ג'ולאין בארנס הוא אחד הסופרים החביבים עלי אפילו שזה הספר הפחות טוב שלו שקראתי עד עכשיו.
'אין מה לפחד' עוסק בשלל היבטים על המוות - הפחד ממנו, ההתמודדות איתו, הציפייה לו, מה קורה אחריו ועוד - ולעתים גולש לעניינים של דת, אמונה, אלוהים וזיכרון.
זה אינו ספר פילוסופיה. הוא מורכב משיחות עם אנשים שונים, זיכרונות והרהורים הכתובים בשפה קלילה וזורמת על אף הנושא המורכב. סופרים, פילוסופים, אנשי דת, חוקרים, חברים ובני משפחתו של הסופר מצוטטים בספר ובארנס מציג את תפיסותיהם על המוות.
בארנס יודע לכתוב, יש לו את הסגנון שלו, הוא שנון ומלא חוש הומור. אי אפשר להגיד שלא השקיע במחקר לקראת כתיבת הספר - המקורות שלו מגוונים וניתן למצוא בו אנקדוטות מעניינות על מיתות של אנשי רוח מפורסמים כגון משפטיהם האחרונים שאמרו לפני שנפטרו. כמו כן, גם ב'אין מה לפחד' באה לידי ביטוי אהבתו של הסופר לתרבות הצרפתית.
למרות זאת, בארנס הרבה פעמים הולך לאיבוד ורמת העניין בספר עולה ויורדת בצורה חדה לכל אורכו. יש בו קטעים טובים, אפילו טובים מאוד אך יש גם לא מעט בינוניים עד משעממים.
סה"כ ספר סביר שאפשר גם לוותר עליו.

אחת הטענות האתאיסטיות המובהקות היא כי לולא המוות לא הייתה אמונה בכוחות עליונים. טענה זו מורכבת ממספר תובנות שקשורות במיוחד לממד הקוגניטיבי של האמונה הדתית. אין זה המקום להרחיב על כך ונסתפק בלבקש מכם לדמיין מה היה 'גורלם' של האלים במידה ובני האדם היו אכן בני אלמוות. ומדוע אני נדרש לסוגיה זו? כי ספרו של בארנס מזכיר לנו עד כמה המחשבות על המוות, אם בחטף ואם בהרהורים כבדים, מדכדכות במיוחד את האתאיסט המצוי והרבה פחות את האדם הדתי. בסופו של דבר, לזה האחרון מוצע מקסם השווא של תחיה כאדם מאמין=תקבל חיי נצח בגן עדן (אגב, מה עושים שם בגן עדן - ממשיכים ללמוד תורה או בטן-גב, בריכה, מנגל...). בכל אופן, בארנס הוא אתאיסט ולפיכך נחמה מן המוכן אין לו. כל מה שנותר לו הוא לפלרטט עם המוות. הוא עושה זאת תוך כדי סגירת חשבונות עם הוריו, הערות ציניות על אחיו ומובאות והגיגים בנושא המוות של אישים ידועים יותר או פחות (והכל ברוח טובה וקריצת עין). זוהי אינה יצירה חשובה וניכר שהיא לא יותר מאשר חיבור שירבוטי מחשבה של בארנס. לי זה מספיק כי בזמן הקריאה הרגשתי כאילו התכבדתי לארח את בארנס לאחה"צ חטוף עם כוס פורט ביד. כך שהספר אינו מומלץ למי שקרוב לוודאי לא היה נהנה מביקור שכזה - לאמור, הדתיים שלא יאהבו את מה שיש לבארנס לומר על הרחמן, ואלה שיושבים על הגדר שיוותרו אדישים.

אני אוהבת לקרא ביצירותיו של ג'וליאן בארנס.
הוא שנון וחכם, בעל השכלה רחבה ועם זאת מאד DOWN TO EARTH. בקלילות הוא חושף את מגבלותיו, פחדיו, מחשבותיו האינטימיות ולכן הקריאה בספר הייתה עבורי כמעט כמו שיחה אישית גלויה חושפת עם מינונים טובים של הומור, הומור עצמי, רצינות ושאלות מאתגרות למחשבה. מחשבה על ההיסטוריה האישית, (זיכרון או מחשבה מוטעית)? תפקידה של האומנות לעומת הדת בהרגעה ונחמה לנפש, גנטיקה משפחתית ואנדיבידואליות והמות. תפקידו בחיינו, מחשבות, תקוות, מילים אחרונות, צוואות וקיומן (או לא) פחדים מפניו , אסטרטגיות להתמודדות עם הפחד,ועוד ועוד.
ג'וליאן בארנס מודה באובססיה שלו ובפחדיו מפני הכליון ובכך שזה מעסיק את מחשבתו כל הזמן כבר מגיל צעיר יחסית. בספרו הוא עורך השוואות ביו אנשי רוח שונים שהכיר אישית או חקר אודותם, סופרים מוזיקאים, פילוסופים והוגי דיעות. מה אמרו על המות ומותם שלהם וכיצד מתו בסופו של דבר מה היו מילותיהם האחרונות. למרות הנושא הכבד , כזה שאולי הייתי מתחמקת מלקרא עליו ספר שלם אני מודה שנהניתי וכשסיימתי הודתי ביני לבין עצמי לג'.ב. על השיתוף הכן ועל הזמנתו לחשוב על המוות בעצמי הספר לא מדכא בכלל להיפך ועוד בונוס קטן- קיבלתי חשק לקרא את "ראש גזר" של ג'ול רנאר שג'.ב. "עושה לו כבוד" גדול בספר. מומלץ לכל מי שלא מתעקש לקרא דוקא רומן בחורף הזה ולא פוחד (ואולי דוקא כן) מהתעסקות עם בן הזוג ההכרחי לחיים- המוות.