ביקורת ספרותית על אני צייד רוצחים מאת בארי ליגה
ספר מעולה

---

ג’אז הוא מתבגר חביב ומעורר אמפתיה. אך הוא גם בנו של הרוצח הסדרתי המתועב ביותר בעולם. אביו חינכו ללכת בדרכיו ולימד אותו את רזי ה“מקצוע“ שהיה גאה בו – רצח. ג’אז ראה זירות פשע כפי ששוטרים היו רוצים לראות אותן – מנקודת מבטו של הפושע.
האב, בילי דנט, נתפס ויושב בכלא כבר ארבע שנים, אך הגופות בעיירה המנומנמת לוֹבּוּס נוֹד נערמות, שוב.
הרוצח הסדרתי הנוכחי מחקה את שיטות עבודתו של האב וג’אז חושש שכולם יצביעו עליו עכשיו כעל “יורשו“ של אביו. בניסיון להוכיח לסביבה ובראש ובראשונה לעצמו שלהיות רוצח איננו עניין תורשתי, הוא מצטרף למשטרה במצוד אחר הרוצח הסדרתי החדש.

מערכת היחסים בין ג'אז לבין השריף ג'י ויליאם היא כמו מערכת יחסים בין אחיין לדוד. מחד גיסא, הם מאוד רוצים לעזור אחד לשני ומאידך, לא רוצים להרגיש יותר מדי כאילו הם בן ואבא. ג'אז חי עם סבתו המשוגעת, שאגב לא הפסקתי לצחוק בקטעים שלה בספר. הוא דואג לה כל עוד הוא יכול כדי שלא יעבירו אותו לבית אומנה. יש לו שני חברים טובים, האווי ובת הזוג שלו קוני.
ג'אז מוצא את עצמו חצוי בין היותו בן של רוצח פסיכופת לבין רצונו להיות נער מתבגר שרק רוצה להיות "נורמלי". במהלך כל הספר הוא שואל את עצמו האם הוא באמת כמו אביו או שאולי הוא יכול להיות טוב יותר ומועיל יותר לסביבה. האם הוא יכול לקחת את החינוך הסוציופתי שאליו חונך עד גיל 13 או שהוא יכול לחוש קירבה אנושית לאנשים שהוא אינו מכיר, אבל בעיקר האם הוא יכול לעמוד בפני הפחדים הגדולים ביותר שלו.

ספר מיסתורין-פסיכולוגי לנוער (וגם למבוגרים). חובבי הז'אנר ייהנו ממנו למרות שדי ברור מי הרוצח, זה לא ממעיט מהערך של המיסתורין והכיף.
מחכה לספרי ההמשך.

» ביקורות נוספות של The Swan Queen
» ביקורות נוספות על אני צייד רוצחים