ביקורת ספרותית על הזהב של קחמרקה מאת יעקב / יאקוב וסרמן
ספר טוב

---

כבעל עניין רב בהיסטוריה ככלל ובהיסטוריה של ציבילזציות בפרט, קראתי בשקיקה את הנובלה הקצרה הזו, שעוסקת באחד מהמפגשים הדרמטיים ביותר בדברי ימי העולם, בין הכובשים הספרדים בראשתו של פיזארו לבין שליט האינקה אטוואלפה, בימיו האחרונים. על אף שהספר מוצג כעוסק בשאלות על-זמניות של מוסר ופילוסופיה, אני לא הבחנתי בכאלו, ולמעשה המאפיינים התרבותיים של כל אחת מהחברות - תאוות הבצע של הספרדים שאינה יודעת גבולות, והאוטופיה השיתופית-קהילתית של הפרואנים - מוצגים בצורה רומנטית ופשטנית, שכמובן גם אינה נכונה מבחינה היסטורית (בין היתר מפני שהאינקה אטוואלפה לא היה שה תמים, אלא רוצח המונים אכזרי בפני עצמו. או כפי שאמר סנדור קלגאן "כלב הציד" לאריה במשחקי הכס: They are all killers).

עיקר כוחו של הסיפור אינו נובע איפוא מהתיאור ההיסטורי, אלא מהשפה הפיוטית והעשירה של הסופר (והמתרגם), מהעלילה הסוחפת, ובמיוחד מדמותו הטראגית של אטוואלפה, אדם שנבגד ע"י בני עמו ומאבד במהרה (כתוצאה מטעות נאיבית) את כל עולמו: ממלכתו, משפחתו, חירותו ולבסוף גם את חייו. במובן הזה הספר אכן מציג סיפור אנושי שהוא במידה רבה אוניברסלי. המילים האחרונות של הספר מהדהדות בעוצמתן: "הכוכב הזה שעליו אני חי, אולי מנודה הוא מאלוהים."

נ.ב - לא אהבתי את אחרית הדבר, שמנסה לקשר בין נושאי הספר לבין שקיעתה של ירושלים הליברלית של ימינו. הקישור נראה לי מאולץ ומגושם.

» ביקורות נוספות של נדביציוס
» ביקורות נוספות על הזהב של קחמרקה