ביקורת ספרותית על אי סבירות האהבה מאת האנה רוטשילד
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 19 במאי, 2017
ע"י אאורה


אומרים שאמנות מעוררת רגשות שלא ניתן לעורר באמצעות מילים. אבל האנה רוטשילד בהחלט יודעת לצייר במילים באותה תשוקה שבה גאוני המאה ה-18 עיצבו צבע על הקנווס. לא זכור לי מתי קראתי ספר שהעביר בכנות כה מרטיטת לב את ההערצה הפראית והמדבקת של הסופר/ת כלפי דבר מה. ובמקרה הזה, כל עיוור ישתכנע שהאנה רוטשילד פשוט מאוהבת בעולם האמנות.
רוטשילד גורמת לי לרצות לראות במוני עיניי את הציור הדמיוני הזה שמוביל ומסחרר את העלילה, את ההבעות האנושיות, החיות, שנולדו מתוך שבע משיכות מכחול בלבד – וזה כמעט כואב לי שאי אפשר, כי הוא לא באמת קיים. התמונה עצמה מספרת לפעמים בגוף ראשון מנקודת מבטה (שהמתרגמת השכילה לתרגם ללשון נקבה), ולמרות שזה נשמע מגוחך, זה עובד מצוין. למעשה, התמונה היא הקול האהוב עליי ביותר מכל הדמויות (והתחרות היא קשה), השנון והמשעשע ביותר – והמעיד על הדמיון הפרוע ביותר. משהו בכתיבתה של רוטשילד קצת מעביר את האמון שלציורים גאוניים אכן יכולה להיות נשמה.

אוקיי, נתחיל מהתחלה.
יום בהיר אחד אנני, שפית צעירה ורווקה טרייה, מוצאת תמונה שובת-לב בחנות גרוטאות. אנני היא גיבורה מהממת. אמיתית להפליא, קורסת תחת נטל של מטענים רגשיים, מתבוננת פנימה ללא הרף (ולעומקים בלתי נגמרים), ובעיקר טובעת בבדידות. אולי אלה הספרים שקראתי לאחרונה שעושים אותה מרעננת כל כך, אבל לעזאזל גיבורות ידידותיות ומלאות שמחת חיים, לעזאזל גורואיות אופטימיות, נאהבות על כולם. אנני חיה את התגלמות הפחדים הכי טיפוסיים לאנושות במאה ה-21, והיא מתמודדת איתם באומץ ובעצב, בעצמאות נחרצת ובכמיהה בלתי פוסקת לשינוי. לא רק שאכפת לי מגורלה כדמות – הייתי רוצה להיות חברה שלה.
כמו שאתם יכולים לנחש, לא מדובר בסתם תמונה, אלא בציור עתיק יומין מהמאה ה-18, שצויר על ידי אחד הכוכבים הנוצצים ביותר בתולדות האמנות. אבל אנני לא יודעת שהיא נושאת בסל האופניים שלה קנווס בשווי של מאות מיליוני פאונד, או מה ערכו הרגשי עבור הבוסים הטייקונים שלה – משפחה של סוחרי אמנות רבי עוצמה, או איזו תיבת פנדורה בינלאומית היא פתחה עכשיו.

בספר הזה יש קצת מהכל – הומור חריף וכיפי, סאטירי במקצת, אנלוגיות אבסורדיות עד זעזוע, קצביות מרגשת של ספרי מתח, אהבה חד צדדית, דו צדדית, נכזבת וממומשת ותמיד נוגעת ללב; וגם אם פה ושם יש בלבול בין משיכה או אובססיה לאהבה, זה רק מוסיף לאווירה הדרמטית, והרומנטית-הצרפתית, שמקרין הציור על כל העלילה.
ובעיקר, אפשר למצוא בו את תחושת ההתעלות, ההתרגשות, האצת פעימות הלב המתוקה שמתרחשת כשנתקלים ביצירת אמנות מרהיבה.
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אאורה (לפני שנה)
תודה רבה :)
לי יניני (לפני שנה)
כתבת נהדר. אנימסכימה לגמרי עם רץ
רץ (לפני שנה)
מצוין כך הרגשתי את אהבתה העצומה וגם הציניות של האנה לאמנות ולבני האדם.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ