ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 4 באפריל, 2017
ע"י בת מלך
ע"י בת מלך
בוא נדבר על הספר:
מעולם לא פחדתי כל כך לסיים ספר בצורה כזאת אובססיבית. קראתי אותו הכי לאט שיכלתי, נהנתי מכל פרק, מכל דף, מכל שורה.
הוא כתוב בצורה כל כך מלכותית ורהוטה. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מרגישה צורך עז לומר מילים כמו: "אנה ממך" "סלחי לי" "מדוע" "לכבוד הוא לי" האמנם" ועוד ועוד ועוד לאחר קריאתו. יכל להיות שזה מפני שאני ממשיכה להבין ולהוכיח לעצמי שהג'אנר האהוב עליי בספרים הוא סגנון של ימות הביניים במיוחד שזה מסופר על ממלכה.
אני יושבת למול מדפי הספרים שלי וחושבת שמצאתי את עצמי מדלגת לפחות שורה אחת או שניים או שלושה לפחות בכל אחד מין הספרים שקראתי. עלי להודות שגם בספרי הארי פוטר. (שזה התוודעות די קשה מבחינתי)
אבל בספר הזה? התאמצתי לא לפספס אף אות. רק כי פשוט לא יכולתי להסיר את העיניים מימנו. אני אפילו זוכרת בבירור שחזרתי לקרוא שוב ושוב את אותם המשפטים היפיפיים והפילוסופיים והמוחצים שהוזכרו בכל רגע. זה היה פשוט תענוג.
תמיד ידעתי איך אני מדרגת את כל הספרים בעולם. במין רשימה ארוכה שבראשה נמצאים ספרי הארי פוטר, ולאחר מיכן מרווח גדול של כמה שורות ארוכות וריקות, ורק אז את המשך הספרים המועדפים עליי מלמעלה ועד מטה. רק בגלל שכולם באמת חביבים ואהובים עליי נורא- אבל אף מהם לא משתווה להארי פוטר והמשכיו. ככה שהמרווח הזה היה נראה לי ראוי שיבדיל בין הרמה של הארי פוטר ולבין כל השאר. מעולם לא האמנתי שלחלק בראש רשימת העדיפויות יצטרף עוד ספר, שהוא נפילת הממלכות. ומתחתיו הרווח הגדול ורק אז שאר הספרים.
כי הספר הזה באמת נגע בליבי, כל כך נגע לליבי שהוא ראוי למקום על יד הארי פוטר. למרות שעדין לא משתווה לו- זה ברור.
בוא נדבר על מאגנוס:
"למדתי ששמועות דומות מאוד לנוצות, נדיר שאחת מהן בעלת משקל." אמר מאגנוס. וזה היה המשפט היחיד הלא מעצבן ואפילו די מרשים שאמר בכל הספר.
אוי שנאתי את מאגנוס. הוא היה יהיר, אבל איכשהו מאוד מחושב. הוא היה שחצן וחשב שהוא לא פחות ממלך כל-יכל של כל העולם. העניין הוא שכל זה היה שטות אחת גדולה. הרי מאגנוס היה סך הכל לא ממש מחובב בעיניי אף אחד ויורשו של המלך גאיוס. מה שגורם לי להגיע לחלק שהכי שנאתי במאגנוס- בעמוד 100, מתאר מאגנוס ברגע של זיכרון ישן את הצלקת שלו, וחושף את הפרט המרגיז הבא- הוא קיבל אותה מאביו כעונש.
אין מצב שרק לי זה מצלצל נכון? יורש עצר אשר אביו המלך תמיד מסתכל עליו בעין רעה, נענש על ידו ומותיר אותו עם צלקת למשך שארית חייו?
באותו הרגע הייתי בטוחה שהסופרת פשוט תלשה את הדפים בהם כתבה איך מאגנוס מסולק מהארמון כדי לתפוס את האווטאר ולהשיב את כבודו, כי היא הבינה שזה קצת יותר מידי, אממ איך נאמר בעדינות? העתקה במצח נחושה למדי.
מאגנוס גם הזכיר את צוקו- גם לו אחות אהובה ומוצלחת, הוא גם מרגיש מנודה ולא רצוי ומסתורי ואפל, הוא גם מרגיז ומתוסכל ברוב הזמן. והוא גם אפלא ופלא, מצטרף לחבורת ילדים שמצילה את העולם! (טוב לפחות זה מה שנדמה שעומד לעשות- עליי לחכות לספר הבא)
בוא נדבר על קליאו:
שהשם שלה הוא השם הכי יפה שאי פעם נתקלתי בו בכל ימי חיי.
היא הייתה פשוט מקסימה באופן די מעיק. הנסיכה שלה הכל ומהכל, מוקפת בחברים, מלוות, בנות לוויה, שומרי ראש ואחות אחת גדולה ועילאית. קצת סותרת את אישיותה בכך שהייתה כל כך פחדנית, טובת לב ועדינה על יד ארון. לאומת התנהגותה על יד תיאון שהיה נדמה כי היתה חסרת מצפון וקצת מרשעת כלפיו. משחקת איתו מחבואים מבלי להבין את הסכנה מאחורי כך.
למרות זאת, קליאו הייתה גיבורה אמיתית. אמיצה, נחושה ועניינית. היא הייתה רגישה ולא פחדה להראות זאת כאשר הכל התמוטט סביבה.
הבחירה הייתה כל כך קשה בין ג'ונאס, תיאון וניקולו. למרות שהודתה בפני עצמה שמתחילה לפתח רגשות בפניי תיאון, ולמרות שתיאון הודה בכך בפני עצמו גם כן, משהו ביחסים בין השניים היה לא אמין. מאחר שאחותה התאהבה גם היא בשומר בארמון, היה נדמה שהסופרת לא תחזור על אותו הסיפור פעמיים. אבל היי, היא חזרה עליו. ואפילו במדויק :(
ואז מגיע ניקולו, או שהוא בעצם תמיד היה שם. מתבונן בה כל זמן שיכל, משמש ככתף לכל דמעותיה, מעניק חיוכים לפניה בזמן שהייתה זקוקה להם. העובדה שלא שמה לב למה שמרגיש כלפייה גרמה לזה להיות אפילו מרגש. וכבר שחשבתי שבין השתיים בטח יתפתח משהו, ג'ונאס הפך להיות אופציה שלישית.
כאשר שנא אותה עד עימקי נשמתו. ויכל להיות שזה נשמע מוזר- למה שיקרה בין השתיים משהו? אבל מכשפה אחת ודי מטורפת אמרה פעם: "שנאה היא רגש חזק. אך אלו שבוערים משנאה, גם יכולים לאהוב באותה העוצמה." אמרה סאבינה אולי בקשר אחר לגמרי, אבל זה בדיוק מה שהרגשתי כשזה הגיע לג'ונאס וקליאו. הוא גם לא הסתיר מעצמו את העובדה ששם לב לזה שהיא הבחורה הכי יפה שפגש בחייו וגם לתכונותיה המרהיבות. כשהופתע מכך שנסיכה מפונקת מאוראנוס, יכולה להיות אמיצה לא פחות מבחור פרא מפאלסיה. כך שהוא היה המועמד המושלם בעייני להיות אהובה של קליאו.
באשר לקליאו עצמה- היה נדמה שהיא לא סגורה על עצמה. תחילה עדין נדדה ברגשותיה כלפי ארון. עד לנקודת השבירה כשכבר היתה בטוחה שאותו- היא לא רוצה. ואז הופיע תיאון שהתחיל לגרום לה לניצוצות. אך באותו הזמן חשבה על דבריה של אמיליה- שהאירה את פניה בכך שסיפרה לה שניקולו חש דבר או שתיים כלפייה. ולזה היא לא ייחסה יותר מידי חשיבות. ואז יש את ג'ונאס. הספר נגמר כשרגשותיהם אחד כלפיי השנייה די ניטרליים, ואני לא יכולה לחכות לראות את השתיים נהפכים לזוג בספר הבא! (אני באמת מאמינה בזה!)
בוא נדבר על ג'ונאס:
שמעמוד 31, ועד לעמוד 141, לא התקדם אפילו בפסיעה אחת בעלילה. אחרי מה שקרה עם תומאס ואז זהו- פשוט נתקע. מה שהיה קצת מבאס כי היה דמות מאוד מעניינת. אבל אז הוא הגיח בריבוע. חזר במלוא הכוחות כידידו הקרוב של הצ'יף וכמאהב של ביתו. הוא רצה נקמה, והיה בטוח שישיג אותה. שנאתי את זה שלא יכל לראות מעבר לדעותיו הפרימיטיביות לגבי אוראנוס, שלא יכל להוקיר בקליאו כחפה מפשע, אלה כמישהי שנתנה יד ברצח. אבל לבסוף היה נדמה שמתחיל להבדיל בין הטוב לרע. סך הכל הוא היה דמות מאוד מעניינת ונדמה כי הולך לקבל אפילו הרבה יותר במה בהמשך.
בוא נדבר על ארון:
שהיה כל מה שאי פעם שנאתי- אלכוהול, טימטום, חוסר טקט ונצלנות. כל התכונות האלה פשוט התרכזו בבן אדם אחד שנושא את השם הכל כך קדוש הזה- ארון.
הוא הרגיז אותי מהסצנה הראשונה שלו שבמקרה הייתה המשפט הראשון שפתח את הפרק הראשון. והוא השאיר רושם ראשוני גרוע מנקודת מבטה של קליאו- "חיים ללא יין ויופי אינם חיים.." הוא אמר. (עוד לא חלפו שעתיים מאז הגיעו לנמל והוא כבר הספיק להשתכר. -חושבת קליאו) זהו. זה כל מה שנדרש כדי שאשנא אותו לחלוטין. רק לאחר מיכן, שעברו הימים והדפים, הוא המשיך להוכיח בכל פעם כמה הוא גוש של אגואיזם וטינופת.
אבל הוא היה נחוץ. הוא יצר בלאגן, סודות ואקשן. ובלעדיו הכל היה הרבה יותר טוב, אבל בהחלט הרבה יותר משעמם.
בוא נדבר על תיאון:
פשוט הנסיך על הסוס הלבן. או במקרה הזה, השומר על הווריד האדום. אבל סך הכל הוא מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא היה עדין נפש, סבלני ואמיץ. קיבל יחס קצת מעיק מפני קליאו בהתחלה, אך לא התלונן אפילו לרגע. הוא הפך להיות הגיבור הגדול ביותר של הספר בעיניי, בעינייה של קליאו, ולעולם יהיה גיבור בעיניי שתיינו.
בוא נדבר על לוסיה:
היא הנסיכה המושלמת. חוץ מהקטע של הנסיכה. מבלי לספיילר דבר- היה ברור רק מתקציר הספר שהיא לא בתם של המלך והמלכה של לימרוס, שהיא לא אחותו של מאגנוס, ושהיא לא נסיכה ואפילו לא קרובה לכך. אבל שום דבר מהעובדות האלה לא הפריעה לה להיות כל כך מקסימה ונאהבת בצורה כל כך יפה.
היא אפילו הזכירה את קליאו באיזה שהוא מקום אבל לא יותר מידי- מאחר ששתיהן היו נסיכות, שתיהן היו מחוזרות על ידי נערים רבים. שתיהן היו בערך שבויות בארמונם, את שתיהן אהב נער אחד, שלא הרגישו כלפיו הרגשה הדדית. וגם שתיהן נשאו סוד מסתורי שלא רצו לחלוק. אבל מעבר לכך הן היו די שונות. גם מאחר שאחת מהן הייתה קוסמת גדולה.
לוסיה העדינה והיפה נשמעה כל כך קסומה גם לפני שידעה זאת. ואהבתי נורא לראות איך הדמות שלה מתקדמת ומתפתחת בתוך העלילה. אני לא יכולה לחכות שתתעורר.
בוא נדבר על ניקולו:
ניק, ניק, ניק. הוא היה כזה מתוק וכל כך שנון ומצחיק ונחמד. העובדה הברורה שהיה מאוהב בנסיכה קליאו רק העצימה את היותו מקסים. אהבתי את האצילות שלו ואת הדרך שבה התייחס לנסיכה מבלי להראות מטריד או מעיק. הוא התנהג בחוכמה ובסבלנות ובכך הצליח להציל את קליאו- שוב ושוב ושוב.
בוא נדבר על המלך גאיוס:
שהזכיר לי בכל מובן את שליט האש אוזאי. שזה מצחיק וקצת מטריד באותו הזמן. שניהם היו אבות נוראיים, שניהם רצו להשתלט על העולם. אבל נראה לי שהוא די נצח את אוזאי במד הרשעות, אפילו קצת יותר מידי. מובן שהיה נוראי, אבל מובן שהיה נחוץ בסיפור. הוא הפך את הכל למעניין.
בוא נדבר על השמות:
*מה נסגר עם כל השמות האלה שמסתיימים בס'? כאלו לפעמים הרגשתי שאני קוראת איזה ספר יווני עתיק או משהו.. שנכתב במקרא על ידי מורגן רודס ס ס ס.. (הממלכות- אוראנוס ולימרוס. המלך גאיוס, משפחת המלוכה בלוס, משפחת ראנוס, משפחת לאגאריס, משפחת באסילוס. טארוס וראדנוס- חבריו של גונאס. משפחת מאליוס ואריגונוס. והמחזרים- טריכאס ואנדריאס פסלוס. הצופים- אלקסיוס, תימותיאוס ודאנאוס.) כל העסק הזה פשוט מוזר.
*מה לגבי השמות הלא-ממש-מקוריים-יכל-להיות-שרק-במקרה? והזכירו את השמות משיר של אש ושל קרח- תיאון, מירה ודאריו(ס). כאלו, אם אני הייתי כותבת ספר על ממלכות, הייתי מנסה להימנע כמה שיותר מקשר אפילו הכי דק עם דברים שקשורים למשחקי הכס. כדי להמנע ממה שאני עושה כרגע- מקשירה קשר בין השניים. כי אם להודות באמת משחקי הכס הוא המלך של כל ספרי הממלכות. בדיוק כמו שהארי פוטר הוא המלך של כל ספרי הקוסמים. ורצוי שהסופר\ת ינסו לשמור על מקוריות ואי מקריות אם לא רוצים שאנשים יזכרו בספר אחר בזמן שהם קוראים את הספר שלהם.
*חוץ מכל זה, השמות היו מאוד מקוריים ויפים.
בוא נדבר על מורגן רידוס:
את גאונה. תודה, תודה, תודה.
אוייייייייייייייייי אני לא יכולה לחכות לקרוא את ההמשך!
7 קוראים אהבו את הביקורת
7 הקוראים שאהבו את הביקורת
