ביקורת ספרותית על הזהב של קחמרקה מאת יעקב / יאקוב וסרמן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 8 באפריל, 2017
ע"י נדביציוס


כבעל עניין רב בהיסטוריה ככלל ובהיסטוריה של ציבילזציות בפרט, קראתי בשקיקה את הנובלה הקצרה הזו, שעוסקת באחד מהמפגשים הדרמטיים ביותר בדברי ימי העולם, בין הכובשים הספרדים בראשתו של פיזארו לבין שליט האינקה אטוואלפה, בימיו האחרונים. על אף שהספר מוצג כעוסק בשאלות על-זמניות של מוסר ופילוסופיה, אני לא הבחנתי בכאלו, ולמעשה המאפיינים התרבותיים של כל אחת מהחברות - תאוות הבצע של הספרדים שאינה יודעת גבולות, והאוטופיה השיתופית-קהילתית של הפרואנים - מוצגים בצורה רומנטית ופשטנית, שכמובן גם אינה נכונה מבחינה היסטורית (בין היתר מפני שהאינקה אטוואלפה לא היה שה תמים, אלא רוצח המונים אכזרי בפני עצמו. או כפי שאמר סנדור קלגאן "כלב הציד" לאריה במשחקי הכס: They are all killers).

עיקר כוחו של הסיפור אינו נובע איפוא מהתיאור ההיסטורי, אלא מהשפה הפיוטית והעשירה של הסופר (והמתרגם), מהעלילה הסוחפת, ובמיוחד מדמותו הטראגית של אטוואלפה, אדם שנבגד ע"י בני עמו ומאבד במהרה (כתוצאה מטעות נאיבית) את כל עולמו: ממלכתו, משפחתו, חירותו ולבסוף גם את חייו. במובן הזה הספר אכן מציג סיפור אנושי שהוא במידה רבה אוניברסלי. המילים האחרונות של הספר מהדהדות בעוצמתן: "הכוכב הזה שעליו אני חי, אולי מנודה הוא מאלוהים."

נ.ב - לא אהבתי את אחרית הדבר, שמנסה לקשר בין נושאי הספר לבין שקיעתה של ירושלים הליברלית של ימינו. הקישור נראה לי מאולץ ומגושם.
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
ביקורת מעניינת, אותי תמיד עניינה הדת הקתולית, דתו של ישו שלכאוה חרטה על דגלה חמלה, אבל לילידים היא התייחסה באכזריות נוראית אני חושב שהלקח לכך הוא צביעות אנושית.
כרמלה (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
חמדת - נראה לי שאני יודעת משהו על היסטוריה, היסטוריוגרפיה והטיות במחקר היסטורי.
אכן, כל ספר היסטוריה צריך לקרוא בצורה ביקורתית. אפשר להתווכח עם פרשנויות, ולעיתים גם על עובדות אבל המשפט המסכם שלך "כל ספר היסטוריה צריך לקרוא בסוף עם המשפט היה או לא היה" מרחיק לכת לטעמי. האם אפשר להטיל ספק בקיום מחנות השמדה ליהודים? להטיל ספק בגירוש ספרד או במגפת הדבר בלונדון במאה ה-17? בקיום העבדות?

כשכתבתי את העבודה הראשונה באוניברסיטה בשנות ה-70 ננזפתי ע"י המרצה על כך שלא נקבתי במילים המפורשות "ניצול קפיטליסטי". כך למדתי 1. שהיה קומוניסט בהשקפת עולמו. 2. שכדאי להכיר את השקפת עולמו הכללית של חוקר היסטוריה שאת ספריו אני קוראת.

נכון שהיום בעידן של נרטיבים, בנושאים מסוימים רצוי להעמיק יותר ולהכיר את האינטרסים שמשרתת הכתיבה.
אבל כאן מדובר בספר פרוזה. ייתכן שהסופר בחר להאיר צד אחד בלבד, ייתכן שמחקרו לא היה מספיק מעמיק. אולי זכותו, אבל גם זכותי לבחור שלא לקרוא.




שלומית (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
נהניתי מאד מהביקורת התמציתית של נדביציוס קראתי את הספור, שעה שנקרא: "הזהב של פרו" ויצא בהוצאת תרמיל בתרגום מ. טמקין. במהדורה ההיא תורגם משפט הסיום של הספור:
"כוכב זה שעליו אני חי מנודה מאלוהים"
ואילו בהוצאה המחודשת של "תשע נשמות" מופיע הספק: "הכוכב הזה שעליו אני חי, אולי מנודה הוא מאלוהים."
נדמה לי שוסרמן שגורש מהאקדמיה הגרמנית ונפטר שנה לאחר מכן ב 1934 היה מעדיף את הסיום הפסקני.
חמדת (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
כרמליטה -מי שמכיר את תחום ההיסטוריה יודע שלא יכול להיות עיוותים בפרשנות ההיסטוריה.וזה תלוי בהרבה גורמים: ידע מספיק, בתחום הנחקר,אישיותו ל ההיסטוריון, והיכולת הדיגיטלית שיש לו .כך שכל ספר היסטוריה צריך לקרוא בסוף עם המשפט היה או לא היה.
כרמלה (לפני 8 שנים ו-6 חודשים)
תודה על הסקירה התמציתית אך ממצה. אני אוהבת שפה פיוטית ועלילה סוחפת.
אני מאד אוהבת היסטוריה, ולומדת עליה לא רק מספרי עיון אלא גם מספרי פרוזה.
אבל, אני מאד לא אוהבת עיוותים היסטוריים ומכיוון שידיעותי על תקופה זו מעטות - אמנע מן הספר הזה.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ