****
קראתי כמעט את כל הספרים של אסף גברון, ואהבתי אותם. הישראליות שלהם מאוד בולטת ופחות מתאמצת להרשים מזו של אשכול נבו, למשל, ופחות מנסה למצוא את הדאחקה כל חצי משפט כמו אילן הייטנר, למשל-שתיים. הם לא מתיימרים, והתיימרות זה וואחד טרן-אוף, בכל שטח שהוא.
אבל ישראלית מדוברת זה לא הכול בחיים. בספרים, אתה רוצה עלילה, ואתה רוצה להתרגש קצת, ואתה רוצה לחייך, ולבכות, ולפחד, ולהיות עצוב. מה שאתה לא רוצה, זה להישאר בחוץ.
ה"פריקוול" של הספר הזה, נקרא "תנין פיגוע". למרות שמו המוזר "תנין פיגוע" היה ספר מקסים, לזמנו. הישראליות המזיעה הקרובה לא היתה לוחצת מדי, ובימים הרחוקים ההם של הפיגועים והכול, היה בו משהו שכמעט כל ישראלי בין גיל חמש עשרה לשמונים יכול היה להזדהות איתו. ישראליות "ערוץ שתיימית" כזאת, קצת מבודחת וישירה ואהבלית ומקומית, שנוסעת במוניות שירות ואוכלת שווארמה ונוזלת לה טחינה על המכנסיים, אבל בלי רומנטיקה דביקה ומתרפקת על ימים עברו. ישראליות, אתם יודעים.
"שמונה עשרה מלקות" מנסה להיות ההמשך של "תנין פיגוע" אבל זה מה שהוא. מנסה. מתאמץ, מתאמץ. יחד עם הגיבור, הוא מנסה להתבגר. הוא התגרש, ויש לו ילדה קטנה. הוא וויתר על ההייטק ונוהג במונית של גט טקסי. הוא מכיר היסטוריה של שמות רחובות בתל אביב. והוא מנסה לפתור תעלומת רצח שמשתרעת מימי המנדט הבריטי בשנות הארבעים ועד ישראל של המאה ה-21.
אבל הספר לא מעניין. כמעט בכלל. יש בו תעלומה לא מעניינת והדמויות ישראליות ולא מעניינות, למרות הרצח והתעלומה לא מעניין באמת מה קרה והעלילה שנסובה סביב התעלומה... לא מעניינת. כי לא נשאר הרבה חוץ מזה. יש ישראליות, יש מקומיות, יש משהו שקרה אז ומה שקורה היום, יש סקס ודיבור על מה זה להיות גרוש או נשוי בישראל היום... אבל זה לא מעניין. זה קלוש ומבאס, זה לא מרגש בשום סוג של רגש חיובי או שלילי, ומרגיש כמו קיש מחומם בקפולסקי בקניון, או אם להשתמש בדוגמאות של גיבור הספר, כמו שווארמה בינונית עם חמוצים לא רעים וצ'יפס שמנוני מדי.
לא. פשוט לא. אם אתם בכל זאת רוצים לקרוא את אסף גברון (ומגיע לו) - אז יש את "מובינג" המגניב והממזרי, יש את "הידרומניה" העתידני והמעניין, יש את "הגבעה" האמיץ ואת "מין בבית העלמין" המקסים, וגם את "תנין פיגוע".
פה לא התלבש לו.
****

















