ביקורת ספרותית על שמונה עשרה מלקות מאת אסף גברון
ספר בסדר

---

שעות לפני יום השואה אני שולפת ממדף הספרים המיוחד אצלי בסלון עשרות ספרים שלא הספקתי לקרוא בנושא.
תוהה במה להתחיל: האם אבחר הפעם בספר עלילתי או תיעודי?
לבסוף מגיעה להחלטה ועם כתב היד אני מתייחדת במשך יממה וחצי בוכייה ומדוכאת.
יוצא שכולם סובלים מכך: שותפי לחיים, הגדול, הקטנה.
אמא מסתגרת בחדרה ואין קול ואין עונה.
הבעל כבר מכיר את הפרוצדורה. מוציא את הילדים למזללות ומחזיר אותם בזמן לשנת היופי, עוזר למתבגר עם האלגברה ומקריא סיפור לפני השינה לקטנה.
השנה החלטתי שהעניין מתיש אותי וכדי לאזן את מצבי הנפשי שגם כך מעורער עקב געגועי לישראל, אשלב ספרות מחקרית עם ספר(לא עלינו) קליל.
לא קל לי לקרוא ״ספר קליל״. למעשה, אני מתייסרת ומקטרת על הזמן האבוד של קריאת משפטים חסרי משמעות אשר לא ישארו עמי לאורך זמן.
ספרי טיסה, אנקדוטות משעשעות מחיי רווקות ורומנים מתקתקים לא עושים לי את זה אלא להיפך, מביאים לי את הסעיף.
אני חייבת זוועה או שתיים כדי להסיח את דעתי מחיי היומיום. מחלות ומוות, מלחמה וזכרון, רוצחים סידרתיים ופסיכופתולוגיה.
צרת רבים חצי נחמה אומרים, וזה עובד עלי ממש כפי שפרסומת למכונית פרארי עובדת על גברים בגיל המעבר.
הם מביטים לעברה, מריירים קלות, מדמיינים איך יתמקמו בתוכה ויתמרנו בכבישים במהירות. אחר כך הם נכנסים לשירותים, נתקעים שם שעה ובזה נגמר העניין.

חייהם הופכים להיות כבמעטה קסם, טובים יותר לכמה שעות וכך גם אצלי. אני מבינה כמה בת מזל אני שנולדתי בתקופה טובה, שילדיי מרוצים, שאין התעללויות במשפחה.
השנה כאמור, עשיתי סוויץ׳.
במקום להתייסר עם המובלים לטבח, שוטרים וקלגסים, בחרתי בספרו של אסף גברון ״שמונה עשרה מלקות״ משום שזכרתי אותו לטובה.
הסופר, חומד של בחור, הגיע לאוסטין לפני כשנתיים ונתן הרצאה מעניינת על ספרו ״הגבעה״ אשר הצליח מאוד מעבר לים.
הוא סיפר שעשה תחקיר רציני אודות ההתנחלויות, גר שם במשך תקופה, התחבר עם המקומיים ויצר עלילה מרתקת אודות חייהם.
אהבתי את כתיבתו הבלתי מתיימרת, העכשווית והקולחת ולכן השתדלתי להתעלם מכמה מילים שהיו כתובות על המאחורה של הרומן החדש כגון: רומנטיקה, אהבה, שובב ומצחיק.
זרמתי עם העלילה ואני חייבת לציין שהשד לא היה נורא כל כך.
תוכנו אמנם במשקל נוצה, כמו מסת הגוף של הגיבור כשהוא מתאמן באגרוף, בידורי ואינו מחייב אך הוא טורח לשלב עובדות מעניינות בשטח, שמות וארועים מעניינים שקרו לאורך ההסטוריה של א״י בתקופת המנדט וש-וואלה, לא היה לי מושג ירוק לגביהם.

איתן הידוע למרעיו בשם ״תנין״ הינו נהג מונית תל אביבי אשר ביום בהיר אחד נקלע לתעלומת רצח מסקרנת. הוא מחליט להגדיל ראש ולחקור את הפרשה בעזרת חבר אשר יודע דבר או מה או שניים בתחום הבלשות.
יחד הם מנסים לפענח מי נגד מי ועל הדרך גורסים בוטנים, דופקים שווארמות וחורשים את תל אביב.
אני יכולה לומר בוודאות שלא מדובר בסוגה בלשית.
ארתור קונאן דויל הוא לא.
מן הסתם, גם רחוק אלפי מילין מאדגר אלן פו ואפילו לא מתקרב לאברהם אברהם האהוב של דרור משעני אך הכותב מבליט את עובדת היותו חובבן, והטעויות שגיבורו עושה נסלחות רק משום שהוא רומנטיקן ללא תקנה.

לאחר שסיימתי לקרוא, ניגשה אלי בתי ובקשה שנכין ביחד צמר גפן ממותק בצבע כחול (פיית השיניים דווקא, השאירה לה מתנה בגודל של פריזר על הכרית, בשנה שעברה)
הסכמתי בשמחה וזאת היתה גם הרגשתי לאחר הקריאה: מתוק, קליל וכייפי...

באמת כתבתי את זה עכשיו?!?

נ.ב קראתי לפני כמה ימים דיון משעשע בפייסבוק שהעלה אחד מחבריי אודות השפה שבה השתמש הסופר, משפטי הזימה והגסויות לאורך העלילה.
זה מזכיר לי אתגר שלקחתי על עצמי לא מזמן.
ידידי שגם הוא חוטא בכתיבה, הקניט אותי ואמר שאינני וולגרית מספיק, שכתיבתי טובה אך כשזה נוגע למצבים מיניים, אני נכבית.
מובן שמייד עלה לי הפיוז והחלטנו שכל אחד יכתוב סיפור אירוטי קצר, נשלח זה לזה בצירוף ביקורת לא מרחמת והוא יוכיח לי שיש דברים ש-מה לעשות? בהם אני פחות טובה ממנו.
כתבנו ושלחנו זה לזו.
אני השתעממתי מחיבורו ואילו הוא טוען שכבר שבוע קשה לו ללכת...
קראתי בשקיקה את משפטי ״הפורנו״ בספר.
זאת זימה זאת? לאטה מוקצף עם כתם קפה אולי.
אני חוששת לכתוב שהשתמש בשפה עדינה כדי לא להעליב את היוצר.

מילקי של ספר!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על שמונה עשרה מלקות