כתב יד שהוא חומר נפץ פוליטי ותקשורתי מגיע, מודפס, לשולחנה של איזבל שהיא עורכת ספרותית. איזבל מגלה במהרה שהיא לא היחידה שמעוניינת בכתב היד הזה, ויוצאת לשמור על נפשה, וכן על העותק של כתב היד, כשסביבה נהרגים אנשים , וברור שגם חייה בסכנה. נזקקתי לשתי שבתות כדי לסיים את הספר הזה. וזה כבר אומר עליו משהו. מותחן, שאפשר להניח מהיד באמצע שבת, ולחזור אליו באמצע השבת הבאה, כי "אגם הצללים" נגמר ואין ספר אחר. ובכן, זה לא מותחן. לפחות לא מבחינת ההגדרות הדורשות מתח וקריאה בנשימה עצורה וכל זה.
מה אומר ומה אגיד? העלילה מלאה בחורים ולא משכנעת. איזבל, שמבלה את ימיה בקריאה ובשיפוט של כתבי יד, הופכת בהרף עין להיות סוכנת סתר מיומנת, מצליחה לזהות מעקבים ולהתחמק מהם, ופועלת בתושיה מרובה. הרודפים אחריה אולי מסוכנים, אבל לא משכנעים, העתקים של קבצים ושל דפים הם דבר שקל מאוד לייצר ולהעביר הלאה. לא ברור איך כל מי ששיכפל את הדפים לא חשב לסרוק אותם לקובץ באותה מכונה עצמה ולהפיץ בעולם. תיאוריות קונספירטיביות נשזרות בעלילה, ולא תמיד ברור מה הן משרתות בעצם. הדמויות עצמן, עם כל הניסיון של הכותב, נשארות שטוחות וחלולות. וחסרו לי, ובכן, תיאורים. נוסיף לזה תרגום מתנדנד והגהה צולעת ורשלנית, ותבינו שאפשר ממש לוותר.
וכן, אני יודעת שזו דעת מיעוט. יש כאן ביקורות של קוראים וקוראות מנוסים ממני ומוערכים מאוד שאהבו את הספר. משאירה לשיפוטכם.

















