ביקורת ספרותית על מטרהורן מאת קרל מרלנטס
ספר מעולה

---

חששתי מהספר הזה. ספרי מלחמה, ובעיקר על וויטנאם, יכולים להיות מאכזבים: חלקם הוא דיווח יבש ולא מעניין על מלחמה מטומטמת, חלקם הוא שיר הלל לאמריקאים, כאילו הם לא התקפלו משם עם זנב בין הרגלים.
ובכלל, כשאני לוקח ליד ספר עבה (600 עמוד) על מלחמה, אני תמיד משווה אתו ל"ערומים והמתים" שמבחינתי הוא הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על ידי אמריקאי, על מלחמה.
ויש מקום להשוואה - שני הספרים מספרים על חיל הנחתים, שניהם באזור של דרום מזרח אסיה על כל המשתמע - אויב עקשן וחזק, ג'ונגל אכזרי שאתו צריך להלחם לא פחות מאשר עם האויב שנלחם על אדמתו, מלחמה שלא נגמרת ומזמן איבדה את ההיגיון שבה.
להפתעתי ושמחתי מטרהורן לא נופל מ"הערומים והמתים".
מעבר לחשיפת הטמטום הבלתי מסתיים של קצינים מדרגת מג"ד ומעלה, מעבר לסולם הערכים הקלוקל שלהם, מעבר לעולם של הקצינים הללו שכל מה שמעניין אותם זה רק "לספור גופות" או שזה "יצטלם יפה", מעבר לכל החרא הזה יש כאן הרבה מאד הסתכלות והתרכזות בחייל החי"ר הבודד. יותר מזה - החיילים, המ"כים והקצינים הזוטרים יודעים בפירוש שלא המלחמה מטומטמת אלא המפקדים שלהם. הם חולי רוח ושטופים בשיקולים זרים. הם יודעים שהמג"דים / מח"טים ואוגדונרים ישלחו אותם להלחם על גבעה נידחת שיעזבו מחר. הם ידועים שהגנרלים האלו יוציאו אותם למלחמה בלי מים, בלי מזון, בלי תחמושת ובלי בגדים. שלא יספקו להם פינוי בהיטס כשהם ייפגעו ויגססו. הם יודעים הכל ובכל זאת ממשיכים ללכת ולהסתער. הם לא מתים עבור מדינתם. הם מתים עבור מלחמה שמי שהחליט עליה ישב בחדר ממוזג, עם חליפה ועניבה, כשהוא לא יודע על מה הוא מחליט. הם מתים לא כי הם נלחמים על מולדתם או אדמתם. הם מתים בגלל הרצון להתקדם והיחס המחפיר של הגנרל שלהם.
הסופר מצליח להוסיף ולתבל את תיאורי המציאות ההזויה ההיא גם עם המתח הגזעי שיהיה באותה ארצות הברית שיצאה להלחם בקצה השני של העולם, בלי מטרה ובלי סיבה. המתח הגזעני הזה בין השחורים לבין הלבנים קיים בשדה הקרב ונוכחותו שם הרסנית כמעט כמו הפקודות המטומטמות שמגיעות מהמג"דים-מח"טים.
כשקראתי את הספר ולמדתי את המציאות שבה תפקדו הנחתים, לא יכולתי שלא להשוות לצבא שלנו. עלו בזיכרוני אותם קצינים מטומטמים ששלחו אותי ואת חברי לקרבות אבודים מראש רק כי "החץ נראה טוב על המפה", מבלי שהם ידעו לקרוא מפה. נזכרתי בקצין האג"מ האוגדתי שקיבל את התפקיד בגלל קשריו הטובים עם הפיקוד הבכיר, האיש הזה שלא ידע לקרוא מפה כי מעולם לא היה חייל קרבי, ושהדבר הראשון שרצינו לעשות במלחמה זה לקשור אותו לכיסא ולסתום לו את הפה.
אבל אני יודע שהצבא שלנו טוב יותר ומתייחס טוב יותר לחייליו. למרות הפשלות והקצינים המטומטמים שיש גם אצלנו.
ובירכתי על כך שבצבא שלנו, למרות המתח העדתי, לא יהיה מצב שבו חייל רוצח חייל אחר רק בגלל המתח הזה.
שווה לקרוא את הספר.
זה לא קל. הן בגלל התיאורים שבו והן בגלל אורכו.
אבל זה שווה. כמו מסע כומתה. קשה אבל שווה.

» ביקורות נוספות של עומר ציוני
» ביקורות נוספות על מטרהורן