ביקורת ספרותית על הים של וינה - רוח צד # מאת גפנית לסרי קוקיא
ספר טוב

---

אני מודה, דוקטור.
מודה קבל עם ועדה; גרמנופילית אנוכי.
סממני המחלה הנוראית הופיעו לאחר סיום שירותי הצבאי ולגמרי במקרה.
חברי דאז הפתיעני בטיול למחנות לפולין כי ידע עד כמה קרוב נושא השואה ללבי והיות ובתיכון, לא נסעתי עם המשלחת שהשתתפה במצעד החיים מטעמים כספיים.
תמיד רציתי לבקר במיידנק, חלמנו, טרבלינקה והדובדבן שבקצפת: אושוויץ בירקנאו.
בעיני לא היו הבדלים בין נאצים לגרמנים והשנאה היתה עדיין טהורה ובחיתוליה.
רציתי להבין את מה שעולל עמלק לעמנו והייתי מוכנה להרחיק מעבר לספרים וסרטים, לנשום אוויר משרפות, לחוש את הפחד שחוו הקורבנות.
ואמנם לקחנו רכבת מאמסטרדם שעשתה עצירת ביניים בגבול הצ׳כי והסתבר כי לא דאגתי מבעוד מועד לוויזה פולנית בדרכוני.
לא היתה ברירה אלא לחזור על עקבותינו ולהנפיק את החותמת המיוחלת בעיר הקרובה, הממוקמת באחת התחנות בהן עצרה רכבת הלילה שלנו.

היתה זאת וינה.
הגענו אליה עם שחר ראשון והיא עדיין מנומנמת.
ישבנו בבית קפה שנפתח מוקדם וקרוב היה לשגרירות הפולנית וחיכינו.
צפיתי באנשי הבוקר שלה מבעד לערפילים, נוקשים בעקביהם על המרצפות ומכורבלים במעיליהם ונעשיתי סקרנית.
כשהבוקר עלה על העיר, לבי התרחב מיופיה.
מיהרנו לכיוון הבניין המרשים ונרשמנו במזכירות. כבר בתשע וחצי היו בדרכוני חתימות מפוארות עטורות דגלים והיה עלינו למהר ולחזור לתחנת הרכבת אך אני סירבתי ללכת.
נשארנו עוד יום ואחרי כן עוד לילה; 48 שעות של שיטוטים ללא תכלית.
לא רציתי לראות מוזיאונים ולא עניינה אותי התרבות.
רק הגנים והאנשים ובתי הקפה והעוגות והחשמליות.
בלעתי הכל ולא ידעתי שובע ומה שהתרחש לאחר מכן בפולין היה כמו חלום מטושטש.
נראה היה כי לא הפנמתי דבר והזוועות נמוגו במהירות האור.
ישנן עדויות שהייתי שם, אלבום תמונות שלם, אך רגשותי כאילו הישירו מבט למדוזה והפכו לאבן.

חזרתי ארצה נסערת והסתערתי על חנויות הספרים.
קראתי הכל אודות גרמניה ואוסטריה.
אנשים-תרבות-אוכל, דע את אויבך!
פניתי למכון גתה ולמדתי את השפה על בוריה, את האינטונציה וההבעה.
היא השתרשה אצלי בדם והפכה לחלק מישותי אני נגועה ומרפא אין לי

הבחורה הנהדרת שכתבה את ״הים של וינה״ הצליחה בספרה לגרום לי להבין מה מצאתי בעיר מלכתחילה ומדוע לא יצאה מראשי על אף שעזבתיה ליעד חשוב הרבה יותר.
וינה ספוגה ניחוחות, רחשים וקולות מן העבר.
חיו ונשמו בה אישיים שהטביעו חותמם בהסטוריה העולמית ושמותיהם מוכרים לנו עד היום.
נדמה היה לי כי בחרה בפינצטה אנשים ומצבים, הפיחה בהם חיים והפכה אותם לעכשווים, לרלוונטיים.
קובץ הסיפורים נכתב בהווה על אף שחלקו התרחש בעבר:
ששת הסיפורים הראשונים ספוגי נוסטלגיה וצער: וינה שלפני המלחמה ווינה שאחרי.
שלושת הסיפורים שלאחר מכן הינם ישראלים, עדכניים כשהעיר ההסטורית משמשת כחוט מקשר ביניהם.
הסיפורים נכתבו ברוח הסטקטו; תך, תך, תך וכמעט אנמיים הם מוגשים לנו בשפה קולחת, ישירה ומובנת. אין מקום לרגשות גלויים, לרומנטיקה.
העלילות מסתירות רגשות מפעפעים מתחת לפני השטח, כמעטיים.
הר געש שכמעט מכלה את יושביו של עיירה הסמוכה לו אך לבסוף נותר שלו.
יש בזה תסכול מצד אחד ותפיסה מדוייקת של מהות העם הגרמני, מצד אחר.

גפנית הצליחה לעורר את סקרנותי בכתיבתה.
היא אינה חופרת במילים ותיאורים אלא חורצת תלמים רכים באדמה.
מגלה טפח ומכסה טפחיים ומצליחה להישאר נייטרלית מדמויותיה ולתת לקורא לחוות עליהן דיעה.
אין בה מרירות או כעס כלפי גיבוריה.
היא חושפת אותם בפנינו ונותנת לנו להחליט האם לאהבם או לאו.
לא הצלחתי להתאפק וגמעתי את הספר לפני שובי לווינה.
כשאגיע אליה, בעוד ימים מספר אשב בקפה סנטראל ואשתה קקאו חם בקצפת מלווה בעוגת זאכר ואדע בוודאות מדוע התאהבתי בה, מלכתחילה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על הים של וינה - רוח צד #