“בשמו של ההיסטוריון פרנן ברודל נתקלתי לפני מספר שנים כאשר קראתי את ספרו המעניין אך מייגע של שלום ואלד "עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות: לקחים לעם היהודי". הספר ההוא ביקש לעמוד על הגורמים השונים המביאים להצלחה ולנפילה של ציביליזציות מתוך לימוד כתביהם של מספר היסטוריונים בולטים (כל אחד בתחום עיסוקו), בניסיון להסיק מכך מסקנות על עתיד ה"ציביליזציה" היהודית. ברודל היה אחד מההיסטוריונים שזכה להיכלל באותה רשימה יוקרתית שבספר, ועל אף שכבר חלפו השנים ולא זכרתי מהו תחום מחקרו או מה בדיוק ייחד אותו כהיסטוריון, שמחתי להיתקל בספר מפרי עטו במדף הספרים, וקיוויתי שאוכל בכך להיחשף לעבודתו ואולי להבין ממנה מדוע נחשב לאחד מהמשפיעים והידועים.

על אף שברודל הוא כמובן היסטוריון, הספר אינו בדיוק ספר היסטוריה (לפחות לא באופן המוכר לנו). ראשית, במובן זה שהוא אינו עוסק בהתפתחות כרונולוגית של אירועים, ושנית בכך ששפתו הספרותית היא שפה פיוטית, תיאורית ומתנגנת, כפי שניתן להיווכח מפסקת הפתיחה שלו, המופיעה גם בתיאור הספר בעמוד זה. ניתן אולי לשייך את הספר (גם) לאחד מתחומי הגיאוגרפיה, מאחר שהוא מבקש לתאר, ממעוף הציפור, מרחב גיאוגרפי מסוים, כשהחלוקה הנושאית-מבנית שלו אינה מבוססת דווקא על תקופות או אירועים, אלא כוללת גם יסודות פיזיים ממש. כך לדוגמא נושאים שני הפרקים הראשונים של הספר (מתוך שישה) את השמות: "האדמה" ו-"הים" (גם הפרקים הבאים נושאים שמות מעט ניו-אייג'יים). שניים מהפרקים הנוספים לא נכתבו על ידי ברודל עצמו אלא על ידי תלמידיו, ובכלל זאת הפרק על רומא (שזכתה לפרק משלה, כפי הנראה, לנוכח הימצאותה הגיאוגרפית בדיוק במרכז הים התיכון, והעובדה שהאימפריה שלה שלטה בזמן מסוים על המרחב כולו). פרק זה אכן שונה בסגנונו היבשושי ומלא הפרטים מהפרקים האחרים, ולא לטובה.

הפרק המעניין ביותר בעיני נכתב ע"י ברודל ונושא את השם "ההיסטוריה". הוא מחלק באופן משכנע ומאיר עיניים את הציביליזציות במרחב הים התיכון לשלוש קבוצות ראשיות, בהתאם לחלוקה גיאוגרפית, היוצרת בתורה חלוקה תרבותית: המזרח התיכון (מטורקיה דרך הלבנט ועד לצפון אפריקה), המרחב היווני האיגאי-בלקני, וצפון מערב הים התיכון (איטליה, צרפת וספרד). ברודל טוען, במידה רבה של צדק לדעתי, כי החלוקה הבסיסית הזו, שהחלה כבר בימי מלחמות הפרסים ביוונים ורומא, שרירה וקיימת ועד לתקופה המודרנית, שבה קווי הגבול בין הציביליזציות הם כמעט זהים (וזאת גם אם זהות הציביליזציות שתופסות את כל אחד משלושת המרחבים השתנתה): מזרח תיכון שכיום הוא איסלאמי, בלקן שכיום הוא יווני-אורתודוקסי, וצפון מערב שכיום הוא נוצרי קתולי. ברודל מראה, שגם כאשר אימפריה מאחד המרחבים האלו השתלטה לזמן מסוים על מרחב אחר, ואפילו למשך מאות שנים (היוונים בתקופת אלכסנדר על המזרח התיכון, הרומאים על מרחב הים כולו, המוסלמים על ספרד, הצלבנים על ארץ ישראל וכו'), שבו הדברים בסופו של דבר להסתדר בהתאם לאותה חלוקה גיאוגרפית ראשונית, כמעין תיקון של הסטייה שאירעה, והשפעתה של הציבילזציה הזרה והכובשת נמוגה במהרה. על אף שיש פה ושם איים תרבותיים יוצאי דופן בכל אחד מהמרחבים (המדינה שלנו, לדוגמא), הניתוח הזה מבריק בעיניי.

הספר כולל גם אחרית דבר מעניינת מאוד שנכתבה ע"י פרופ' עוזי אלידע, המציגה לקורא הישראלי את פועלו האקדמי של ברודל, ואת התפיסה שהפכה אותו לאחד מההיסטוריונים החשובים והמשפיעים ביותר. ברודל היה מההוגים המרכזיים של אסכולת האנאל בהיסטוריוגרפיה, שביקשה לערוך ניתוח כולל, מקיף ובין תחומי של החברה הנלמדת, תוך התייחסות לממדיה הכלכליים, הגיאוגרפיים, הפסיכולוגיים והחברתיים (זאת, בניגוד לדיסציפלינה ההיסטוריוגרפית המסורתית, שלא התמקדה בקבוצה החברתית בכללותה כיחידה הנלמדת, אלא בהתנהלותם והשפעתם של אישים היסטוריים דגולים). ברודל ועמיתיו שאפו אפוא להפנות את המבט ההיסטורי מאירועים דרמטיים וקצרים בהובלת אישים כאלו ואחרים, אל עבר תהליכים ותופעות שהשינוי בהם הוא מחזורי ו/או איטי ביותר, כשלעיתים אף אין בהם שינוי כלל, בפרקי זמן של מאות ואלפי שנים.

הספר הנוכחי כולל כאמור מספר דוגמאות לכך, ומהווה בעיני מקרה מבחן יפה ליישום של אותה תפיסה היסטוריוגרפית על מרחב ספציפי (הים התיכון). בהיותו מסוגנן, שוטף (יחסית) ולא ארוך, נהניתי מקריאתו, ואולי אף אשוב אליו ביום מן הימים.”