ביקורת ספרותית על שלום לקנאים - שלוש מחשבות מאת עמוס עוז
ספר בסדר

---

"מן המקום בו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם פרחים באביב
המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה, כמו חצר" (יהודה עמיחי)

עמוס עוז כסופר אינו חביב עלי. אני אוהבת עברית יפה, אוהבת שימושים מפתיעים בביטויים ועושר לשוני, אבל מאד לא אוהבת שפה מתייפייפת ומצטעצעת ושימוש מיותר במלים נרדפות כאילו אומרים "תסתכלו עלי, אני סופר כל כך ספרותי!". קראתי פה ביקורת שכולה אש ולהבה על הספר הזה והסתקרנתי: האם עוז מחדש משהו? משתמש בטיעונים חדשים, מקוממים, קונטרברסליים?
הספרון הקצרצר הזה כולל שלוש מסות – כנראה הרצאות שהפכו למסות סדורות בנושאים מעניינים לדיון אינטלקטואלי. הצרה היא שדיונים אינטלקטואליים אינם החברים הטבעיים של ויכוחים-עם-רצח-בעיניים הנהוגים פה.

קנאים הם, לדברי עוז, האנשים המסוכנים מכולם. וינסטון צ'רצ'יל אמר: "פנאט הוא אדם שבשום אופן אינו משנה את דעתו ובשום אופן אינו נותן לשנות את הנושא". "מעולם לא פגשתי" אומר עוז "פנאטים בעלי חוש הומור". יש להם "עוקצנות, סרקאזם, לשון חדה... לא חוש הומור, ודאי לא הומור עצמי".
לא יודעת אם זה המבחן הנכון להבדיל בין פנאטים לשאר אנשים. פגשתי המון אנשים שאינם פנאטים ואין להם חוש הומור. יש פנאטים בכל מיני צבעים ובכל מיגוון הדעות. מה שמגדיר אותם (פרט להומור...) היא העובדה שהם משוכנעים שהרעיון שלהם הוא אמת לאמיתה. יש להם אפס סובלנות לרעיונות אחרים, שהם כמובן שקר. בעיניהם האנשים המאמינים בפשרה ובראיית הצד האחר הם אוסף של נמושות, שבמקרה הטוב צריך לחנך אותם מחדש. במקרה הרע – להשמיד אותם ולבנות עולם טוב יותר בלעדיהם.

המסה השניה . – "אורות ולא אור" - מנסה לבחון את אבני היסוד של התרבות היהודית. ומסקנתה – יהדות היא הגות, ביסודה עומדת קואליציה, משא ומתן ולא אחדות דעות. ויכוח פנימי סוער מובנה בה. איך מכריעים בויכוחים? "אחרי רבים להטות" וגם "חביב אדם שנברא בצלם" ושני אלה מהוים את הגשר שבין היהדות לדמוקרטיה.
עוז מתפלמס עם ההנחה הרווחת שחורבן בית ראשון ושני היו בגלל שנאת חינם. לדעתו גם אם כל היהודים היו מסכימים למלחמות (נגד בבל ונגד רומי) ואוהבים אחד את השני אהבת נפש, עדיין בבל ורומא היו מועכות את האומה החצופה שבקוטנה העיזה לקרוא תיגר על מעצמות. כלומר – החורבן בשני המקרים נבע מיומרות גדלות של מנהיגים שהובילו לתוצאות ההרסניות.

על המסה השלישית "חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם" לא אבזבז מלים. שורשי הסכסוך עם הפלסטינים מוכרים לכל איש ואשה, ולכולם כבר יש דעה מוצקה בנדון.

וסיפור יפה שהוא מביא כמשל על התרבות היהודית:

***אם אתה מבקש מחסה, הקם אוהל. אם אתה מבקש מקום לדור בו כל ימיך – בנה בית אבן. אם תרצה לדאוג לבניך ובני בניך אחריך – בנה עיר מוקפת חומה. אבל אם רצונך להקים בניין לדורות הבאים – כתוב ספר***.

מה אני אומרת? עוז כסופר אינו חביב עלי, והספרון הזה לא שינה את דעתי (מה שאומר, אולי, שגם אני בקנאים...) הוא מנסח יפה דעות נאורות בדרך כלל, אבל משכנע את המשוכנעים, לא מחדש ומדגים איך אנחנו מקשיבים (וגם מדברים) רק לעצמנו או למי שחושב כמונו.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על שלום לקנאים - שלוש מחשבות