ביקורת ספרותית על מטרהורן מאת קרל מרלנטס

---

"הם באים".
לא משנה כמה פעמים שמעתי את הלחישה הזו, באוזנייה של מכשיר הקשר או
באוזניים הכרויות לרחשי הלילה הלבנוני.
תמיד אחריה יש שנייה של תהום. תהום אליה אני נופל
שמורכבת מפחד איום, שיתוק, רצון עז לצריחה אל תוך הלילה.
הם באים.
במבט לאחור הנמתח על שלושה עשורים, אני יודע שהשנייה הזו
תמיד נמשכה שנייה. למרות שאז היא נראתה כמו שנה.
ושבכל אחת מהפעמים משכתי את עצמי החוצה מהתהום
תוך שאני מושך את עצמי בלב. ממש כך.
גורר את הלב החוצה ואחריו כבר הגיע כל השאר.
ומהרגע שהלב יוצא מהתהום, הכל הופך לאחר.
וגם כשהדממה המוחלטת הופכת תוך שנייה לגיהינום של צרורות והתפוצצות רימונים
הלב כבר בתנועה.
מחוץ לתהום.
והספר המופלא הזה מדבר בדיוק על זה
על התהום.
על אנשים שירדו ועלו מן התהום כדי להגן על מדינתם.
או לפחות זה מה שאז נתפס כך.
והמאבק עם התהום, הנפשית, הפיזית, זו הידועה וזו שכל פעם מחדש היא תהום לא מוכרת
הוא שעומד במרכז כל עמוד מחדש.
איך עוברים תהום? איך יוצאים ממנה?
מה קורה אם מתברר שאתה בעצם חי בתוך התהום?
זה ספר לכל מי שנפש בקרבו. ספר על התמודדות, על היכולת להצליח וכמובן על כל הפעמים בהם
לא מצליחים.
עד עתה החזקתי מהספר "שדרים" של מייקל הר כספר הטוב ביותר אודות מלחמת וייטנאם.
כעת יש מתחרה וטוען רציני לכתר.
לא צריך נסיון קרבי כדי לקרוא את הספר הזה.
צריך פשוט לקרוא אותו.

» ביקורות נוספות של ליאור
» ביקורות נוספות על מטרהורן