ביקורת ספרותית על שיבומי מאת טרווניאן
ספר טוב

---

****





קשה לקטלג את הספר הזה, שנכתב, נדמה לי, כשעוד היו כותבים ספרים בקלאסה, ולפני שהכתיבה "של פעם" נטחנה עד דק במלתעותיה של התעשייה הספרותית שהכתיבה צורות מושטחות יותר, "מכירות" יותר, ובמובנים רבים, קולנועיות יותר. לכאורה "שיבומי" הוא ספר מתח, או פעולה, קצת ריגול בקטנה, אבל אין בו שום דבר שטוח או מוזל או חסכני, שיאפשר אדפטציה נוחה לתסריט קולנועי, בדומה לספרי המתח או הפעולה של עשרים השנה האחרונות. אולי נכתבו על זה מחקרים, לא ממש חיפשתי - אבל קיים שוני מהותי ומובהק בין הספרים (והסרטים) שהתפרסמו במחצית השניה של המאה הקודמת בז'אנר המתח והפעולה, לבין הספרים והסרטים שנעשו מאז שנות התשעים. אם תרצו, עשינו מעבר מאנלוגי לדיגיטלי. לכאורה, הכול טוב. הצליל נקי יותר, יש פחות הפרעות ופחות קשקושים, אבל מצד שני, משהו "חם" יותר, כמו בתקליט הוויניל או בפילם, אבד, וגם היום עושים מאמץ מיוחד ולעתים יקר כדי "ללכלך", להחזיר את האופי שנדמה שהיה אז ולהטמיע אותו ביצירות העכשוויות.

את הספר הזה קראתי כשהייתי טינאייג'ר והייתי סקרן מאוד להיווכח מה השתנה בנקודת ההשקפה שלי על העולם. אז, בימים ההם, חשבתי שהוא מדהים.

החלק הראשון של הספר הזה מרשים מאוד, גם מבחינת הכתיבה וגם מצד התפתחות העלילה. אז נכון שאין את הקצב והברק שיש בספרים כמו "פרוייקט X" או אצל יו נסבו או מהשתרצו, אבל יש כתיבה מהוקצעת, חכמה, פואטית, פילוסופית, מלאה הומור עוקצני מינימליסטי מחד וכובד ראש תהומי ורציני מאידך.

ניקולאי הל הוא מתנקש שכיר עם עקרונות. או שהחוזים שהוא לוקח על עצמו הם יקרים להחריד, או שהוא מבצע אותם חינם אין כסף, תלוי בזהות המזמין וביעד. הוא בן לאם רוסיה ממוצא מיוחס ואב גרמני, וגדל בשנגחאי כבן טיפוחיו של גנרל יפני עטור מדליות ואמן "גו", משחק המחשבה היפני העילאי, וממנו גם למד את שאיפתו האמיתית, העליונה, של האדם: להגיע למצב של "שיבומי", דממה מלאת משמעות, טוהר, פשטות, שלמות, הפנמה... נו, הערכים היפניים האלה שמוחנו, בני המערב הנחות, אינו מסוגל לתפוש. הוא דובר שבע או שמונה שפות, ביניהן באסקית שלמד מספרים ישנים כשהיה בכלא, הוא גם מומחה שאין שני לו באמנות הלחימה-בידיים-ריקות "הרוג/עירום", וברצותו הוא מביא כל אישה שהוא פוגש בה לשיאי אביונה ממושכים. ענף הספורט שאימץ לעצמו: מערן - כלומר, בניגוד למטפסי הרים, הוא חוקר מערות. בקיצור, הבנתם את התמונה - מין רוצח-על ג'יימסבונדי כזה, שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו איך הוא היה נראה או מתנהג אילו מצא את עצמו על המסך הגדול בימינו.

אבל לא. המסך הגדול אינו סובל ניואנסים כמו "שיבומי" או משחקי "גו" של שלושה ימים. וכך גם הספר הזה נפרש באופן קצת פחות שגרתי. אולי עשרה אחוז ממנו מתארים טיפוסי מערות לא מעניינים באופן מיוחד, ויש בו משהו מנותק, אוטיסטי, איטי מדי במקומות שהאצבע מרפרפת על הכפתור של ה-forward, וחטוף במקומות שיש להאריך בהם, ולתת לקורא עוד קתרזיס נוסף, מתגמל יותר. זאת בעיקר בחלקו השני של הספר, שבו החורים בעלילה על המופרכות המובנית בהם, מתחו את שאריות הסבלנות שלי כמו לבנה בשקית קרועה של רמי לוי, אבל בכל זאת המשכתי לקרוא בשקיקה.

חנה שטרן, אחייניתו של אסא שטרן הישראלי, קולגה לשעבר של הל, וניצולה אחרונה מתא מחתרתי כושל ("חמישיית מינכן") ששם לעצמו למטרה להתנקש בכל מי שלקח חלק ברצח הספורטאים באולימפיאדה, מגיעה אל אחוזתו בהרי הפירנאים כדי לבקש שיעזור לה לנקום את מותם של שאר חברי התא מידי מחבלי אש"ף וארגון תמנוני עולמי בשם "חברת האם". הל מסרב, לא לפני שהוא מביא גם את העלמה שטרן לשיאי אביונה, אך משזו נרצחת באכזריות זמן קצר אחר כך, מבין מתנקש העל שאינו יכול יותר לשבת בחיבוק ידיים, והוא יוצא לקרב של חייו ידה ידה. נכון, זה מטופש, אבל מטופש חינני, ובסך הכול די נהניתי.

טרווניאן, אגב, הוא שם העט האניגמטי של מי שעשרות שנים איש לא הצליח להתחקות אחר זהותו האמיתית, והתברר להיות, כמה מוזר, דווקא סופר אמריקאי בינוני למדי. את "חיסול בפסגה", ספרו הראשון, המחיז לסרט לא אחר מאשר קלינט איסטווד, כבר בשנת 1975.

והנה, הערת שוליים מאמצע הספר אשר טומנת בחובה במספר שורות קצרות את רוב מה שאפשר להבין עליו:
"במהלכו של ספר זה, ישתמש ניקולאי הל בטאקטיקות של 'הרוג/עירום', אך אלה אף פעם לא יתוארו בפרוטרוט. בספר קודם תיאר הסופר טיפוס מסוכן על הר. במהלך הפיכתו של הספר לסרט תפל, נהרג מטפס הרים צעיר. בספר מאוחר יותר, תיאר הסופר בפרוטרוט שיטה לגניבת ציורים, אף מהמוזיאונים השמורים ביותר. מיד לאחר שהופיעה הגירסה האיטלקית של הספר, נגנבו במילאנו שלושה ציורים בשיטה שתוארה, ושניים מהם הושחתו ללא תקנה. אחריות ציבורית מונעת כעת מהסופר תיאור מדוייק של טקטיקות ואירועים, אשר אף כי מספר קטן של קוראים עשוי למצוא בו עניין רב, הוא עלול לתרום לנזק שיגרם לאלה שאינם בסוד הענינים (ומידם). לפי אותו כלל, ישאיר הסופר מספר טכניקות-מין מתקדמות לוטות בערפל חלקי, כאשר הן עלולות להיות מסוכנות, וודאי מכאיבות לטירון."

באסה.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על שיבומי