ביקורת ספרותית על אני צייד רוצחים מאת בארי ליגה
ספר בסדר

---

תורשה מעניינת אותנו מאד. אף אחד לא באמת יודע איך היא עובדת, אף אחד לא יכול לנבא איך תתבטא התורשה על אדם מסויים, כמו שאמר ג'. ברנרד שו לשחקנית היפהפיה שהציעה לו נישואים בנימוק שחבל לא להעניק לעולם ילד משותף שלהם, שיירש את היופי (שלה) ואת השכל (שלו). "גבירתי" אמר הברנרד "אני מודאג מילד שיירש את היופי שלי ואת השכל שלך..."

סיפור המתח הזה עוסק בתורשה של סוציופתיה (השם החדש של הפסיכופתיה הותיקה). ג'אז הוא מתבגר בן 17, הוא הולך לבית הספר, יש לו חברה, יש לו גם חבר הכי טוב, סבתא סנילית. הוא גם בנו של רוצח סידרתי שרצח מעל מאה אנשים ויושב בכלא כבר ארבע שנים. ג'אז מאמין - כמו אנשים רבים בעיירה וגם מחוצה לה - שהרוע מקנן בו ועושה הרבה כדי להוכיח - בעיקר לעצמו - שהוא לא כמו אביו. יש לו יחסים מיוחדים עם השריף שהצליח לעצור את אביו, ואובססייה לנרצחים, לגוויות ולפיענוח פשעים.

הנושא מעניין במיוחד. במקרה של סוציופת שמגדל בן ומנסה לטפח אותו כיורשו. התורשה וגם הסביבה חוברות והמוצר המוגמר אמור להיות אדם שיהיה הרוצח הכי נורא בהיסטוריה. או שאולי לא? אולי אי אפשר לאמן מישהו להיות סוציופת, כמו שאי אפשר לאמן סוציופת להיות בעל רגשות ויכולת אמפתית? רבים מהסוציופתים גדלו אצל הורים שאינם סוציופתים. רק חלק קטן מהילדים שילדותם היתה קשה בגלל הורים לא מתפקדים גדלים להיות סוציופתים. אולי צריך עוד משהו פרט לתורשה וסביבה כדי לייצר את הזן הזה?

הספר מעניין וקל לקריאה. הגעתי אליו בזכות הביקורת של רונדנית (תודה!). הוא חביב, מופרך במידה שאני יכולה לחיות איתה ביולי. לא קשה במיוחד לנחש מי הפושע, ג'אז, המתבגר, מעייף את הקורא (במידה) בהרגשות אשמה מופרכות המתחלפות בחשש מפני המורשת שהורישו לו אביו וסבתו. הספר אינו מצנן את הקיץ בצמרמורות של אימה ומתח, אבל הוא מבדר ואף גורם לך לפעמים להזדהות עם המתבגר המסכן שמרחם על עצמו ללא הפסק. באופן כללי - ספר בסדר (גמור).

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על אני צייד רוצחים