ביקורת ספרותית על יום אחד מאת דיוויד ניקולס
ספר לא משהו דירוג של שני כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 11 באפריל, 2017
ע"י Drunk Reader


אומללות.
זו המילה שהייתי משתמשת כדי לתאר את הספר הזה. אומללות.
זה ספר שלם שמדבר על 2 אנשים אומללים עם חיים אומללים ומסכנים ואפילו עלובים באיזה שהוא מצב.
בחיי שבשליש האחרון של הספר אני פשוט בכיתי, לא כי זה ריגש אותי או העציב אותי או משהו כזה, אלא כי הדמות הייתה כל כך אומללה שאני התקשתי לקרוא את זה אפילו.

היו לי ציפיות! הרבה מהן!!!
אני מצאתי את הספר הזה באיזו כתבה 'סרטים נוראים שבוססו על ספרים טובים' או 'סרטים טובים שבוססו על ספרים נוראים', אני לא זוכרת איזה מה ולא הצלחתי למצוא את הכתבה הזו, אבל כשקראתי את התקציר מלפני שנה ושליש חשבתי שזה יהיה חמוד.
אבל לא.

זה פשוט ספר שמספר על גבר ואישה שמדלגים שנה בחיים שלהם, ואני פשוט ראיתי איך שהם אומללים ואבודים, וכשניסיתי לקרוא אותו ביוני שנה שעברה, רק שרדתי את הרבע הספר, ושמתי בצד.
אבל, היו לי עוד 2 ספרים שניסיתי לקרוא באותה תקופה ונטשתי, וסיימתי אותם ואפילו די בכיף.
אז אולי סתם לא הייתי במצב רוח לקריאה, אז היום נתתי לו עוד הזדמנות.

לא. הספר באמת עד כדי כך שיעמם אותי ואימלל אותי.
אני אז הייתי אומללה מהמצב שלי, יושבת בחזרות מיותרות של טקס סיום של כיתה ט, כשהדבר היחיד שאני עושה זה לחלק פרחים לאנשים חשובים, עם זאת, אני עדיין צריכה לשבת שם 4-6 שעות ולצפות בהם. מה עוד יש לי לעשות? לקרוא.
טוב אז זהו שלא, כי זה הספר שניסיתי לקרוא. וגם היום הוא אימלל אותי. יום שלם אני רק קוראת את הספר הזה.
אני הרגשתי כמו הבן אדם הכי אומלל אחרי הדמויות 'המקסימות' בספר בעובדה שאני רק קוראת והאנשים שדיברתי איתם היו המשפחה שלי ולשיחת חולין קצרה, אני לא אמורה להרגיש עם כל כך הרבה רחמים עצמיים מספר.

ושהיה, יש כמה ספרים מדכאים שקראתי, אבל לא נגמר בזה שאני מרגישה זוועה ובזבוז חמצן, אבל אפילו הכתיבה הייתה נוראית. ז"א, לא נוראית במובן שזה היה שווה לסיפור שילדה בת 12 מנסה לכתוב על ערסים ופרחות, אבל זה היה גרוע לטעמי.
אולי המתרגמת עשתה עבודה נוראית אבל נשאר בגרסה שכאילו זה היישר מראשו של ניקולס.

אבל היו חלקים שאהבתי, אבל הם היו מעטים, שהספר הזה לא היה שווה את זה.
הפעמים המעטות שנהנתי היום מהספר הזה היו כמו מים באמצע מדבר הסהרה - יש אותן, אבל מעט מאוד! באדי מים שנמצאים באוויר!
ורק בסוף נהנתי, לא יודעת, היה סביל טיפה יותר לקרוא שהם הסתדרו.

כן אולי קיטשי ואידיוטי שאני דווקא נהניתי 'כשהכל מסתדר ואחלה', אבל באותו הזמן, ממה עוד אני אמורה להנות?
זה מדבר על גבר נרקיסיסט שבטוח שכל מה שהוא ירצה יתגשם, שהוא מתנהג כמו שמוק וכשהוא ממש ממש צריך, הוא נזכר בבחורה שהוא ממש רצה לשמור קשר עם, אחרי שהם בילו יום שלם אחרי מסיבת קולג' אקראית.
והבחורה לא טובה יותר, טוב, אולי כן באישיות, אבל מישהי שמנסה בכל כוחה לשעשע אותו או להיות מספיק טובה בשבילו, וגם תקועה בעבודה ודירה חרא במצב נוראי עם אנשים מעצבנים ובלתי נסבלים, שפשוט... ממה עוד היה לי להנות מהספר?

הם אומללים, עצובים, שתיינים, מעוצבנים ופשוט חסרי תקשורת למשך 16 שנים טובות ואז פתאום כשאחד מהם מצליח לגמרי והשני שנייה לפני קריסה סופית, משהו קורה, ושנה אחרי זה החיים בסדר.
אוקיי היה חמוד לקרוא את מה שהם עשו עם עצמם.
אבל אז לקרוא איך הוא מפורק, זה פשוט עצוב לי לקרוא על בן אדם במצב הזה, ברצינות, אלו דמעות מרחמים.
אם הייתם רואים בן אדם כזה, שטוב, אחרי שקראתי עליו מעל 300 עמודים בערך, שאולי טיפה מכירים אותו, אי אפשר שלא לרחם על המצב שלו, וזה פשוט... לא יודעת. כשאני מרחמת על דמות כל כך אומללה זו די רמת שפל חדשה.
באמת שלא בכיתי ממה שקרה, אני פשוט חשבתי למה עשו את זה, אולי, 5 פעמים? רק כדי לעכל, ואז פשוט קראתי את המצב העצוב והאומלל שלו.

ואני יודעת שזו סיבה מטומטמת לא לחבב ספר(טוב חוץ מהעובדה שהכתיבה באמת הייתה די גרועה לטעמי) היא שהעלילה והדמויות אומללות, אבל בצדק, אין לי חשק או כוח לקרוא על דמויות כאלו.
אין לי כוח לקרוא על בחור שחצן יהיר שבטוח שהכל ילך לו חלק, ושחושב שאם משהו קטן מפריע לו אז כדי להיפתר מזה, ואין לי חשק לקרוא על בחורה שכביכול נכנסת בהתחלה למערכות יחסים רק בשביל ריגוש רגעי.

אולי קצת בסוף ריגש אותי, וזה פשוט... לא יודעת, קראתי כמה ספרים שסלדתי מהם כל כך עד שסיימתי אותם,ורק בגלל ה'סוף הנהדר והממש מעניין וטוב שלהם' חשבתי שהספר אחלה.
והסוף באמת משך(טוב, לא ממש, אני עדיין ניסיתי לרפרף מעל מילים כדי לסיים עם הספר הזה כבר) אותי, גם אם טיפונת. אבל זה יכול להיות או כי משהו בכתיבה קרה והיה קצת מעניין, או כי המוח שלי דירבן אותי כבר לסיים עם זה, ופשוט, תסיימי עם זה, תעברי הלאה לספר פחות אומלל ושתוכלי לסמן אותו כקרואי וזהו.

בנוסף לא עמדתי בפיתוי וראיתי את הטריילר, גם שנה שעברה וגם היום. והסרט נראה לי דווקא נחמד יותר מהספר.
פשוט העלילה עצמה, או יותר נכון איך שהיא בסופו של דבר הופיעה בכתב בספר, הייתה מהנה יותר בסרט.
וטוב, אם להודות באמת, לומר את זה, זה די עלבון, כי אני יכולה לשבת מול כל סרט ולהנות מימנו(בגדר הטעם הטוב כן? לא כל שטות שיקראו לה סרט אני אהנה מימנה), ואת האמת, זה לרוב כי אני לא מבינה את העלילה. לפעמים אני לא שומעת את הדמויות, לפעמים לא מבינה את העלילה, ולפעמים שניהם, לא מבינה את העלילה כי אני לא שומעת את הדמויות.
אני יותר טיפוס של קריאה, תנו לי לקרוא ואבין הכל, תנו לי לראות את זה בסרט, וטוב, אני אעריך את המשחק של השחקנים, התפאורה והשירי רקע, אבל לא יותר מזה.
כך שכן, אני יותר אהנה מכל העניין הזה בתוך סרט מאשר בספר, אולי כי סרט יהיה מהיר יותר ולא ישרוף לי כ-11 שעות של יום וימלא אותו באומללות.

פשוט החלק הכי מאכזב, במיוחד בזמן הקריאה, היא שהיו לי ציפיות, וכמו שאמרתי לפני כמה שורות, הרבה מהן! כל הזמן אמרו שזה רב מכר וכל השטויות הללו, שזה ספר טוב וכו' וכו', ואוקיי, אני נהנתי אולי... אם נגיד בשיא ההגזמה, 35 עמודים, שהיה, נגיד, נהנתי רק מ-40 עמודים מספר של 430 עמודים. ו... טוב, זה די עצוב, ועד כמה שהסוף טיפה ריגש אותי וקצת גרם לי לעונג מסויים בקריאה, זה היה בין הספרים הכי קשים לקריאה שקראתי עד עכשיו, במיוחד עם האכזבה הענקית שלי, שכמו שאומרים 'כגודל הציפייה, גודל האכזבה'.

עכשיו חבל לי שהייתה לי יותר מידי גאווה כדי לזרוק את הספר לפחות אחרי האמצע ופשוט לרשום שהוא זוועה, גם בגלל שבאיזה שהוא מצב הייתי במצב של 'בסדר זה זוועה, אני מרגישה נורא רק כי אני קוראת את זה, אבל לפחות שאני אדע איך זה נגמר', וגם כי אחותי בזבזה עליו כסף והביאה לי אותו בתזמון מהזמנה ביום ההולדת שלי.
שמה בפינת הבושה הקטנה, ואהנה מהסרט באופן משפיל לספר הזה.
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
Command (לפני שנה ו-3 חודשים)
כתבת יפה, למרות שלא שרדתי את הכל.
נשמע שאני יאהב אותו.. (:



5 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ