“את ספרו של אלי ויזל קראתי זמן קצר לפני נסיעה לגרמניה שכללה ביקור במחנה בוכנואלד, שאליו גורש ויזל (יחד עם אביו) מאושוויץ. אין ספק שמדובר באחד הספרים הכי קורעי לב ומזעזעים שנכתבו על השואה עד שבשלב מסויים אפילו חששתי מביקור במחנה (חשש שלא הרגשתי בעבר והתעורר בי למקרא סצינות מסויימות בספר שנקשרו בתודעתי לסיפור האישי של משפחתי).
הספר מצליח להעביר בעוצמה רבה את הטרגדיה של יהודי אירופה בזמן השואה, החל מההכחשה כלפי הסכנה המתקרבת - התעלמותם של יהודי סיגט, עירו של ויזל, מפני אזהרתו של השמש העני שהצליח להימלט מרצח המונים ע"י הנאצים (תושבי העיר התייחסו אליו כאל משוגע ולמגנת לבו התעלמו ממנו ומאזהרותיו) ובהמשך את החרדה והזוועות שהיו מנת חלקם של המגורשים בדרך לאושוויץ וכמובן ה"חיים" האיומים שלהם במחנה ההשמדה עצמו. זהו ספר קצר הקף ("הלילה" זו למעשה נובלה) אבל דחוס מאוד מבחינה רגשית; מצאתי את עצמי נשברת במהלכו - ובאופן כללי הרגשתי שהוא לוחץ על כל בלוטות הרגש ומציף אותם ללא הפסקה.
בטרם אמשיך, חשוב לי להדגיש כי אין לי חלילה כוונה לבקר את הספר. אני חושבת שהוא אחד הספרים העצובים והמרגשים ביותר שקראתי אודות השואה ואין ספק שהוא חשוב מאין כמוהו; בחירתה של אופרה וינפרי בספר כ"ספר החודש" של מועדון הקריאה שלה, כמו גם תכנית מיוחדת שהקדישה לאלי ויזל, לשואה ולביקור משותף של שניהם באושוויץ ודאי העלו את המודעות של האמריקאים לעצם התרחשותה של השואה ולפרטיה המזעזעים. בזכות ספרים כמו ספריו של אלי ויזל אנו מקבלים את מלוא המידע על מידות הרוע והסבל שאפיינו את התקופה האיומה הזו.
עם זאת, בחלוקה סכמטית מאוד אפשר להבחין בין שני סוגים עיקריים של כתיבה על השואה - האחד, זו הכתיבה התיעודית-אישית, קורעת הלב, הרגשית מאוד והמזעזעת - בקטיגוריה זו נכללים ק. צטניק, ויזל ואף מיקלוש ניסלי שאת ספרו סקרתי באתר.
הכתיבה מהסוג השני היא כתיבה יותר מאופקת ושכלתנית במובן הזה שהיא לא מציפה שוב ושוב את הרוע ואת הזוועה אלא שמאפשרת לקורא לקרוא ב"מנוחה" יחסית, מבלי להרבות בתיאורים מסמרי שיער, וכך היא תופסת אותו הכי פחות מוכן לאגרוף שיכה בו בבטן. בקטיגוריה זו נכללים בעיני פרימו לוי, חורחה סמפרון ורובר אנטלם שספרו "המין האנושי" ראה אור לאחרונה.
לכל אחת מהכתיבות האלה יש את ההשלכות שלה על הקורא. אני חושבת שבעוד שספרים מהקטיגוריה הראשונה הם הספרים שהכי טלטלו אותי, זעזעו וגרמו לי לבכות ולהזדהות עם הסבל הנוראי שהיה מנת חלקם של הקורבנות, הרי שהספרים מהקטיגוריה השנייה עוררו בי בעיקר עצב עמוק ושאלות מטרידות ללא תשובות אודות מהות הרוע, לא רק מצד הנאצים אלא גם מצד קורבנותיהם. כשפרימו לוי כתב את "הזהו אדם" השאלה שבכותרת הספר הופנתה לא אל המעוולים אלא אל קורבנותיהם - אל מי שהזדהמו במידת הרוע והניכור שכפו עליהם ושהיו חלק ממטרת ההשמדה כפולת הפנים - השמדה פיזית אבל בעיקר נפשית, כזו שמשחיתה את הנפש. גם ויזל מצביע על מידת האכזריות שנקטו ילדים כלפי הוריהם בזמן השואה, על החרפה המוסרית שאליה הדרדרו כאשר רמסו ודרסו את הוריהם במטרה להינצל. אולם הדחיסות הרבה של האירועים הכ"כ קשים שמתוארים בספר קצת מקשה לעצור לרגע, לקחת אויר לחשוב על כך ובאמת לעכל את המשמעות האיומה של הדבר, כי בתוך רגע אתה כבר נמצא בתוך זוועה אחרת. יש משהו בדחיסות הכ"כ גדולה הזו והלחיצה הבלתי פוסקת על בלוטות הרגש שמייצר סוג של התנגדות או הקמה של מעין מנגנון הגנה אצל הקורא - כאילו כל מה שאתה יכול להוציא מעצמך כשאתה קורא ספר כזה זה רק בכי או כאב. לא נעים להגיד, אבל בשלב מסויים אתה אפילו מתחיל להרגיש סוג של ספק - כאילו שאתה צופה בסרט או במשהו מעובד מדי שנועד לזעזע אותך. ואני חושבת שתחושה כזו היא גם בעייתית מאוד מבחינה נוספת - שהרי אתה לא רוצה להרתיע קוראים (לא רק יהודים, אגב) מספרים אודות השואה ומנה "גדושה" מדי של סבל יכולה אף לעורר אי אמון או חוסר רצון להקשיב.
כך שאם בכל זאת, אנסה לסכם את חווית הקריאה בספר הזה אומר כך: זהו ספר מרגש מאוד, חשוב מאין כמוהו ואף הכרחי - בעיקר לקוראים צעירים ולמי שרוצה להבין ולדעת אודות הזוועות והסבל הנוראים בזמן השואה. עם זאת, למי שרוצה לנתח יותר בפרוטרוט את מהות הרוע האנושי, לראות את המורכבות שלו (בעיקר בכל הנוגע לקבוצת האסירים במחנה ואפילו אצל המספר עצמו) ובעיקר לחשוב, לא להגיב בסוג של אוטומטיות רגשית בלתי נמנעת, מומלץ לקרוא גם את הספרים מהקטיגוריה השנייה (ואדגיש שמדובר בקריאה מקבילה, אני בשום פנים ואופן לא חושבת שאפשר לוותר על קריאת ספרים תיעודיים אישיים מהסוג של ויזל, ק. צטניק וספרי עדות נוספים שקראתי). יש משהו שונה בקריאה של ספרים מהסוג השני, משהו שתובע ממך לשאול שאלות ולהבין שלמרבה הפחד - אין להן בהכרח תשובות וזה מה שעושה אותן מטרידות ורלוונטיות תמיד. בעיני שתי הקטיגוריות האלה של הכתיבה על השואה הן שמבטיחות שלא נראה בשואה רק סוג של זוועה איומה שקרתה אלא גם תמרור אזהרה לעתיד המין האנושי בכללו.”
