימותם של מלאס וחבריו באמונתם בחשיבות המלחמה ובכך שנשיא ארה"ב "לא משקר. בטח הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים" (עמוד 119). שלוש שנים מאוחר יותר התמודדה אמריקה עם פרשת ווטרגייט והתברר כי כולם משקרים, גם הנשיא.

בשיאו של הספר מוביל מלאס, כמו המחבר במציאות, הסתערות במעלה גבעה לעבר יעד מבוצר שהוחזק בידי צבא צפון־וייטנאם. "הוא רץ מפני שהכבוד העצמי שלו חייב אותו. הוא רץ מפני שהוא אהב את חבריו וזה הדבר היחיד שהיה ביכולתו לעשות כדי לשים קץ לטירוף ההורג ופוצע אותם" (עמוד 515). להפתעתו, אנשיו "רצו בעקבותיו" (עמוד 515).

הרומן מתאר את הלחימה בווייטנאם, אבל מה שהופך אותו למופתי הוא האוניברסאליות שלו והיותו כרך נוסף ברשימת הספרים שתיארו למעשה באמצעות המקרה הבודד כל מלחמה ומלחמה משחר ההיסטוריה ועד מבצע "צוק איתן". על ההרס, האכזריות, הגבורה, הזוועה, הרעות והפחד. בעיקר הפחד. אף שהספר אינו תואם את הרוח הפטריוטית של ספרי המלחמה שנכתבו בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה, ניכר כי המחבר הושפע מהם. הספר בהחלט יכול להיכנס לרשימת ספרי מלחמה הקאנוניים ובהם "במערב אין כל חדש" מאת רמארק, "מילכוד 22" מאת הלר, "זעקת הקרב" מאת ליאון יוריס, "הקו האדום" שכתב ג'ונס, "שדרים" מאת מייקל הר וכן גם הנציגים הישראלים שברשימה ובהם "תש"ח" מאת יורם קניוק. הספר הוגדר על ידי ה"ניו יורק טיימס" כאחד מספרי המלחמה הטובים ביותר שנכתבו על מלחמת וייטנאם ובכלל.

עמנואל לוטם ביצע מלאכת התרגום לעילא ולעילא ומילון המושגים בסוף מסייע לקורא לחוש את הוויית המלחמה לעומקה, מתוך הבנה שלמה את עולמם של הנחתים באותן שנים. הקורא הישראלי (במיוחד מי ששירת, כמוני, ביחידה קרבית בצה"ל) ימצא את הספר מרתק, בין היתר בשל נקודות הדמיון הרבות בין הנחתים וצה"ל. מומלץ בחום רב.

https://galperel.wordpress.com/2015/02/07/%D7%9E%D6%B7%D7%98%D6%B6%D7%A8%D7%94%D7%95%D6%B9%D7%A8%D7%9F-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%92%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%9C/

"אנשים ניסו ואנשים מתו בטיפוס על המטרהורן" (עמוד 32).

לקח לקרל מַרלַנטס 35 שנים להשלים את כתיבת הרומן הזה, שהחל לכתוב בשנת 1977. 35 שנים שבהן רקד מסביב לנקודות הכואבות, לרגעים שנאבק לזכור ולחוויות שכבר לא ישכח. מרלנטס, קצין נחתים מעוטר, לחם בווייטנאם ב־1969. על שהוביל מתקפה על יעד מבוצר שבידי צבא צפון־וייטנאם הוענק לו צלב הצי (העיטור השני בחשיבותו בכוחות המזוינים של ארה"ב). ספרו "מַטֶרהוֹרן" (הוצאת כתר, 2014) מתאר אירועים דומים לאלה שעברו עליו במהלך המלחמה והוא הקדיש אותו לילדיו, "שגדלו עם כל הטוב והרע שבהיותם ילדיו של נחת קרבי לשעבר" (עמוד 5).

חיל הנחתים (United States Marine Corps), שאנשיו הם גיבורי הספר, הוא חיל רגלים קל ונייד בעיקרו הכפוף לצי ארה"ב ומתמחה בנחיתות סער אמפיביות ומוסקות. החיל עשה לעצמו שם ב־120 השנים האחרונות על שום יכולתם של אנשיו להשלים את המשימה גם כאשר הם בנחיתות קשה ולחוצים אל הקיר. כך בקרבות שאטו תיירי ויער באלו במלחמת העולם הראשונה, עבור בקרבות גוואדלקנל, טארווה ואייוו ג'ימה במלחמת העולם השנייה. גם בקוריאה לא נפקד מקומם בנחיתה באינצ'ון ובמאגר צ'ואסין.

בווייטנאם הוטלה על הנחתים המלאכה המלוכלכת שבציד והרג הווייטקונג ויחידות צבא צפון־וייטנאם בג'ונגלים המאיימים. ה"מארינס" תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח אדם וציוד. לאור זאת גיבשו לעצמם הנחתים גאוות יחידה ׁׂ(Esprit de corps) קשוחה ומסורת של מקצוענות וקוד המתמצה במילים "Semper fidelis", בלטינית "נאמן תמיד", לכאורה למדינה אולם "מבחינת הנחתים, המשמעות הראשונה במעלה היא נאמנות לחברים לנשק" (עמוד 630).

המחבר מציין בפתח הספר כי חלק ניכר מן האירועים ומן המקומות בדויים אך מתבססים על חוויותיו ועל אירועים שאכן קרו. מנגד מבהיר מרלנטס כי "רומנים זקוקים לנבלים ולגיבורים, ואלה שמופעים ברומן זה הם פרי דימיונו של המחבר. שירתי תחת פיקודם של שני מג"דים מעולים, שאחד מהם נפל בקרב, והקמב"ץ שלהם היה קצין מטה גדול. אני מאושר על שזכיתי לשרת במחיצתם של קצינים ובד"א שגילמו באישיותם את האופי, המיומנות והגבורה האופייניים לחיל הנחתים. הנחתים גברו על תשישות ועל מכשלות של אומץ לב, שיקול דעת וכוח רצון, וכאדם אני גאה להימנות עם שורותיהם" (עמוד 8).

הרומן מגולל את סיפור החודשיים הראשונים לשירותו של הסג"מ הטרי ויינו מלאס, מפקד מחלקה בנחתים שמגיע היישר אל היורה הרותחת של מלחמת וייטנאם, לפלוגה בראבו שמחזיקה בפסגת רכס מטר – מַטֶרהוֹרן (ומכאן שם הספר) – שבסמוך לגבול צפון־וייטנאם. הר חסר חשיבות אסטרטגית, אחד מני רבים, עד שמפקד אוגדת הנחתים החמישית שהחליט לעשותו לבסיס קדמי של האוגדה, במטרה לעצור את התקדמותו של צבא צפון־וייטנאם.

מלאס, שהתגייס לחיל במסגרת העתודה האקדמית (ROTC) וקיווה לשירות קצר ונטול אירועים בארה"ב אשר ייראה טוב בקורות החיים, מצא עצמו משרת כ"קצין נחתים אמיתי שעומד בראש מחלקת רובאים אמיתית של חיל הנחתים. קצין נחתים אמיתי שמפוחד כמעט עד אובדן בינתו. בגלל רצונו להיראות טוב כשיחזור הביתה מהמלחמה, הוא עלול לא לחזור הביתה כלל" (עמוד 19). האירוע הראשון בו הוא נדרש לטפל – עלוקה שחדרה לאיבר המין של אחד מחייליו הזקוק לפינוי אווירי דחוף – מבהיר לו כמאמר דורותי ב"קוסם מארץ עוץ" שהוא כבר לא בקנזס.

מלאס מוביל את אנשיו במלחמה אכזרית, חסרת תהילה ומטרה אם אי פעם היתה אחת כזו, כנגד אויב עקשן המנסה לעקור שוב ושוב את הנחתים מההר, ונדרש להתמודד עם מוראות המלחמה‏, המתח הבין־גזעי שבין שחורים ללבנים (סוגיה טעונה במיוחד שהמחבר הצליח בכישרונו לתארה כך שהיא הולמת בקורא במלוא כיעורה) ועם הדרג הפיקודי הבכיר שאינו מכיר במצוקות הנחתים שבשטח. מי שקורא את הספר לא יכול שלא להתעצב אל ליבו מתמימותם של מלאס וחבריו באמונתם בחשיבות המלחמה ובכך שנשיא ארה"ב "לא משקר. בטח הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים" (עמוד 119). שלוש שנים מאוחר יותר התמודדה אמריקה עם פרשת ווטרגייט והתברר כי כולם משקרים, גם הנשיא.

בשיאו של הספר מוביל מלאס, כמו המחבר במציאות, הסתערות במעלה גבעה לעבר יעד מבוצר שהוחזק בידי צבא צפון־וייטנאם. "הוא רץ מפני שהכבוד העצמי שלו חייב אותו. הוא רץ מפני שהוא אהב את חבריו וזה הדבר היחיד שהיה ביכולתו לעשות כדי לשים קץ לטירוף ההורג ופוצע אותם" (עמוד 515). להפתעתו, אנשיו "רצו בעקבותיו" (עמוד 515).

הרומן מתאר את הלחימה בווייטנאם, אבל מה שהופך אותו למופתי הוא האוניברסאליות שלו והיותו כרך נוסף ברשימת הספרים שתיארו למעשה באמצעות המקרה הבודד כל מלחמה ומלחמה משחר ההיסטוריה ועד מבצע "צוק איתן". על ההרס, האכזריות, הגבורה, הזוועה, הרעות והפחד. בעיקר הפחד. אף שהספר אינו תואם את הרוח הפטריוטית של ספרי המלחמה שנכתבו בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה, ניכר כי המחבר הושפע מהם. הספר בהחלט יכול להיכנס לרשימת ספרי מלחמה הקאנוניים ובהם "במערב אין כל חדש" מאת רמארק, "מילכוד 22" מאת הלר, "זעקת הקרב" מאת ליאון יוריס, "הקו האדום" שכתב ג'ונס, "שדרים" מאת מייקל הר וכן גם הנציגים הישראלים שברשימה ובהם "תש"ח" מאת יורם קניוק. הספר הוגדר על ידי ה"ניו יורק טיימס" כאחד מספרי המלחמה הטובים ביותר שנכתבו על מלחמת וייטנאם ובכלל.

עמנואל לוטם ביצע מלאכת התרגום לעילא ולעילא ומילון המושגים בסוף מסייע לקורא לחוש את הוויית המלחמה לעומקה, מתוך הבנה שלמה את עולמם של הנחתים באותן שנים. הקורא הישראלי (במיוחד מי ששירת, כמוני, ביחידה קרבית בצה"ל) ימצא את הספר מרתק, בין היתר בשל נקודות הדמיון הרבות בין הנחתים וצה"ל. מומלץ בחום רב.