“ספר היסטוריה קצר וממוקד שעוסק באחד מהמאורעות הדרמטיים והמסעירים ביותר בדברי ימי העולם: הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית בשנת 1521. הספר כתוב בצורה קריאה, בהירה ומסודרת מאוד, וכולל פרקים שהולכים ומתמקדים באירוע המפגש, כמעין תנועת זום-אין של מצלמה: תחילה, פרק מבוא קצר המציג את ההקשר ההיסטוריוגרפי מודרני של הכיבוש, ואז, פרקים פרקים המתארים את ההיסטוריה של ספרד, התפתחות המושבות הספרדיות באיים קריביים (שאליהן הגיעו ובהן התעצבו הכובשים הספרדים - הקונקיסטדורים), ובמקביל - ההיסטוריה של הממלכות הקדומות במרכז אמריקה הילידית, עלייתה של האימפריה האצטקית, תפישת עולמה האידיאולוגית-מיתית ויחסיה עם העמים הילידים שכבשה, ולבסוף (בשלב מאוחר יחסית של הספר), תיאור מסע הכיבוש של המפקד הספרדי הרנאן קורטס, עד לנפילתה הסופית של הבירה האצטקית, טנוצ'טיטלאן.

כמחקר מדעי (היסטורי) טוב, הספר לא מסתפק בתיאור עובדתי של האירועים ("איך"), ובמקום זאת מבקש לשאול "מדוע" - כיצד קרה שכמה מאות הרפתקנים ספרדים חמושים ברובים, כלבים וסוסים, הצליחו בתוך חודשים ספורים, בטריטוריה לא ידועה ורחוקה מביתם, למוטט אימפריה צבאית שנמצאה בשיאה ומנתה מאות אלפי לוחמים חמושים ובעלי ניסיון, שהגנו על ביתם. שאלה דומה לכך, אם כי ברמה אסטרטגית ומופשטת יותר (כיצד קרה שדווקא האירופאים הגיעו והשתלטו על אמריקה, אוסטרליה ואפריקה, ולא להיפך) נדונה כמובן גם בספרו המפורסם של ג'ארד דיאמונד - "רובים, חיידקים ופלדה". התשובה הקצרה שניתנה שם ע"י דיאמונד ומופיעה כבר בכותרת ספרו, נכונה ומוזכרת גם כאן (במיוחד שני הרכיבים הראשונים). לצידה, בוחר מחבר הספר, פרופ' צבי מדין, להתמקד דווקא בסיבה אחרת, הנעוצה במאפיינים המנטאליים-תרבותיים של כל אחת מהחברות המתעמתות, וגם כאן היא מוצאת את ביטויה כבר בכותרת המשנה של הספר: "מיתוס, פרגמטיזם, ואימפריאליזם". שכן, בעוד הציביליזציה האירופאית-ספרדית היתה חומרנית עד לזרא, נועזת, נחושת מטרה ובעיקר פרגמטית מכל בחינה שהיא (מוסרית, פוליטית, צבאית וכו'), החברה האצטקית היתה דטרמיניסטית במובהק, פסימית, ולכודה בעולם כובל של מיתוסים וסמלים, ואלו מנעו ממנהיגיה להבין נכוחה את המציאות (כלומר את זהותם ומטרתם של הפולשים), וכך הביאו לקריסתה. בהקשר זה יש לומר, כי הקוסמולוגיה האצטקית היא בגדר עולם ומלואו, ועלי להודות שלא עלה בידי לרדת לעומקם של ההסברים בעניין זה, הן לנוכח השמות המורכבים והמבלבלים של האלים האצטקים והמנהיגים, והן לנוכח מורכבותם וזרותם של המיתוסים המכוננים. אך נקודה מעניינת (וברורה) המתוארת בספר בהקשר הזה נוגעת להבדלים בתפישת הזמן: בעוד התפישה האירופאית של הזמן היתה ליניארית, וראתה את הזמן כקו ישר שמתקדם אל עבר עתיד, התפישה האצטקית היתה מעגלית, וראתה את הזמן כגורם ששב וחוזר תמיד, ועמו המאורעות: מכאן, שבתפישה זו לא היה מקום להיסטוריה (עבר) אלא רק לגורל, ולאדם ולפעולותיו לא היתה השפעה ממשית על סדרי העולם, שנקבעו מראש בעת הבריאה (עמ' 90). לתפישה זו היתה השלכה מעשית וישירה על מעשיה (או חוסר מעשיה) של המנהיגות האצטקית, ומכאן השפעתה הברורה על ההשתלשלות של המאורעות ההיסטוריים. מעניין גם לציין כי המאפיינים התרבותיים השונים שהוזכרו לעיל באו לכדי ביטוי מזוקק בדמותם של שני המנהיגים: קורטס הספרדי מחד (נועז, התקפי, אכזר, גמיש מבחינה מוסרית ותועלתני), ומוקטזומה מאידך (פסיבי, פייסן ורדוף).

למקרא הספר מתבררים שתי נקודות נוספות. ראשית, שבמרבית שלבי ההתפתחות, הניצחון הספרדי לא היה כה חד משמעי, וכפסע היה בין הפסד ספרדי בקרבות ספציפיים וכתוצאה מכך כנראה שגם במערכה כולה (כאן גם נכנס בחשבון גורם פשוט אך רב השפעה: מזל). שנית, שפערי הכוחות בין הצדדים לא היו כה אדירים: אמנם, הספרדים מנו כמה מאות לוחמים בלבד, אך בה בעת הם היו חמושים היטב, בעלי ניסיון קולוניאלי צבאי ועדיפות טכנולוגית, ולצידם הצליחו לגייס, במהלך המסע, מאות אלפי לוחמים מבין אותם עמים שששועבדו בידי האצטקים. פה מתגלה אפוא סיבה נוספת לתבוסה האצטקית: מדובר היה באימפריה כובשת ושנואה, שלא הצליחה (ואף לא ניסתה) ליצור הומוגניות ולכידות חברתית בקרב נתיניה, שנדרשו, מעבר לתשלום המיסים, לספק לאליטה הכובשת קורבנות אדם באופן שיטתי ומתמשך, ואלו הוקרבו בטקסים פומביים מזעזעים בבירה האצטקית, כחלק בלתי נפרד מתפישת העולם והאידיאולוגיה האצטקית (שהוזכרו קודם לכן). אין להתפלא אפוא, שכשנקרתה לעמים המשועבדים ההזדמנות ההיסטורית להשתחרר מעולו האכזרי של הכיבוש האצטקי צמא הדם (באופן מילולי ממש), היא נוצלה במלואה, ולוחמיהם התייצבו בהמוניהם לצד הספרדים. על אף האמור, מקריאה של תיאורי הקרבות (במקצתם הספרדים היו כאמור קרובים ביותר להפסד) בכל זאת נשאלת השאלה, כיצד נהרגו כל כך מעט לוחמים ספרדים (אחד או שניים בכל קרב), אך לכך אין תשובה של ממש בספר.

הספר מסתיים בצורה מפתיעה ופתאומית למדי, מייד לאחר תיאור נפילתה של הבירה האצטקית טנוצ'טיטלאן בתום המצור שהטיל עליה קורטס. כאן היו חסרים לטעמי פרק או שניים נוספים להשלמת התמונה, שכן מספר שאלות נותרו פתוחות - מה עלה בגורלו האישי של קורטס? האם הברית בין הספרדים לעמים הילידים הנכבשים המשיכה להתקיים, או שהופסקה מייד לאחר שלא היה בה יותר צורך? ומה היו ההשלכות ההיסטוריות של הכיבוש על ספרד, אירופה ומקסיקו המודרנית? על אף חוסרים מסוימים אלו, מדובר בעיני בספר היסטורי מצוין, כתוב באופן קריא ומעניין, והוא מומלץ ביותר לכל המתעניינים בנושא.”