תודה לכולם על ההערות. את "שער הנצחון" קראתי ואהבתי (אבל קצת פחות), וגם "שלושה חברים" הוא ספר מעולה בעיניי (קצת שונה מהדפוס הקבוע של רמארק). אחפש את "האובליסק השחור".

אנשים הגונים יש והיו בכל מקום, גם בגרמניה הנאצית, והם סבלו נוראות בתקופת המלחמה, בין אם התנגדו בצורה אקטיבית או פסיבית לשלטון האימים. בספר/סרט "הפסנתרן" מוצג הקצין הגרמני וילם רוזנפלד, שאמנם היה חבר במפלגה הנאצית וקצין בורמאכט אך הציל את חייו של הגיבור ושל 60 נרדפים אחרים, הוכר על ידי יד ושם כחסיד אומות האולם, ונמק למוות בשבי הסובייטי לאחר המלחמה. גם הספר "לבד בברלין", שנהיה לאחרונה ללהיט, עוסק בעניין, ולאחרונה יצא לאור ספר עיון בנושא של ההיסטוריון הישראלי דני אורבך. אישית, תמיד ריחמתי גם על אותם חיילים גרמנים שנקלעו שלא בטובתם לחזית המזרחית ולא זכו עוד לראות את ביתם. גם הנשים הגרמניות שנפלו קורבן למעשי אונס ברברים של הצבא האדום, ראויות בעיני לאמפטיה.

ביקורת טובה בעיני הגדולה של רמארק נובעת מיכולתו לעשות שימוש במה שהגדרת, בצדק רב, כ"דפוס קבוע למדי" כדי לתאר את החברה הגרמנית מחד, ואת לבטי היחיד מאידך, בצורה מעמיקה ומשכנעת.

היכולת שלו להראות את הכיעור והרשע בגרמניה דרך אותם גרמנים הגונים ראויה, בעיני להערכה, ולא לביקורת שהוא קיבל. הוא עצמו סירב לחזור לגרמניה משום שטען שדה-נאציפיקציה שם לא באמת עקרה את הנאצים מהחברה.

בעיני ספריו "השיבה" - ספר המשך ל"במערב אין כל חדש" - "האובליסק השחור", "שער הנצחון" וספר זה הם הטובים שבספריו.

קראתי את הספר בזמנו, תוך התנגדות פנימית עזה וניסיון לדחות כל סימן של האנשה שעשה הסופר למפלצת הנאצית.

יעל, אין כמוך, אבל את עובדת לשווא. דעתי ברורה בכל נושא ונושא. איך צריך בעריכה. כל דבר שאני אומר זה בעיני. אין לי אפשרות התבוננות בעיני מישהו אחר. מגבלה שלי.

מחשבות כדי להגיב על תגובתך הרשיתי לעצמי לערוך את דבריך:
<הסופר הזה לא הרשים אותי. שער הניצחון שלו היה סביר ובמערב אין כל חדש לא.
מהכותבים בגרמנית ורפל, צוויג ואפילו קלאוס מאן טובים יותר \בעיני/ >

את התרגיל הזה אני עושה מפעם לפעם על תגובותיך והוא עובד בשבילי על חלק גדול מהן - במיוחד קביעות נחרצות על טיבם של ספרים, סופרים, השקפה פוליטית ואפילו על "השמדת ערך" חביבת הקהל.

שער הניצחון שלו היה סביר ובמערב אין כל חדש לא. הסופר הזה לא הרשים אותי. מהכותבים בגרמנית ורפל, צוויג ואפילו קלאוס מאן טובים יותר.

גם לדעתי הספר הזה נוגע ללב ביותר.
לרימרק יש יכולת להפוך סיפורים גדולים - כמו מלחמה - לסיפורים אנושיים שהקורא יכול לתפוס להבין ולהזדהות. הוא כמובן סנטימנטלי כרוב הסופרים הגרמנים של תקופתו ולפניה. לדעתי אחד הגדולים שצר לי שנשכחו.