רשימת הקריאה הינה אישית.
מכילה 97 ספרים.
גררה 248 צפיות.
עודכנה לאחרונה אתמול.
מכילה 97 ספרים.
גררה 248 צפיות.
עודכנה לאחרונה אתמול.
|
מה דעתך על הרשימה?
|
1. 13 דקות / שרה פינבורו
ספר מתח שהחזיק אותי כמה שעות טובות ברצף, אפקטיבי, קריא מאוד, לא יפיל אתכם מהכיסא מתדהמה אבל עושה עבודה טוב במסגרת הז'אנר.
2. XOXO - XOXO / אקסי או
יש המון הייפ סביב סדרות קוריאניות, ואני כנראה זקנה מדי, אבל כמו שקורה לי לפעמים - המרחק התרבותי פשוט הופך הכל לזר מדי בשבילי ואני לא מצליחה להבין או להזדהות עם הדמויות וכשמדובר על סיפור שאמור להתבסס כולו על רגש - זה לא משאיר לי כלום, וזה פשוט לא עובד בשבילי.
3. אגודת בנדיקט הסודית - אגודת בנדיקט הסודית #1 / טרנטון לי סטיוארט
אני יודעת שאסור להאמין לסופרלטיבים על הכריכה האחורית, אבל איכשהו הם היו משכנעים... הוצאת מרגנית, כריכה מעניינת, הבטחה לספר בסגנון של ספרי ילדים קלאסיים מהעבר...
לא יודעת איך נפלתי בזה. בסוף זה ספר ילדים סביר כזה, בינוני. בן 10 נהנה, אני די השתעממתי והמשכתי קצת בכוח עד הסוף.
במרכז הספר עומדים ילדים מחוננים במיוחד והם לכאורה מוכיחים את זה כשהם מצליחים לפענח פעם אחר פעם את ההודעות המסתוריות שהם מקבלים בקוד מורס מבנדיקט - המפעיל שלהם. פתרונות שהרושם שלי היה שצריך יותר מזל משכל כדי להגיע אליהם, ומצד שני לא מפענחים תעלומות ברורות שהקורא מבין מיד, כמו זה שלדרופטה קרטן המרושע שדומה כל כך למר בנדיקט הוא לא מר בנדיקט אלא התאום המרושע שלו, או שהמסרים שקרטן כתב ביומן שלו הם פשוט המסרים הבאים שהוא עומד להעביר לכל העולם.
בקיצור, ספר סביר לילדים קוראים שמחפשים עוד חומר קריאה,מבוגרים לגמרי יכולים לוותר.
4. אומץ - מעשיות מודרניות #2 / הולי בלק
מצד אחד, סדרת מעשיות מודרניות פחות מוצלחת מסדרות הפיות האחרות - בני הערפל והיורשת הנסתרת. פחות כיף, פחות חיבור לדמויות.
מצד שני, דווקא יש בה משהו איכותי יותר: היא קצת פחות אכזרית, היא עוסקת דרך הפנטזיה בנושאים שרלוונטיים באמת לבני נוער, תחושת חריגות וניכור(מנחה), התמכרויות (אומץ). הספר הזה עוד יותר ממנחה יכול להיקרא גם כסוג של משל, כספר על הידרדרות לרחוב והתמכורת שבו כל החלק של הפיות הוא הזיה שנגרמת כתוצאה מסמים.
5. אור סמוי - הארי בוש #3 / מייקל קונלי
חבל שהולי בלק לא הצליחה ליצור איזה שילוב מוצלח בין הדברים הטובים יותר בכל סדרה, היה יכול לצאת משהו באמת טוב.
לא ברור לי למה אני ממשיכה עם סדרת הארי בוש, באיזו עקשנות של "התחלתי ולכן אסיים".
6. איילנד שאפטל ואוצר החייזרים הקדמונים - ספוטלס #5 / קמילה מונק
הספרים הם ככה ככה, קצת איטיים מדי, מאוד אופייניים לז'אנר, לא מחדשים בשום צורה. החיים הפרטיים של הגיבור נמזגים במנות ממש קטנות לאורך הסדרה, לא מספיק כדי באמת להיקשר לדמות או להבין את המהלכים של דמויות המשנה בחיים שלו. (באיזה קטע אשתו לשעבר הסתירה ממנו שיש להם בת?? והוא מגלה את זה ו... לא מתפוצץ מזעם ועצבים? מה??) זה ספר שלישי בסדרה שאני קוראת ומתלבטת אם יש טעם להמשיך או שמיציתי.
הסדרה הזאת התחילה נחמד, האקשן המופרך, הרומנטיקה המופרכת לא פחות (מתנקש עם ocd ואובססיה לסדר וניקיון) והכי מופרכים, ומשעשעים - הציטוטים המומצאים והפארודיים בתחילת כל פרק.
7. איך לכתוב קומדיה רומנטית / קתרין סנטר
אבל זהו, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לחלוטין, והספר הזה היה כבר לגמרי מיותר.
חביב, סך הכל נהנתי, כנראה הייתי נהנית יותר אם הייתי קוראת לפני שקראתי את "בכל פעם שהשמש זורחת", אבל קריאה של שני ספרים עם קונספט דומה אחד אחרי השני גורמת להשוואות, ופה הגיבורה היא מהסוג הזה של קתרין סנטר, כלומר קצת קשקשנית כזאת, קצת מוגזמת, העיסוק של בכל פעם באותם נושאים היה מוצלח יותר, הקונפליקט הראשי היה מסקרן יותר ופחות צפוי, אז הספר הזה סבל מההשוואה.
8. איך לתפוס כוכב / קריסטין הרמל
למה עוד ספר של קריסטין הרמל??
9. אל מחוץ לאבק / קארן הסה
אין סיבה טובה. סתם כי הפנטזיה הבסיסית הזאת של בחורה רגילה וכוכב קולנוע היא מופרכת וקיטש ורציתי לנסות וחבל, כי הרמל באמת לא יודעת לכתוב. אין שום בניה של מערכת יחסים, אין שום הבנה מה בה מוצא חן בעיניו (היא יפהפיה בעיניו, אבל כמו שהיא אומרת בעצמה - הוא רגיל לנשים יפהפיות סביבו, הוא כוכב קולנוע. היא "שונה" מה זה בכלל אומר) ובסוף מערכת היחסים מתחילה רק בסוף הספר כך שאין בכלל עיסוק במה שפוטנציאלית מעניין (ומופרך וקיטשי) במערכת יחסים כזאת - שזה, ובכן, כל הקטע הזה של כוכב קולנוע נערץ עם בחורה רגילה. רק בסוף הם יוצאים, קופצים שנה קדימה לפרק האחרון - הם מתחתנים, ותכלס כל החלק שיכול להיות מעניין בסיפור - נשאר בחוץ.
אולי ככה זה, כשכותבים שיר אהבה לארץ שאדמתה בוערת ובכל זאת, אין ארץ אחרת, שיר האהבה הזה ימצא את דרכו ללבם של אנשים מארצות אחרות ומתקופות אחרות, לאנשים מהצד השני, בנסיבות שהמשורר בכלל לא התכוון אליהן. תשאלו את אהוד מנור.
זה ספר שיש בו הרבה כאב אבל גם המון אופטימיות. יש בו עתיד. יש בו תיקון: תיקון מערכת היחסים שבין בילי ג'ו ואביה ותיקון במערכת היחסים שבין אביה לבין האדמה.
תיקון עולם.
10. אלה המכושפת - מהדורה מחודשת / גייל קרסון לוין
רבבה הזכירה לי שצריך לחזור אליו מפעם לפעם. והוא היה בדיוק מה שהייתי צריכה.
11. אם יכולת לראות את השמש / אן ליאנג
הרעיון בגדול חביב: נערה עניה ומוכשרת שההורים שלה כבר לא מסוגלים להמשיך לשלם את דמי הלימוד בבית הספר היוקרתי לבני עשירים שבו היא לומדת מגלה שהיא הופכת מדי פעם לבלתי נראית.
היא מחליטה לשתף פעולה עם המתחרה שלה על תואר התלמיד המצטיין של השכבה - נער עשיר ושחצן וליצור אפליקציה שתאפשר לה להשתמש בתכונה המשונה החדשה שלה כדי להעניק שירותי ריגול לחבריה ללימודים תמורת תשלום גבוה.
כמו שאפשר לצפות, העלילה כוללת התאהבות של השניים, סיבוך רציני של אחד ממעשי הריגול, גילוי, סוג של היחלצות מהמצב, וכמו שספרי נוער אמריקאים כל כך אוהבים - מחזה של שייקספיר ברקע שאמור להעניק לכל העניין עומק ורובד נוסף. מקבת במקרה הזה, כדי לסמל את ההידרדרות המוסרית של הגיבורה תמורת בצע כסף. גם כל עניין החוסר נראות הוא כמובן דימוי כלשהו לתחושה הפנימית שלה, לחוסר היכולת שלה לראות ולהבין מי היא באמת ומה היא באמת רוצה.
אז הרעיון נחמד, מהביצוע לא התלהבתי. בניית הדמות היתה לא משכנעת. היא ילדה טובה שנסחפת לעשות מעשים לא מוסריים מהר מדי וקיצוני מדי, לא ברור מה מחבר בינה לבין הנרי, הנער העשיר והמוצלח. בסדר, היא חכמה, אבל אין בה שום דבר מעבר ולא ברור למה הוא נסחף איתה כל כך, בטח בסוף כשהוא אומר לה שהיא לא איומה כמו שהיא רוצה שיחשבו, מה, מתי היא רצתה שיחשבו שהיא איומה? להפך, היא נורא רגישה לאורך כל הספר בנושא של מה יחשבו עליה.
גם הרגשתי שבסוף - הספר לא החליט עד הסוף לגבי המסר שלו ולאן הוא לוקח את כל הסיפור. מצד אחד הספר הולך חזק על הכיוון של עשירים נגד עניים, הגיבורה היא העניה המוחלשת שמנוצלת על ידי עשירים שלא משלמים מחיר על מעשיהם, מסגרת בית הספר הסנובית והעשירה מעמידה פנים שיש לה אחריות חברתית כאין לה, וזה הקלף שבו היא מנופפת כדי להיחלץ, איכשהו, בסוף מהסיפור.
מצד שני, יש מסר של לקיחת אחריות, חרטה, שינוי, כשבסוף הגיבורה נאלצת לעזוב את בית הספר למרות הקלף שהיה לה לנופף בו, לכאורה, ולא ברור אם הנער העשיר שהסתבך במקביל אליה גם נענש באיזשהו אופן או יצא מזה ללא פגע.
הפריע לי גם שעד הסוף היא ממשיכה לשקר להורים שלה ולהעמיד פנים שזו היתה החלקה אחת באפליקציה שרוב הזמן שימשה למטרות טובות, וגם הוסיף לבילבול הזה של הסוף שניסה להציג אמירה מוסרית ברורה, אבל לקח אותה לשני כיוונים הפוכים שלא ממש הסתדרו ביחד.
12. אנטומיה של סקנדל / שרה ווהן
ספר ברוח עידן ה-metoo, מה שאומר שאין פה הפתעות של ממש: ברור מראש מי הרע ומי הטובה, והם כתובים כדמויות קלישאתיות וצפויות. נקודת העניין היחידה בספר היא סופי, אשתו של הנאשם באונס, שמצליחה להיות דמות מעט מורכבת, עגולה ומעניינת יותר.
13. אני יכול להסביר - מדריך למבקר בכדור הארץ / דורון פישלר
קראתי בעקבות אמתי (בן 10) שמאוד רצה שאתלהב איתו. חמוד ומשעשע כמו הפודקאסט ודי שטחי, אם עברתם את גיל 10
14. ארמון התורה ממעל לה - על אורתודוקסיה ופמיניזם / תמר רוס
קצת רמאות להכניס אותו כאן, למעשה רק סיימתי אותו ב-2025, את רובו קראתי ב-2024.
15. אש ורוש / דיאנה ווין ג'ונס
מה לעשות, הוא ספר שדורש זמן. בסך הכל ספר די מאכזב, היה לי קשה להבין את החלקים הראשונים שלו. כתיבה מאוד אקדמית, המון פורמליזציה והכנסה למסגרות, הרבה תחושה של הסתובבות במעגלים סביב - לא ברור לי מה, אבל כאמור לא הבנתי הרבה מזה, אז זאת כנראה אני. בסוף בסוף כשהיא מגיעה לתזה שלה - התגלות מצטברת - לא לגמרי ברור למה היה mריך את כל הרקע, שחלקו לא הכי רלוונטי. גם האבחנה המאוד חדה שהיא עושה בין התהליך ההיסטורי כהתגלות מצטברת לבין הרעיון של התהליך ההיסטורי כחושף רעיונות בתוך ההתגלות המקורית לא נראתה לי דרמטית כמו שהיא מציגה אותה. אבל אולי זאת שוב אני שלא מספיק מבינה בפילוסופיה. בסוף בפרק האחרון הטענה שלה שנשים יכניסו דיון לא פורמלי לדיון ההלכתי הכעיסה אותי ממש. גם המהותנות הבוטה, וגם - אם כבר לאורך הספר היו השוואות בין הלכה למשפט - למה לא להשתמש בזה כאן? האם כניסה של נשים לעולם המשפט כעורכות דין ושופטות יצרה שינוי דומה? אם כן - למה לא להביא ראיות לכך, שיחזקו את הטענה? אם לא - למה שהדבר יהיה שונה כשמדובר בהלכה? או שמא הנושא כלל לא נבדק ולא נחקר? אז מה הטעם לזרוק השערות בעלמא בנושא שיש אפשרות לחקור אותו ברצינות?
איזה כיף שתרגמו. מהאפלים ביותר שלה, מוזר, מטריד, מרתק.
16. אש לוהטת - המורשת הנסתרת #1 / אילונה אנדרוז
האם עשיתי קריאת בינג' חפוזה על שלושת ספרי המורשת הנסתרת שכבר קראתי ולא התלהבתי?
כן, זה מה שעשיתי, וגורע יותר - הפעם אפילו די... חיבבתי?
זכרתי אותם כממש לא מוצלחים ובקריאה חוזרת הם היו חביבים למדי ועכשיו אני שוקלת להמשיך לשאר ספרי הסדרה.
17. אש פראית - המורשת הנסתרת #3 / אילונה אנדרוז
במסגרת בינג' על הטרילוגיה
18. אש קרה - המורשת הנסתרת #2 / אילונה אנדרוז
במסגרת בינג' על הטרילוגיה
19. אתה והנוף / ג'סיקה ג'ויס
איזה ביזבוז זמן.
קיטשי ודביק וסובל מדרמטיזציית יתר של כל אירוע שגרתי שקורה במהלכו.
20. בוהק אזמרגד - המורשת הנסתרת #5 / אילונה אנדרוז
כחלק מבינג' צפוף על כל סדרת המורשת הנסתרת
21. בינת השכוי - ספריה לעם #244 / אביגדור דגן
ועוד צירוף מקרים - התחלתי אותו מיד כשסיימתי את כל יצור חי של הריוט ושוב גיליתי דמיון מסויים, כי שניהם עוסקים ברופאים כפריים.
האחד של בני אדם והשני של בעלי חיים, ובכל זאת.
אחרי כמה פרקים ראשונים שקלתי לנטוש אבל הוא כל כך דק שהחלטתי להתאמץ ולהמשיך ובסך הכל היה שווה את זה.
"האם לחיים יש עלילה" שואל המספר וזה אולי המוטו של הספר הזה, שמתחיל באיטיות, בפרקים שאין בהם כמעט עלילה אלא, לא יודעת, דברי חכמה ופילוסופיה, ולאט לאט מתגנבת העלילה פנימה אל תוך הפרקים ומתברר שדווקא יש לספר הזה ולמספר הזה עלילה משלו.
במרכז הספר העימות בין התרנגול החי את היום, כל יום, כאילו הוא אחד ויחיד וממצה כל רגע וכל הנאה שניתן להפיק ממנו, לבין האדם, המחפש משמעות, המסתכל על הרצף, על האתמול ועל המחר.
לתרנגול לא אכפת אם לחיים יש עלילה. הוא חי כל יום בפני עצמו ולא מחפש רצף או משמעות.
האדם זקוק לעלילה, לנרטיב מסדר, לדרך מפוייסת בה יוכל להסתכל על חייו ולמצוא בהם משמעות.
בסופו של דבר מצליח האדם להגיע להשלמה עם הסופיות שלו, כי הרי הוא רק חלק משרשרת של דורות, של
הטבע, של היקום. משהו ממנו יישאר ספוג בעולם כמו שבו עצמו ספוגים הקודמים לו.
לא הבנתי את עניין התרנגול, דווקא, מכל בעלי החיים, חלק מפניני החכמה של הספר נראו לי קצת קלישאתיים אבל מילא.
סך הכל היה מעניין וקריא ודקיק מספיק כדי לא להמאיס את עצמו.
22. בית תשיעי / לי ברדוגו
הוא היה בבית תקופה ולא קראתי, שמרתי אותו כמו שישיית מים וחבילת קרקרים בממ"ד, לשעת חירום.
בסוף לא התאפקתי וקראתי למרות שלא ממש היתה שעת חירום.
לי ברדוגו יודעת לטוות סיפור, יודעת לבנות דמויות ולבנות מתח. היה שווה לחכות.
זה היה יכול להיות ספר בלש שמתרחש בעולם של גברים לבנים עשירים, פריווילגים ונצלנים שלומדים באוניברסיטאות נחשבות ומשתייכים לאחוות פריוויליגיות, שחושבים שהכל מגיע להם, ומשתמשים בכוח שלהם כדי לצבור עוד ועוד כוח.
הבלשית החובבת היא ההפך הגמור של כל אלו: היא בחורה צעירה, לא לבנה, עניה, מוחלשת, שמתעקשת לא להניח אבן על אבן ולהביא צדק לקורבן הרצח, גם היא בחורה צעירה ועניה.
קראתי כמה וכמה ספרים בסגנון הזה, כך או אחרתף לאחרונה ולרוב אני קצת צינית כלפי ספרים שנוטפים מסרים חברתיים יפים-צודקים-נכונים שכאלה.
אבל ברדוגו עטפה את כל זה בפנטזיה מכל הכיוונים, וזה בנוסף לכתיבה שלה וליכולת שלה ליצור דמויות נוגעות ללב שלקורא באמת אכפת מהן ומגורלן יצרו ספר שלא יכולתי לעזוב באמצע, ספר שהיה כיף לקרוא ושאני מחכה להמשך שלו.
האם המסרים החברתיים שלה שקופים מאוד, האם הדימויים הפנטסטיים שהיא משתמשת בהם, כמו השימוש בחסרי בית לטקסים קסומים מפוקפקים או שיקוי קסום שגורם לשותים אותו לרצות לשרת (את העשירים והפריווילגים כמובן, אלא את מי) שקופים וניכרים מאוד לעין? כן.
אבל זה אף פעם לא בא על חשבון העלילה. ברדוגו באה לספר סיפור לפני הכל, המסרים הם על הדרך, ולספר סיפור היא יודעת ועושה את זה נהדר.
צריך לקחת בחשבון שזה ספר אפל וקשה יותר מהספרים הקודמים שלה שתורגמו לעברית (הגרישה-וורס) ויש בו קטעים קשים לעיכול.
וסתם הערה לא קשורה: קראתי אותו מיד אחרי סטונר, ותוך כדי רכוש רדוף, שני ספרים שעוסקים באקדמיה באופן רציני, מצחיק שכל הזמן יוצא לי לקרוא רצפים של ספרים באותם נושאים ועוד יותר מצחיק כשזה כאילו קשור אבל כל כך שונה כמו במקרה הזה - ספר פנטזיה שסובב סביב האקדמיה.
23. בכל פעם שהשמש זורחת / אנאבל מונהאן
ספר שמצליח להיות גם קליל, גם נוגע ללב, גם כתוב היטב(!) גם קיטשי ברמות וגם מודע לעצמו, היה פשוט כיף.
מצחיק שקראתי אותו ממש מיד אחרי "איך לתפוס כוכב" הגרוע, הוא בבסיס ממש אותו סיפור, רומן בין אישה "רגילה" לכוכב קולנוע ענק ומבוקש. אבל איך לתפוס כוכב בכלל לא טרח לבנות מערכת יחסים והתעסק רק במסביב ובמכשולים, והציג דמויות שטוחות ולא מעניינות.
פה יש דמות ראשית מעניינת, אמא לשני ילדים, כל מערכות היחסים פה מורכבות יותר ומעניינות יותר, כל השימוש בחוקי הז'אנר - שהגיבורה מכירה היטב כי הם בדיוק המקצוע שלה כתסריטאית של קומדיות רומנטיות, מייצר מודעות עצמית וציפיה והכתיבה טובה יותר ממה שמקובל בז'אנר כך שבסך הכל באמת כיף גדול.
מכניסה כאן גם את summer romance של אותה סופרת שקראתי באנגלית.
הוא היה חביב, יש קסם מסויים בדמויות שלה שגורם לי לחבב אותן מאוד, למרות שהן בסופו של דבר די דמיונויות והרומנים אצלה - עם הגבר המושלם והמאוהב בטירוף - הם קצת מדי פנטזיה. יש משהו בתיאורים היומיומיים, בחיים הנורמליים יחסית, בגיבורות בנות 40 עם ילדים, שמדבר אלי כנראה. יצא שקראתי קצת אחרי שנתתי צ'אנס לרשימת המשאלות - הסרט בנטפליקס, למרות ששנאתי את הספר - ונזכרתי למה שנאתי כל כך את הספר: האמא והבת הכה קרובות זו לזו עד שהאמא מרשה לעצמה להנחית על הבת שלה פצצות אחרי מותה ולהנדס ולתכנן את כל החיים של הבת שלה מחדש מהקבר - הספר הזה הוא האנטי תזה. גם הגיבורה פה היתה קרובה מאוד לאמא שלה, ואמא שלה היתה מעורבת מאוד בחייה, אבל במהלך הספר היא שוקלת מחדש את מערכת היחסים הזאת ומבינה איפה הקירבה המוגזמת והרצון של אמא שלה לעזור לה להפוך את החיים שלה (של הבת) למושלמים - בעצם פגעו בה ומנעו ממנה להבין מה שגוי בחיים שלה ומה צריך לתקן. אהבתי את המורכבות: היא קצת כועסת על אמא שלה, הרבה אוהבת אותה וכמובן סולחת לה ומבינה למה היא פעלה איך שפעלה, וזה משפיע גם על ההחלטות שלה כאמא. טיפול כל כך יותר טוב ביחסי אמא ובת מאשר רשימת המשאלות.
אהבתי גם שלגיבור יש הורים שנראים מהצד כמושלמים, אבל מה לעשות שבסוף כל מערכת יחסים בין הורה לילד היא ייחודית וחד פעמית וההורה המושלם של האחד הוא אותו הורה שעושה טעויות עם השני, לא מתוך כוונה רעה, לא כי הוא רע, אלא פשוט כי אנחנו בני אדם ומגיע לנו שיסלחו לנו ומגיעה לנו הזדמנות שניה - גם כהורים.
24. גינת בר - רישומים וציורים מאת רפאלה שיר / מאיר שלו
לא מספיק מעניין לקריאה רצופה, לפחות אם אין לכם עניין בגננות.
בקריאה לאורך זמן הוא סביר, נחמד לפרקים, טרחני ומעט מייגע לפרקים אחרים.
שלו לא חוסך מקוראיו שפע של תובנות, רעיונות, ביקורת ושיפוטיות כלפי בני אדם ותופעות שונות, מי שמזדהה איתו ועם דעותיו כנראה יהנה יותר.
שזור בהומור עדין, מחמצמץ, הקטע היחיד בו ממש צחקתי היה ציטוט של אביו, יצחק שלו.
אספתי מתחנת מסירה, הוא חיכה בבית שנה, עוד חודש לקח לי לקרוא ובסופו של דבר - החזרתי לתחנת המסירה, לטובת אנשים שאולי יהנו ממנו יותר ממני.
25. גן האלים - טרילוגיית קורפו #3 / ג'ראלד דארל
כן, זה עוד מאותו הדבר אבל הדבר היה מוצלח!
אז למה לא בעצם?
לא יודעת אם זאת העובדה שכבר הכרתי את הדמויות ואת הסגנון והיה לי קל יותר להיכנס לספר או שדארל שייף ושיפר את היכולת שלו לספר סיפור אבל הספר הזה זרם לי יותר מאשר משפחתי וחיות אחרות והיה סך הכל כיף אמיתי.
26. דבר רודף דבר - תולדות סיינט מרי / ג'ודי טיילור
אוי איזה נפילה.
כמו בבדיחה הישנה, יש בספר הזה רעיונות חדשים ויפים הצרה היא שהחדשים אינם יפים והיפים אינם חדשים...
עם קצת שאילת רעיונות מקוני וויליס, אסימוב ופארק היורה, יש פה עלילה שיש בה מסע בזמן, אויבים מרושעים, דינוזאורים ואפס אכפתיות מפרדוקסים. אמנם היא דינמית ולא משעממת, אבל היא לא עוצרת לשניה להתעסק בשלל הפרדוקסים שהיא יוצרת או לטוות קו עלילתי ברור. דבר רודף דבר הוא שם מדוייק: יש פה המון דברים שקורים אחד אחרי השני, יותר מדי דברים שרובם לא זוכים לטיפול מספק או הגיוני כי עוברים מיד לדבר הבא.
וכל זה מילא.
הצרה האמיתית היא הדמויות.
זוכרים ספרים ישנים של פעם, שבהם הסחטן שולח מכתבים עם אותיות שנגזרו מעיתונים שונים כדי לבלבל את המקבל ולמנוע זיהוי של השולח?
אז ככה עובדות הדמויות פה: נראה שהסופרת גזרה את המשפטים וההתנהגויות שלהן מספרים שונים והדביקה אותן באקראי כדי לבלבל את הקורא. זה לא שהן סתם קלישאתיות, הן עשויות מקלישאות שונות שהודבקו יחד בלי שום היגיון, בלי שום מחשבה על קווי אופי קוהרנטיים, בלי שמץ של אמינות.
בסך הכל ספר מיותר מאוד.
27. דודאים מן הארץ הקדושה - ספריה לעם #442 / אהרן מגד
לא מדוייק להכניס אותו כאן כי הוא לא ממש נקרא, הספר הראשון בחיים ששמעתי במקום לקרוא (טוב לא הראשון בחיים, הראשון מאז שהייתי ילדה והקריאו לי סיפורים...)
28. הבוגדת בכס - המורדת מהחולות #2 / אלווין המילטון
בסוף המשכתי גם לשני, למרות שהראשון היה הרבה פחות מוצלח ממה שזכרתי. לא מפתיע שגם השני היה סביר כזה, גנרי רק בעולם מזרחי עם ג'ינים ולא מערבי ימי-ביניימי עם פיות או אלפים או ווטאבר. אולי כשקראתי לראשונה הז'אנר היה טיפה פחות גדוש ממה שהוא היום, אין לי הסבר אחר.
29. הבת של מלך הפיראטים - מלך הפיראטים #1 / טרישיה לוונסלר
זה מביך אבל חיבבתי אותו יותר ממה שמגיע לו
30. הבת של מלכת הסירנות - מלך הפיראטים #2 / טרישיה לוונסלר
31. הזדמנות שנייה / שרלוט בטרפילד
סביר, לא התלהבתי.
32. היונה הצחורה של קורדובה / דינה רובינה
כמה חבל שרוב הספרים שלה לא תורגמו. כתיבה נהדרת, ספר שדורש קצת סבלנות ולהחזיק ראש אבל בסך הכל שווה את המאמץ.
33. היורשת הנסתרת - חלק א' - היורשת הנסתרת #1 / הולי בלק
בסדר, זאת פנטזיה YA, היא מתנהלת ככזאת, הרבה אקשן, הרבה רומנטיקה.
34. המורדת מהחולות - המורדת מהחולות #1 / אלווין המילטון
מה שמטריד אותי בספר ובסדרה ובכלל זאת רמת האכזריות וההשפלות שהגיבורים שלה עוברים בילדותם. נראה שבמקביל לעליית הרף בספרי המתח והבלש, שבעשורים האחרונים הפכו לחממות לפסיכופטים ותיאורי התעללות וזוועה, גם ספרות הפנטזיה לנוער עוברת תהליך דומה והרף כל הזמן עולה, כאילו אם הגיבורים לא הושפלו ועברו מספיק התעללויות - הספר לא ימשוך מספיק את הנוער.
ראיתי שתורגם הספר השלישי בסדרה, וזכרתי שחיבבתי את הספר, שהוא היה נחמד, אז החלטתי לחזור על הקריאה כדי להיזכר והתאכזבתי. היה סתמי כזה, לא מצליחה להיזכר מה בו מצא חן בעיני בזמנו.
35. המלכה העליונה - בני הערפל #3 / הולי בלק
36. המסמכים הסודיים של גברת פרנקוילר - הרפתקה # / א"ל קוניגסברג
ספר חביב, בלי הרבה ערך מוסף למבוגרים אבל כזה שבטח הייתי אוהבת כילדה.
מה שמיוחד בו זה שאין בו באמת תעלומה של מסמכים סודיים, חשבתי בהתחלה שזה ספר מתח/תעלומה, שיהיו איזשהם רשעים בסיפור שינסו לגנוב את הפסל או שמכרו אותו במרמה, או שהם קשורים איכשהו למסמכים הסודיים, אבל לא. המסמכים נמצאים אצל הגברת פרנקוילר והיא מסכימה לשתף אותם עם הילדים והתעלומה היחידה בספר היא תעלומת נפש האדם, הצורך של קלודיה בסוד, מה הסוד נותן לה - ולגברת פרנקוילר.
37. הקיץ שבו הפכתי ליפה (2022) / ג'ני האן
מאוד סתמי
38. הרואה: שם הטוטם - ספר שני - הרואה #2 / יובל אטיאס
הרגיש לי פחות מוצלח מהראשון, אולי סתם מיציתי וזה עוד מאותו הדבר, ואולי פה יש יותר מהמשולש הרומנטי, האלמנט ההו כה הכרחי בספרי פנטזיה לנוער, פשוט בספר הראשון היתה את כל הבניה של העולם לפני שהופיע הבחור השני ופה יש שניים מההתחלה עד הסוף, וכל הדינמיקה בין השלושה די גרועה.
39. השועל בלול התרנגולות - ספריה לעם #172 / אפרים קישון
חזרתי אליו אחרי שנים רבות, הוא לא הופך להיות פחות אקטואלי. אולי אפילו קצת יותר אקטואלי מהרגיל זאת תמונת הראי שהכפר מהווה לפוליטיקה הכללית: כן, הגיבורים שלה הפוליטיקה בכפר הם בורים, פרימיטיבים, מושחתים בגלוי, אבל האמת היא שאין הבדל בינם לבין הפוליטיקאים המשכילים, המתוחכמים, אלו שיודעים לדבר יפה ולעטוף היטב את השחיתות שלהם, אלו שמודעים היטב למה שהם עושים ואלו שבתוך המערכת כבר כל כך הרבה זמן עד שהצליחו לשכנע את עצמם בטוהר כפיהם ובמליצות שלהם.
40. השקרים שאני מספרת / ג'ולי קלארק
מעשיית רובין הוד מודרנית שבמרכזה נוכלת מוסרית במיוחד שעסוקה בניפוץ הפטראיארכיה דרך סדרה של מעשי עוקץ נגד גברים פריווילגים ומרושעים.
41. השקרים שמספרים לנו - הספרנית # / איימי טינטרה
זאת היתה הפתעה ממש נעימה!
קניתי אותו ברגע של חולשה עם ציפיות נמוכות למדי ואז לא הצלחתי לעזוב אותו מרוב מתח ורצון לדעת מה היה שם. יש בו את הקונספט של אובדן זכרון שאיכשהו תמיד מצליח לרתק אותי, יש לו גיבורה לא שגרתית בכמה שהיא מסרבת להיכנס לדמות ולתפקיד הקרבן - בציניות ובסרקזם שלה, בבחירות שלה, בדברים שהיא מספרת ושהיא מסתירה. היה מותח וקריא וסך הכל כיף.
42. התאונה - קייט מור #1.5 / כריס פאבונה
ספר שני של פאבונה שאני קוראת, כי שני לילות בליסבון תפס אותי, אבל מסתבר שלא כל מה שעובד בשבת שקטה בבית של ההורים עובד גם בבית שלי בשבת רגילה ומלאת הסחות.
יש משהו מעצבן בכתיבה שלו, התחושה שלי כשאני קוראת אותו היא שבהתחלה הוא כתב טקסט רזה מאוד, נטול תיאורים ודימויים, ואז העורך עבר על הכל והחזיר לו את הטקסט עם דרישה נחרצת: לעבות ולהוסיף תיאורים, דימויים, להפוך את זה לספרותי יותר. עיתונאי פחות. ואז פאבונה ישב כמו תלמיד חרוץ ושקדן בסדנת כתיבה ועמל קשות על פירוט וריבוי תיאורים ודימויים, שאף אחד מהם לא מרגיש אותנטי. לא מרגיש כאילו זרם לו מהראש לאצבעות המקלידות. הכל קצת מתאמץ מדי, קצת מזוייף.
ואותה תחושת זיוף נמצאת גם בדמויות הנשיות שלו. יש בהן משהו מאוד… גברי. כלומר, הן בנויות וחושבות כמו שגבר מדמיין איך אישה בנויה וחושבת. הן עסוקות מאוד במראה ובמיניות שלהן ושל הסובבות אותן בצורה מחפיצה שמזכירה יותר מבט גברי על נשים מאשר מבט נשי. וכמובן שבאיזשהו שלב צצה קלישאת האישה היפה והמושכת שלא מסתדרת עם נשים, רק עם גברים.
אוקיי, והעלילה? העלילה היא עלילת מתח ופעולה, אבל היא לא מותחת ומסתורית כמו שנראה שפאבונה חושב שהיא. אין פה הפתעות גדולות או טוויסטים יוצאי דופן. פאבונה פותח ברצף של דמויות ולוקיישנים, ולאורך הספר הוא קופץ ביניהם, הורג את חלקם, וכל הזמן יש תחושה שהוא מציץ לך מאחורי הגב בזמן שאתה קורא, מחכך את ידיו בהתלהבות ושואל, נו? איך בילבלתי אותך, אה? איך הפתעתי אותך עכשיו! נכון? והתשובה היא… לא כל כך, האמת.
נראה לי שבזאת מיציתי את פאבונה.
43. התיאוריה הבלונדינית / קריסטין הרמל
בעיקרון אני שומרת מרחק מקריסטין הרמל והרומנים ההיסטוריים שלה, אבל קלטתי שחלק מהספרים שלה הם לא רומנים היסטוריים - שמשתייכים לזאנר שאני אלרגית אליו, אלא סתם קומדיות רומנטיות קלילות וחשבתי לי למה לא לנסות אחד מהסוג הזה.
44. זה לא קיץ בלעדיך - הקיץ שבו הפכתי ליפה #2 / ג'ני האן
טוב, זה כבר מלמד על שיקול הדעת שלי. בקיצור, מיותר לחלוטין, אין לי מושג למה המשכתי עד הסוף. וקצת יותר באריכות: באתי לקומדיה רומנטית כיפית, אני פה בשביל הפאן, תחסכי לי בבקשה את התובנות הקטנות וההו כה חכמות שלך, אם הייתי רוצה משפטי השראה ופמיניזם בשקל הייתי פותחת גוגל, לא ספר. מה למדנו מהספר? 1. גברים מאויימים מנשים יפות וחכמות, ברגע שהגיבורה מתנהגת כמו מטומטמת גמורה המניות שלה עולות, אבל (שוק והלם!) זה לא באמת עוזר לה כי, טוב, היא לא רוצה מן הסתם לחיות עם גבר כזה. 2. בעצם לא כל הגברים מאויימים מנשים חכמות ויפות. שוב, שוק והלם. 3. אבל חלקם עדיין בכל זאת מנוולים (לכתוב שוב?) 4. בעצם הבעיה של הגיבורה היא לא שהיא יפה וחכמה אלא שהיא מגבילה את עצמה רק לגברים חכמים ומצליחים ולא יוצאת עם, נגיד איסטלטורים? ולכן היא בסוף דווקא יוצאת עם אינסטלטור? רק שהוא בעצם רואה חשבון בעברו וסטודנט למשפטים בהווה ופשוט גבר מהסוג שלא מאויים מנשים יפות וחכמות? אמממ, מה? כאילו, באמת. מה? 5. בעצם נשים לא באמת חייבות בכלל גבר לצדן וגיבורת הספר יכולה להיות לבד ומאושרת. טוב, סליחה, כן? אבל באתי כאמור בשביל הקומדיה הרומנטית והפאן, וזה אולי לא כל כך פמיניסטי מצידי, אבל מה לעשות, גם לא הכי רומנטי מצד הספר. בקיצור, ספר מטופש על גיבורה שאמורה להיות חכמה אבל אין שום דבר בקול שלה או במעשים שלה שמשכנע שהיא אכן כזאת ואם אתם רוצים הוכחה אז קחו את זה: כשהיא פותחת פרופיל באתר היכרויות במטרה לבדוק את התאוריה לפיה גברים מעדיפים מטומטמות, היא רוצה להכניס לתחביבים שלה קריאת ספרים וחברתה מתנגדת בתוקף: "זה לא חלק בסיסי באישיות שלי?" התווכחתי בניסיון לשכנע אותה להכניס את הספר "שומרת אחותי" בתור הספר שהכי אהבתי לאחרונה. "בשום אופן לא," מג הגיבה בתוקף. "אינטלקטואלי מדי". אינטלקטואלי מדי. שומרת אחותי. וזאת הגיבורה המבריקה שלכם חברים. ביי, הלכתי לחפש דרכים לשחזר תאי מוח שנשרפו לי בקריאה.
קשה לי עם האופן בו הספר הזה מציג אהבה, כמשהו כל כך נואש ופטאלי, ומערכת יחסים רעילה כמשהו רומנטי.
45. זמן רוח הרפאים / דיאנה ווין ג'ונס
קריאה שניה לפוסקאסט/מיתופיה. אפל מטריד ומצויין כמו בפעם הראשונה.
46. חוש הומור וסיפורים אחרים / דיימון ראניון
למרות שאני לרוב לא קנאית לתרגומים ישנים, קשה להשתחרר מהתרגום של אליעזר כרמי. השפה הגבוהה, משולבת ביטויים מוכרים בארמית והסלנג המומצא הוסיפו לאפקט הקומי, וגם אם לא עברו את מבחן הזמן - ספק אם הספר כולו יכול בכלל לעבור אותו.
לא עוזר שהתרגום החדש מערבב בין סלנגים עכשוויים לסלנגים עתיקים לסלנגים לא כל כך עתיקים אבל כן מיושנים. הערבוב שנוצר לא יוצר אפקט קומי, הוא סתם צורם ותוקע את הקריאה.
47. חיזיון כסוף - האחרים #3 / אן בישופ
היה צריך להיכנס לרשימת "התחלתי ולכן אסיים?" אבל אני חלשת אופי והוא כבר היה על הפלאפון אז כן, התחלתי ולכן סיימתי, אין שום סיבה אחרת בעולם.
כל מה שכתבתי על השני נכון גם לספר הזה.
מיותר.
48. חץ הכסף / לב גרוסמן
איזה לב גרוסמן, לב גרוסמן שלנו?? כלומר, לב גרוסמן של "הקוסמים"?
49. חתונה של אחרים / אליסון אספק
זה שכתב ספר פנטזיה הו כה מתוחכם וציני שבו גם הפנטזיה לא מצליחה להוות אסקפיזם מהחיים האפורים הבנליים וחסרי המשמעות שלנו, כי היא עצמה גם בנלית ואפורה וחסרת משמעות? הוא כתב ספר פנטזיה חביב ודידקטי למדי לילדים?? איפה הקאצ', מה פיספסנו פה? אז כן, הוא בהחלט כתוב טוב, עם מודעות עצמית וקצת רפרנסים לעולמות הפנטזיה לילדים שבהם הוא מעוגן, אבל הוא מאוד מאוד, ובכן, ספר ילדים. כזה שמבוגר לא ימצא בו שום רובד או ערך מוסף. והוא גם די דידקטי, למרות שבן 10 שלי משוכנע שהוא ספר לא חינוכי כי הגיבורה הולכת לישון בלי לצחצח שיניים ומתלהבת מנעליים מיוחדות שיאפשרו לה לתת בעיטות ממש טובות אם היא תחליט לבעוט במישהו. נו טוב.
ספר על התפר שבין ספרות לרומן רומנטי. מצד אחד, יש בו אלמנטים קיטשיים של רומן רומנטי (הבעל הבוגד שחוזר ומתחנן להזדמנות נוספת, הסיבוך של החתן-כלה-חבר של החתן וההתרה - החבר והכלה יהיו זוג, הגיבורה והחתן יהיו זוג) ומצד שני - הרבה על דיכאון, אובדנות, הרהורים קיומיים וספרותיים. סך הכל קריא, אינטליגנטי ומעניין.
50. יינקה, איפה הבעל שלך? / ליזי דמילולה בלקברן
מתלבטת אם שייך לפה או לרשימת "התחלתי ולכן אסיים?" כי אמנם התחלתי וגם סיימתי אבל דילגתי הרבה באמצע... חביב, לא מספיק מעניין בשביל ממש לקרוא את כולו.
51. ימיה האחרונים של לילה גודלאק / קיילי סקוט
20/4
ככה ככה, רעיון חביב, פתרון קונפליקט (איך היא לא מתה בסוף) די עלוב
52. יסופר לדור / יונה עמנואל
חזרתי אליו בתשעה באב השנה.סיפור כואב ומעורר השראה.
53. כוח השלושה / דיאנה ווין ג'ונס
חזרתי אליו בשביל הפודקאסט, האמת, היה כיף יותר הפעם
54. כולם כאן ברכבת חשודים - ארנסט קנינגהם #2 / בנג'מין סטיבנסון
19/4 ספר ההמשך של כולם במשפחה שלי הרגו מישהו מספק את הסחורה. בשילוב בין מטא, הערות על הז'אנר ועל הספרות בכלל, חוש הומור והכי חשוב - תעלומה בלשית טובה ומסקרנת שפועלת לפי חוקי הז'אנר תוך פיטפוט בלתי פוסק עליהם.
בספר הקודם, הבסיס לפתרון התעלומה היה לקוח מאגתה כריסטי, והוחבא מאחורי הר שך פרטים ועלילות משנה. הפעם - למרות הרפרנס הברור של רצח ברכבת (שכמובן זוכה להתייחסות בספר) - שמחתי לגלות שסטיבנסון יודע את העבודה והצליח להפתיע אותי עם עלילה משלו (אם כי אין כאן משחקי אליבי מתוחכמים מהסוג של אגתה כריסטי. אבל גילוי הרוצח והמניעים וחיבור כל הקצוות בהחלט עשה את העבודה).
סך הכל כיף.
55. כל הדרכים מובילות אליו / מריאנה זאפאטה (זפאטה)
19/6
טוב, אני לא גאה בעצמי... אבל זה מה יש. אנחנו במלחמה ואני בדיאטה והגוף צועק לפחמימות ריקות אז הלכתי על הפחמימה הכי ריקה והכי נטולת קלוריות שיכולתי לחשוב עליה. שיהיה.
מריאנה זאפטה כותבת דמויות נשיות בלתי נסבלות, כאלה שמקשקות בלי הכרה משפטים דבילים בסגנון "אין לך מה לדאוג אני בכלל בכלל לא בחורה מוזרה או משהו כזה וגם לא רוצחת סדרתית ואני גם מצחצחת שיניים כל בוקר, הנה, אתה רוא כמה השיניים שלי לבנות?" כאילו, מי מדבר ככה, למה, ולמה לעזאזל זאפטה חושבת שזה הופך את הדמויות שלה לכאלה שאפשר להזדהות איתן?? וזה הסגנון גם בצורה החשיבה החזרתית, המתישה והמוגזמת של הדמות. היא גם לוקחת את כל הקטע של גראמפי&סאנשיין לקיצוניות מטורפת, בקיצור, כל הספר הזה מוגזם מאוד, קצת מתיש ומודה שקראתי בלא מעט דילוגים אבל... כן, קראתי, וזה היה קצת הפחמימה הריקה שהייתי צריכה, כזאת מהסוג שאוכלים למרות שיודעים שהמחיר הוא צרבת וקצת בחילה.
56. כל יצור חי / ג'יימס הריוט
זה לא שלא הכרתי את הספרים של ג'יימס הריוט, הכרתי מזמן, קראתי גם כמה סיפורים פה ושם, אבל אף פעם לא יצא לי לקרוא ספר שלם שלו ועד שהחלטתי שהגיע הזמן - התברר שבספרייה שלנו יש רק שני ספרים שלו.
מעצבן.
אז לקחתי את הספר הזה, באותו יום שבו לקחתי את גן האלים של ג'רלד דארל, שזה שוב צירוף מקרים מעניין, כמו בפעם שבה קראתי את משפחתי וחיות אחרות במקביל לגינת בר, כי גם זה ספר שמתרכז באהבת בעלי חיים ובטבע.
אם דארל של טרילוגיית קורפו הוא ילד תזזיתי ומתלהב, שלו של גינת בר הוא זקן חמצמץ חובב טבע וקצת פחות חובב אנושות, הריוט הוא זקן נעים הרבה יותר שיש לו חיבה רבה לכל היצורים החיים, אפילו לבני האדם והסיפורים שלו נעימים לקריאה ועושים טוב על הלב.
57. כל מה שלא נכתב / אמה גריי
מאוד נוגע ללב, רואים שהסופרת כותבת מניסיון.
58. כס האסיר - היורשת הנסתרת #2 / הולי בלק
המשך של היורשת הנסתרת, אין לי מה להוסיף על מה שכתבתי על הקודם.
59. כתר הדרקון (2024) / אורי אורלב
הייתי קצת סקפטית כשראיתי הוצאה מחודשת של ספר פנטזיה של אורי אורלב.
60. לא כזה סיפור - סיפורים מסובכים על חיים פשוטים / יאיר יעקבי
התקציר והתקופה בה נכתב הספר - תקופה שבה ספרות הפנטזיה היתה עניין אזוטרי ולא מוכר לקהל הרחב - גרמו לי לחשוד שזאת לא ממש פנטזיה, שזה משל שנכתב בסגנון של אגדה עם נסיכות, דרקונים, אבירים, אבל משהו מאוד בסיסי ופשטני. אז נכון שלקורא המתוחכם בן ימינו הספר כן יראה קצת פשטני מדי (בן 10 סיים והודיע שהוא ידע מהרגע הראשון מה יהיה הסוף... אבל שימו לב, הוא סיים!) אבל הוא כן הצליח לבנות עולם קצת יותר מורכב ומעניין מעולם של טובים ורעים, עם יצורים מסקרנים והיסטוריה וקצת קצוות פתוחים. וגם המסר שלו הוא מסר מעניין ולא פשטני מדי.
יאיר יעקבי ממשיך להיות יאיר יעקבי. מצחיק, לפעמים מבריק, ואם מדמיינים את הסיפור בראש בקול ובאינטונציה שלו, מההופעות, אז זה אפילו עוד יותר מצחיק.
בגלל שהספר מבוסס בסופו של דבר על טורים מהעיתון, יש בו הרבה התייחסויות קונקרטיות ואקטואליות - לתקופתן. וזה קצת צורם. למשל האזכור של זכרון יעקב והאם היא תהיה קיימת עם העבודה תקים ממשלה, זכר לאמירה ההיא של אבתיסאם מראענה - מישהו זוכר את זה בכלל?
קטעים שמדברים על הקורונה מפוזרים באקראי בין קטעים שאין בהם התייחסות לזמן התרחשות וזה קצת מבלבל, אולי היה עדיף לסדר את הספר בסדר כרונולוגי? לתת הקדמות קצרות?
בחלק מהסיפורים הפאנץ' לא מספיק מחודד שזה מוזר כשמדובר על ספר של קומיקאי שבסופו של דבר חי מפאנצ'ים, אבל מילא, הקטעים עצמם טובים מספיק לכל האורך כדי שנוכל לחיות עם פאנץ' לא מושלם
61. לבבות במנזר / שרה דוננט
הספר מבוסס על תחקיר מעמיק. ככזה הוא מינורי בהתרחשויות שבו ועושה רושם שהוא נאמן לתקופה ההיסטורית, לדרך החשיבה של האנשים שחיו בה ולמה שהיה אפשרי בה ולמה שלא.
62. להבות ספיר - המורשת הנסתרת #4 / אילונה אנדרוז
חוזקתו של הספר היא גם חולשתו: ההיצמדות למציאות ההיסטורית יצרה ספר ארוך מאוד, שיש בו הרבה פרטים על אורח חייהן של הנזירות, סדר היום שלהן, אימוני המקהלה, רקיחת התרופות, המאכלים, העונשים, החגים, הריהוט, הפסלים, הפוליטיקה. ואילו העלילה מתקדמת בו באיטיות כך שאין מנוס מלהודות שהוא משעמם לפרקים. למרות זאת, בסך הכל נהנתי מהספר, מהאותנטיות, מהווליום הנמוך. מהרצון של הסופרת להביא את ההיסטוריה כפי שהיתה, ולא כמצע לסיפור רומנטי שערורייתי או כפי שהיה יכול להיות נוח לדמיין אותה.
אחרי שחזרתי לשלושת ספרי המורשת הנסתרת ולא הצלחתי להיזכר למה בעצם לא אהבתי בקריאה ראשונה המשכתי לבינג' גם על הטרילוגיה הבאה ואני נהנית באותה מידה.
בסופו של דבר, עכשיו כשאני קרובה לסיים את כל מה שתורגם לעברית מטעם הצמד הזה מגיעה למסקנה שהם כותבים אחלה פנטזיה אורבנית רומנטית קלילה, מטופשת וכיפית שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.
עדיין חושבת שהספר הראשון שלהם שקראתי, קסם בשולי הדרך, הוא הטוב ביותר בפער מכל השאר, והלוואי שהיו להם עוד כמוהו, אבל גם השאר לא רעים וסך הכל כיף.
63. לעולם ועד, לארה ג'ין / ג'ני האן
18/4 חיבבתי את שני הספרים הקודמים בסדרה שהיו פנטזיה-רומנטית-קיטש-תיכון-אמריקאי-מתקתק במיטבו, לספר הזה מגיעים רק אם מחבבים את לארה ג'ין ואת פיטר למרות שהם דמויות מופרכות למדי שלא לדבר על הקשר ביניהם, והוא חביב והכל אבל תכלס מיותר.
אם בשניים הקודמים היו קונפליקטים שבאו אל פתרונם בסיום, כאן האתגר הגדול - מערכת יחסים בשלט רחוק - מתחיל רק אחרי שהספר נגמר, ומעלה הרבה שאלות על תפיסת הרומנטיקה, המוכנות לשלם מחירים בשביל האהבה לעומת הרצון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ובכלל למה היה צריך להוסיף עוד קונפליקט בלתי אפשרי למערכת יחסים שגם ככה היתה לגמרי פנטזיה לא ריאליסטית.
64. מוות אורב - האחרים #2 / אן בישופ
איזה נפילה...
65. מטר של כוכבים - הכתר #1 / לאורה סבסטיאן
אחרי שהתלהבתי מהספר הראשון מיהרתי לקנות את השניים הבאים וחבל. בספר הזה הפגמים של הספר הראשון נהיו בולטים הרבה יותר: אין פה עלילה של ממש, הכל מסתובב בלופ שחוזר על עצמו: - מג צורחת באימה - סיימון מזנק לעזרתה ונוהם - מג רואה חיזיון - מג צורחת באימה - סיימון מזנק לעזרתה ונוהם - מג חותכת את עצמה - מג צורחת באימה - סיימון מזנק לעזרתה ונוהם - מישהו מנסה לפגוע במג/לחטוף אותה - מג צורחת באימה - סיימון מזנק לעזרתה ונוהם - מג רואתה עכבר קצת נמאס מהעניין הזה, שום דבר דרמטי לא ממש קורה, הרבה תיאורים יומיומיים שלא מובילים לשום מקום. אם בספר הראשון מצא חן בעיני שהוא לא מיהר לרומנטיקה ושה-slow burn הוא מאוד slow, כאן זה קצת מתחיל למצות, כי אין התפתחות אמיתית בקשר, הכל מסתובב כמו זאב שרודף אחרי הזנב שלו. ומצד שני, האכזריות של התיאורים (ההתעללות בנביאות הדם) וגם הדימויים המיניים, הארוטיקה המשולבת בכאב ובדם, סיימון הזאב שלא יכול להפסיק ללקק את הדם של מג(!) - אולי זה בכל זאת דמדומים? בספר הראשון היה נראה שהסופרת לא לגמרי בחרה במה היא רוצה להתמקד, בפנטזיה או ברומנטיקה, כאן די עושה רושם שהיא בחרה... באף אחד מהשניים? אם לראשון סלחתי על הפגמים, על העלילה הדי דלה, פה כבר קשה לסלוח. את הראשון אפשר לתרץ כאקספוזיציה, כבניית עולם. לשני כבר אין תירוצים. אז כן, די מאכזב, וחשבתי שלפחות אקרא את השלישי לקבל סגירה של הסיפור הזה אבל נחשו מה, גיליתי שבעצם באנגלית מדובר בחמישה ספרים, ומתקציר העלילה - עושה רושם שזה עוד הרבה הרבה מאותו הדבר ואם סיימון ומג מתכננים להתקדם יום אחד מעבר לשלב של - היא מלטפת לו את הפרווה, הוא מלקק אותה - אני לא חושבת שאטרח לקרוא את זה קורה.
1/9 קראתי ספר אחד מהטרילוגיה הקודמת של הסופרת ולא התלהבתי בכלל, לכן עצרתי שם. לא בטוחה למה התחלתי את זה, והוא קצת יותר מוצלח, אולי אפילו אקרא את ההמשך שלו.
66. מנחה - מעשיות מודרניות #1 / הולי בלק
אחרי בני הערפל והיורשת הנסתרת המשכתי אליו.
קצת מתון יותר, קצת פחות אכזרי אבל גם פחות מעניין, פחות מוסבר, קצת אנמי כזה.
67. מעבר ליערעבות - קורות קצעולם - קורות קצעולם #1 / פול סטיוארט
חזרתי אליו כדי להיזכר ולנסות להמשיך לשאר הסדרה. זכרתי שחמוד אבל האמת, קצת משעמם. מקווה שממשיך יותר טוב
68. מעוף העורב / אן-מרי מקדונלד
הוא נהדר, כתיבה יפהפיה, יוצאת דופן, קשה ואפל מאוד. קשה להיכנס אליו וקשה לחזור אליו, אבל עדיף ככה כי אסור לקרוא אותו ברצף, הוא ספר של מנות קטנות.
ואחרי כל זה הוא גם קצת מעצבן עם המסר שלו מסוג בעצם אין טובים ורעים, בעצם כולם, הטובים והרעים, הם אותו הדבר. פושע המלחמה הנאצי, הטייס הקנדי, שניהם רק ביצעו את תפקידם, המורה הפדופיל, מפקח המשטרה שמחפש אחר הרוצח, כולם עושים עוולות, כולם לא טובים כמו שהם אמורים להיות לכן הכל זהה ואין טוב ורע. חבל.
69. מרד הפאנדום - הפאנדום #2 / אנה דיי
21/4
לא מספיק זוכרת את הספר הראשון כדי להשוות ביניהם, אבל נראה לי שהראשון היה מושקע יותר. בספר הזה יש ריצה מהירה מדי לסוף, בלי פיתוח מספיק של קווי העלילה. זה ספר קצר מדי ביחס לזה שהוא מתרחש בשני העולמות במקביל. חבל, כי בסך הכל אני חושבת שהיה צריך המשך. הראשון הסתיים קצת פתוח מדי וטוב שכאן הסיפור נסגר, מי למוות ומי לחיים, אבל בלי מצבי ביניים, חבל שהדרך לשם לא היתה איטית ובנויה טוב יותר.
הרעיונות יפים, ובכללי יש משהו שמאוד קוסם לי בכל הקונספט הזה של כניסה לתוך עולם של ספר/מעבר בין עולמות ספרותיים לעולם שלנו, אבל הצד הרגשי של הסיפור לא באמת עבד בשבילי. לא התחברתי לדמויות או הזדהתי איתן או התרגשתי איתן, וזה פיספוס. גם כאן וגם בספר הראשון.
ספוילרים מכאן והלאה:
עושה רושם שהבחירה את מי להרוג נעשתה באופן מחושב ולא מתוך שיקולים עלילתיים: נראה כאילו השיקולים היו - לא נייט כי כל הקטע של הספר היה להציל אותו, לא אליס או ויולט כי הן הגיבורות, לא אש כי אותו ויולט אוהבת, את מי נשאר להרוג כדי שלא יהיה מתקתק וקיטשי וכדי שיהיה ברור שזה ספר נוער בוגר וקצת אפל: אוקיי, באבה, קייטי, וילו.
הסיפור כאמור לא מהודק, רץ מהר מדי. אפשר לראות את זה גם בקטעי האקשן, אבל הפיספוס בולט במיוחד במערכות היחסים: ויולט ואש, אליס ודני. אין שום בנייה, שום תהליך, שום רגש אמיתי, יש שם המון מקום לזה והמון פוטנציאל אבל התחושה היא שהמחברת, כמו הגיבורות שלה, קצת נגררה לספר הזה בעל כורחה ועשתה את המינימום כדי לתת לדמויות שלה סוף טוב.
70. מרוצי העקרב / מגי סטיווטר
מכל הספרים בעולם שעוד לא קראתי ואלו שקראתי ואני רוצה לחזור אליהם יצא איכשהו שחזרתי דווקא לזה, למרות שלא עבר המון זמן מאז שקראתי אותו.
71. משחק הנסיכים / גארת' ניקס
לא יודעת להסביר למה בחרתי לחזור אליו, נראה לי שהייתי סקרנית לראות אם עדיין אוהב אותו כמו בפעם הראשונה, אם הקסם עדיין שם. האמת, נראה לי שכן. הוא שם. הספר מתרחש על אי של סלעים, רוחות ומלח. מקום אפור, קשוח, מקום שאוהבים למרות ולא בגלל, אבל אוהבים מכל הלב. גם הקסם של הספר הזה הוא קסם אפור כזה. זה לא קסם של פיות, של כשפים מתוחכמים, זה עולם שכמעט זהה לעולם שלנו, לא ברור באיזה תקופה בדיוק: יש בו חשמל ומכוניות, אין בו מחשבים ואינטרנט, יש אזכור של הסופרג'יסטיות אבל קשה לי להאמין שהוא אמור להתרחש כל כך מוקדם במאה ה-20, מרגיש יותר כמו שנת ה-70, 80. הקסם הוא סוסי הים הפראיים שעולים מהים ושואפים לחזור אליו, סוסים שטורפים בשר אדם, שניתנים לאילוף אבל לא ממש, הם יותר כוח טבע מאשר קסם. גיבורי הספר הם שון, המומחה לסוסי ים וזוכה קבוע במירוצי העקרב, וקייט שההורים שלה נהרגו על ידי סוסי ים כאלה והיא הנערה הראשונה שמחליטה אי פעם להשתתף במירצי העקרב - אבל לא על גב סוס ים אלא על גב הסוסה שלה. באותה המידה, זה היה יכול להיות ספר על אי של דייגים, ובמקום סוסי הים - הים עצמו היה משחק את תפקיד כוח הטבע הקודם, האכזרי, המסוכן, זה שמעניק חיים וגם לוקח אותם, וקייט היתה יכולה להחליט להשתתף במירוץ סירות, הכל היה עדיין עובד. הספר בונה עולם שלם על אי אחד, המראה, הריחות, האנשים, התיירים. הכל מרגיש אמיתי וחי מאוד. סיפור האהבה בין קייט לשון הוא גם סיפור האהבה שלהם לאי שהם חיים בו. אולי כדי להשלים עם מותם של הוריה, קייט צריכה להתחבר גם לצד הזה של האי: לצד של סוסי הים, לרכב על סוס ים, להשתתף במירוץ. ובשביל שון, קייט מסמלת את כל מה שהוא אוהב באי. האומץ, העקשנות, ההתמדה. זה באמת ספר שיש בו הרבה יופי, ואולי פשוט יש לי חולשה לספרים שעוסקים באהבה קצת נואשת למקומות שלפעמים קשה לאהוב אותם, אבל אי אפשר להפסיק.
הספר בונה עולם מד"בי מושקע מאוד. פיתוחים טכנולוגיים, פוליטיקה, גזעים חייזריים, למען האמת היה לי קשה לעקוב והיה לי קשה להאמין שכל העולם המאוד מפותח הזה - נכתב לצורך ספר אחד ולא לצורך סדרה שלמה.
וככל שהתקדמתי בספר, הבנתי שלא רק שהעולם הזה נבנה לצורך ספר אחד - הוא גם נבנה לצורך סיפור שהוא בסופו של דבר לא הסיפור המדמם, האכזרי והציני שציפיתי לקבל, אלא סיפור די בנלי ומוכר על המחיר של ההתקדמות הטכנולוגית, על אובדן האנושיות שהוא המחיר של השגת כוח גדול ועל הבחירה באנושיות למרות הכל.
בסופו של דבר זה סיפור עם מסרים חיוביים ומעט בנליים, שהדבר הכי מפתיע בו הוא הפער בין המעטפת המורכבת של העולם לעלילה שהיא בסופו של דבר די שגרתית.
72. משפחתי וחיות אחרות - הרפתקה - טרילוגיית קורפו #1 / ג'ראלד דארל
משפחתי וחיות אחרות נכתב מנקודת מבטו של ילד. הוא תוסס, מלא התפעלות, הוא מאניש את בעלי החיים בלי הפסקה ובלי התנצלות, הוא שזור בסצנות קטנות ומשעשעות להפליא שגרמו לי לצחוק בקול. כפי שניכר משמו - הוא מסתכל על בני האדם ועל בעלי החיים שמקיפים אותו באותו מבט חוקר, חיצוני ובלתי שיפוטי, מלא פליאה וחדוות חיים.
73. מת בשבילה / שרה פינבורו
3/3
74. ניצחון / הרלן קובן
הספרים שאני קוראת לאחרונה, אנטומיה של סקנדל, השקרים שאני מספרת, התיאוריה הבלונדינית, שני לילת בליסבון ועכשיו הספר הזה - קצת נמאס לי מזה, למען האמת. העולם שהם מתארים, עולם של גברים עשירים פריווילגים שנשים הן בשבילם רק אקססורי ניתן להחלפה, עולם שבו בקושי קיימות נשים עשירות חזקות ומצליחות בזכות עצמן, ואם הן קיימות אז זה בשקט, מאחורי הקלעים, או איזו תופעת טבע נדירה - אני לא אומרת שהפטריארכיה נופצה ואיננה עוד, וברור שהרקע והעולם שלי שונה מאוד, אבל די. יש נשים חזקות בעולם, יש נשים מרשימות בעולם, יש נשים מצליחות ועשירות. אפשר להפסיק כבר להתפלש בכמה הכל רע ושבור ודיכוי ופטריארכיה? נהנתי מהספר הקודם של פינבורו שקראתי, 13 דקות. הספר הזה, חייבים לומר לזכותו, היה יותר מפותל ומפתיע. אבל הדמויות היו בלתי נסבלות, דמויות שלא נעים לקרוא עליהן, וזה אולי ז'אנר בפני עצמו, גם פיטר סוונסון עשה משהו כזה ב"רצח ראוי" אבל פה זה מוקצן ואולי בכללי זה משהו מעניין לקרוא כחידוש, כרעיון מקורי, אבל אחרי שמבינים את הקטע זה קצת נמאס. אז הדמויות הדוחות שאי אפשר להזדהות עם אף אחת מהן ותיאורי הסקס הרבים מדי הפכו אותו לספר שלא ממש נהנתי לקרוא. היתרון היחיד של התיאורים הנ"ל הוא שדילגתי עליהם שוב ושוב וככה סיימתי את הספר מהר יותר, ועדיין הקדשתי לו יותר זמן ממה שמגיע לו, ובסוף הקריאה נשארתי עם ההרגשה הזאת שהתפלשתי במשהו דביק וקצת דוחה ואני ממש ממש צריכה מקלחת.
שנים שלא קראתי הרלן קובן, בגדול הרגשתי שמיציתי אותו, את הדמויות המופרכות שלו ותהפוכות החיים ומעשי הפשע האינסופיים שהן מעורבות בהם.
אבל אבא שלי שאל את הספר על שמי בספרייה שלנו והחזיר לי אחרי הקריאה כדי שאחזיר לספרייה כך שהספר כבר היה בבית והיתה שבת, אז, כצפוי...
האמת, אחרי שנים שלא קראתי מעניין לראות את ההתפתחויות בדמות של וין שהפך להיות הרבה יור פוליטיקלי קורקט עם השנים. כנראה שהדמות הפסיכופטית שלא מצייתת לחוקי החברה וחותרת לצדק משלה הפכה להיות בעייתית מדי לרוח הזמן ולכן ווין שלנו כבר לא יוצא לסיורים ליליים באזורים מפוקפקים כדי למשוך נבלים אקראיים שינסו לתקוף אותו וללמד אותם לקח, הרי ככה הוא עלול לפגוע במוכי גורל מוחלשים ואומללים שנדחפו לחיי פשע ואלימות שלא ברצונם, ובכלל, מה זאת האפליה הזאת על בסיס מקום מגורים?
הוא גם נמנע מכל סוג של סחר בבני אדם ולכן מגביל את הסקס רק לנשים עשירות מאוד שמשתמשות באפליקציה המיועדת לעשירים מאוד שמחפשים סקס בהסכמה מלאה.
ואם כל זה נשמע לכם מופרך, אז כן, הדמויות של קובן נשארו מופרכות לחלוטין, העתלומה לא רעה אבל גם לא מדהימה, קובן זה קובן. שום דבר מהותי לא באמת השתנה.
75. נכתב באדום - האחרים #1 / אן בישופ
כיף אמיתי, ספר פנטזיה עם אנשי זאב (סוג של) וערפדים (סוג של) וגיבורה אנושית (סוג של) שברירית אבל כל כך לא דימדומים, וגם לא פנטזיה אפית בעולם ימי-ביניימי, אלא עולם מודרני, אם כי לא העולם שלנו.
יש לי כמה תהיות על ההגיון של העולם שהסופרת יצרה, ותכלס חייבים להודות שהעלילה משלב כלשהו מאוד צפויה ולא ממש מותחת, או עם טוויסטים, אבל אהבתי את הדמויות ורציתי לקרוא עליהן עוד, והעולם היה מעניין וסך הכל כיף.
76. נקמתה של מלכת הפיראטים - מלך הפיראטים #3 / טרישיה לוונסלר
הכל אותו הדבר ובכל זאת לא, פחות כיפי מהצמד הקודם
77. סולם גנבים / ליאור אנגלמן
הפתיע אותי לטובה.
אחרי שני ספרים של הרב אנגלמן (את שקופים אני לא סופרת, כי זה מטה לרעה את הסטטיסטיקה) שהיו בסדר, אבל ממש לא עפתי עליהם, הספר הזה הצליח לתפוס אותי ולסקרן אותי, סיימתי אותו באחה"צ אחד. הסיום שלו היה מוצלח ולא ציפיתי להתרה כזאת של הפלונטר.
ועדיין, יש בו משהו שגורם לי לאי נוחות. אני לא חסידה גדולה של המונח "ניכוס תרבותי" ועדיין קצת יכולה להבין אותו אחרי הספר הזה, שנכתב כולו על ומתוך עולם פשע מזרחי-ישראלי, עולם שברור שהרב אנגלמן לא מגיע ממנו ולא באמת מכיר, עם כל הכבוד לתחקיר שהוא עשה. יש בזה משהו שיוצר תחושת צרימה או זיוף, למרות כל המאמץ והאמפתיה שניכר שהם אמיתיים. הוא לא נפל בבורות מובנים מאליהם, לא חסך ביקורת גם מהצביור הדתי לאומי שאליו הוא משתייך, ועדיין. משהו בזה מרגיש לא נכון.
78. סטונר / ג'ון ויליאמס
אז סוף סוף הגעתי אליו, והאמת היא שלא הבנתי על מה המהומה.
מילא זה שרוב הזמן הוא די משעמם, הבעיה היא שהוא הצליח דווקא לעצבן אותי. הדמות של הגיבור הפאסיבי, זה שהכל קורה לו וכמעט אף פעם לא לוקח יוזמה, אחריות, מנסה לשנות את המצב, חוץ ממתי שכבר היה עדיף לא לעשות כלום, כמו החיזור אחר אשתו והעקשנות בסוגיה של ווקר.
זה שהוא נותן לאשתו לנתק את הקשר בינו לבין הבת שלו, משלים עם ההידרדרות של החיים של הבת שלו בבגרותה, משלים עם זה שהמאהבת שלו תעזוב את האוניברסיטה כדי שהוא יוכל המשיך את חייו האפורים והמשמימים ללא שינוי, בלי שום ניסיון להחזיר מלחמה ולהתעקש על הדברים החשובים באמת.
הוא מוצג כאדם שחי על פי העקרונות שלו, אבל מהם העקרונות האלו? לא להרשות שהאוניברסיטה תזדהם בבינוניות אינטלקטואלית? זהו? אין לו שום עניין בשאלות של חברה ופוליטיקה, מאורעות כמו מלחמות העולם עוברים לידו בלי להשאיר רושם, החיים של הבת שלו נהרסים, אם הספר בא להדגים את המונח "מגדל השן" - הוא עשה עבודה טובה, אבל אני בספק אם זאת היה המטרה שלו.
עוד עניין מעצבן הוא כל הצורה בה מוצגת אשתו של סטונר. היא הנבל הראשי של הסיפור, אבל היא דמות שטוחה לחלוטין, אין לנו שום הסבר למניעים שלה, להתנהגות שלה, לבחירות שלה. היא פשוט דמות מוזרה, דמות מהסוג שגורמת לי להרגיש שהיא, ובכן, נכתבה על ידי גבר. גבר ממורמר, אפילו. דמות מהסוג שהיה מעניין לשמוע את הצד שלה בסיפור, אולי היינו מקבלים זוית שונה לגמרי, מבינים אחרת את כל הסיפור. אבל אין שום דבר כזה בספר, היא פשוט אישה-מכשפה שכזאת, שכל עניינה בחיים הוא לאמלל את בעלה מסיבות לא ברורות.
הצלחתי לסיים, לא נהנתי
79. סיפור מצחיק / אמילי הנרי
עוד מאותו הדבר, זאת אמילי הנרי וכל הספרים שלה הם באותו סגנון.
כן מרגישה שהספר הזה וזה שלפניו היו טובים יותר מהקודמים שלה, אבל לגבי זה לפחות - לא בפער.
סיפור מצחיק: יצא שקראתי אותו במקביל ל"mad about you" של וארי מקפרליין, ושוב צירופי המקרים האלו: בשני הספרים יש שותפים שמתאהבים זה בזו, בשניהם הם הופכים להיות שותפים בגלל פרידה, בשניהם הוא באותו סגנון: בחור מקסים שמתחבר בקלות, יכול לדבר עם כל אחד וכולם מתאהבים בו. בשנים יש לו רקע משפחתי לא פשוט. משניהם נהנתי, אבל לא כמו הספר הקודם של אותו סופרת (מקום נעים של הנרי, רק אל תשכח אותי של מקפרליין)
80. סכנה בשולי הלהב - השוליים #4 / אילונה אנדרוז
מסתבר שזה הספר האחרון בסדרה, וחבל, כי זאת סדרה חביבה למדי (בניגוד למורשת הנסתרת שהתחלתי ונטשתי כי משהו שם פשוט לא עובד).
יש בסדרה הזאת שילוב נחמד מאוד של פנטזיה, אקשן ורומנטיקה. אמנם הספר הראשון היה מוצלח וכל השאר פחות, אבל סך הכל כולם כיפיים. מעניין אם הסדרות האחרות של הצמד דומות יותר לסדרה הזאת או למורשת, ומעניין אם יתרגמו אותן מתישהו. |
