1
כשאני מתעוררת בבוקר יש לי שני מיליון צפיות.
בהתחלה אני עוד לא יודעת את זה. בעיניים עצומות אני מניעה את ידי דרך מסלול המכשולים שעל שידת הלילה שלי, שיש בו כוסות, עטיפות של חטיפים ושפתונים נגד יובש, עד שאני מוצאת את הטלפון. אני רק רוצה לדעת מה השעה.
או שאולי עדיף לא לדעת. על פי האור שמנקב את העפעפיים שלי העצומים בכוח, השעה מאוחרת במידה מביכה.
האצבעות שלי מוצאות את הכבל של המטען ואני גוררת את הטלפון על שידת הלילה ומפילה את השפתונים בזה אחר זה כמו פינים של באולינג.
מה אכפת לי. נוֹאֶל של אחר כך תצטרך להתמודד עם הבלגן הזה.
סוף־סוף אני מחזיקה את הטלפון הנכסף ומדליקה את המסך. אבל במקום השעה, המבט המטושטש שלי נעצר על מפולת של התראות בטיקטוק. אני ממצמצת מול המספר האסטרונומי, ולנגד עיניי המספר ממשיך לעלות וגדל בחמש, בשבע־עשרה, בארבעים ושתיים.
"מה לעזאזל," אני אומרת בקול צרוד.
ואז אני נזכרת. הסרטון שלי.
שרירי כף היד שלי שעוד לא התעוררו בוגדים בי והטלפון צונח לי ישר על הפרצוף.
אני מייללת מכאב והדלת נפתחת מייד בתנופה. מבעד לעיניי הדומעות אני מזהה את קו המתאר הכללי של אימא שלי. "נואל, מה לכל הרוחות קורה כאן?"
אם חיי היו קומדיית מצבים, התמונה הייתה קופאת בדיוק כעת. אני, בת 28, מתגלגלת במיטת ילדותי, עיוורת כתוצאה מתאונה הזויה עם האייפון, אחרי שסרטון שלי נעשה ויראלי ברשת חברתית של מתבגרים.
הדבר היחיד שלא גורם לי לרצות למות הוא מספר האנשים שראו את הסרטון הזה. הלב שלי מחסיר פעימה. אולי אפילו הבן אדם הנכון ראה אותו.
אני מתיישבת בבת אחת, מצמידה את האצבעות לארובת העין הכואבת ומגששת אחרי הטלפון. אימא שלי עומדת בפתח החדר ומסתכלת עליי בבלבול. היא לבושה בבגדי ספורט במקום בחליפת עסקים. כנראה שבת היום.
"את בסדר?" עיניים חומות בדיוק כמו שלי גולשות אל אופני הכושר שבפינת החדר. על הקיר תלוי שלט נאון שזועק, עופי על עצמך.
אני יודעת שהיא מתה להדליק אותו. הלוואי שיכולתי לתלוש אותו מהקיר. אין כמו להתעורר בכל בוקר לחיוביות אגרסיבית כשאת אישה בוגרת שנאלצה לחזור לגור אצל ההורים אחרי שפיטרו אותה מעבודה שהיא בכלל לא אהבה.
"כן, אימא, הכול מעולה." אני נאנחת, וכאב הראש שלי פועם. "רק נפל לי הטלפון על הפרצוף."
"אוי, מצטערת, מתוקה. היי! אם את כבר ערה, אני נכנסת לרכיבה קצרה."
היא אומרת את כל זה במהירות וכבר עומדת ליד האופניים עם הנעליים המיוחדות והרועשות במיוחד שלה. אי אפשר כבר לספור את הפעמים שהיא העירה אותי בארבעת החודשים האחרונים כשצעדה ברעש גדול על רצפת העץ עם הנעליים האלה. אבל זאת לא אשמתה שהיא הפכה את חדר הילדות שלי למקדש לאופני הכושר באלפיים דולר שלה. אף אחד לא ציפה שאני אחזור לכאן.
"לכי על זה." אני מתחפרת בחזרה מתחת לשמיכה ופותחת את הטיקטוק בלב הולם.
מול העיניים שלי, על הסרטון האחרון שפרסמתי לפני יותר משבוע, מופיע מספר הצפיות: 2.3 מיליון. יש 400,000 לייקים ו-1,600 תגובות.
פאק.
מה לעזאזל קרה? כשנרדמתי אתמול בתשע בערב לפוסט שלי היה מספר יציב ועלוב של 80 לייקים. אבל גרוע מכך, אפס תגובות.
הציפיות שלי היו נמוכות אבל הן היו צריכות להיות עוד יותר נמוכות. יצרתי חשבון בספטמבר האחרון מתוך שעמום, ואז התחלתי להעלות תמונות שצילמתי אחרי שראיתי שחשבונות של צלמים אחרים ממש ממריאים, אבל אף אחד לא שם על התמונות שלי.
אבל כל תקווה מתחילה בזרע קטן, נכון? או לפחות, זה מה שסבתא שלי הייתה אומרת לי בקריצה.
אני שומרת את כל העצות שהיא נתנה לי בכיס למקרה שאצטרך אותן, מה שקרה לעיתים קרובות לפני שהיא מתה, וקורה כל הזמן עכשיו, כשהיא איננה. מאז ומתמיד היא הייתה נוכחות קבועה בחיי, ותמיד פניתי אליה כשמשהו קרה, טוב או רע. זה קצת חריג לקרוא לסבתא שלך החברה הכי טובה שלך, אבל זה מה שהיא הייתה בשבילי מהרגע שלמדתי מה זה החברה הכי טובה.
אחרי שסבתא מתה, לקח לי חודשיים עד שהייתי מסוגלת להסתכל על תמונות שלה בלי לפרוץ מייד בבכי. יש לי הודעה קולית ממנה, שרה לי "יום הולדת שמח" אבל אני לא יכולה לשמוע אותה, אפילו שכבר עברו שישה חודשים.
אבל הסרטון הזה — שיש לו עכשיו מיליוני צפיות — הוא גם מכתב אהבה לסבתא שלי וגם שאלה שאני מפנה ליקום. או יותר נכון, בקשה.
כשאת מגלה שלסבתא שלך היה מאהב סודי כשהיא הייתה בת עשרים, את רוצה לדעת עוד. ואם היא כבר לא נמצאת בסביבה כדי לענות למבול השאלות שהתעורר בך בשנייה ששלפת את התמונות האלה מתוך מעטפה מהוהה בתוך קופסה בפינה מאובקת במחסן שלה? את צריכה לפעול בדרכים לא קונבנציונליות.
אבא שלי היה התחנה הראשונה. שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על ההיסטוריה הרומנטית של סבתא, אבל השארתי את זה מעורפל. הייתי צריכה להיזהר — אם הוא לא ידע על מערכת היחסים הזאת, אולי התגלית הייתה פוגעת בו. האבֶל שלו עוד היה פצע פתוח, כמו שלי.
"היה לה רק את אבא, ולאבא היה רק את אימא. היא תמיד אמרה שהוא היה האהבה הכי גדולה שלה," הוא אמר.
הזוגיות של ההורים שלו תמיד הייתה סיבה לגאווה. סיפור האהבה שלהם הציב את הציפיות שלו בשמיים, והוא נהפך לרומנטיקן חסר תקנה. הציפיות האלה חלחלו מטה. אחת הבדיחות המשפחתיות שלנו הייתה שאם זה לא כמו סבתא וסבא ג'ו, אנחנו לא רוצים את זה.
אחר כך שתקתי, ואבא צמצם את עיניו בסקרנות, אולי בחשד. "מאיפה הבאת את השאלה הזאת?"
"אה, משום מקום," אמרתי והתמונה שלה עם גבר אחר צרבה חור בכיס האחורי של הג'ינס שלי.
אז אבא לא ידע כלום. ואם אבא לא ידע כלום, יכולתי לשכוח גם משאר המשפחה שלי. אם הם היו יודעים משהו, הם היו מספרים את זה לאבא שלי.
ביליתי מספיק זמן בטיקטוק כדי לדעת שיש בו מידות שוות של בזבוז זמן משווע וסרטונים משני חיים. תערובת של ריקודים מייגעים וסרטונים על רגעי איחוד מרגשים שגרמו לי לבכות לתוך הכרית בשתיים בלילה. ידעתי שאם אפרסם את המידע שגיליתי ואהפוך את הפוסט למספיק מושך, יש סיכוי שמישהו יראה אותו. יש סיכוי שמישהו יֵדע משהו.
אולי הם ידעו משהו על אוסף התמונות ועל המכתב שסבתא החביאה במשך יותר משישים שנה. אולי הם יכירו את הגבר הנאה בתמונות, עם השיער הגלי הכהה וגומת החן העמוקה, שקראו לו פול — השם היה כתוב בגב התמונות בגרסה יציבה יותר של כתב ידה המעוגל, לצד ציון השנים: 1956 ו-1957.
היא התחתנה עם סבא ג'ו בשנת 1959, אחרי שניהלו רומן סוחף. אני מכירה את הסיפור שלהם בעל־פה, סבתא אהבה לספר לי אותו. אבל היא מעולם לא הזכירה את פול, אפילו לא פעם אחת, וזה מוזר. כל הזמן שיחקנו משחק שאהבנו וקראנו לו "תגלי לי סוד". אני תמיד גיליתי לה את הסודות שלי, והיא גילתה לי את שלה.
לפחות ככה חשבתי.
לפני שאני אוזרת אומץ להסתכל על התגובות ולבדוק אם התשובה שאני מחפשת נמצאת שם, אני מחליטה לצפות מחדש בסרטון.
אני מצמידה את האגודל למסך והסרטון מתחיל, עם השיר של לורד הורון שבחרתי כדי לפרוט על כמה שיותר ממיתרי הלב. הטקסט שהוספתי מופיע מעל כל תמונה שאני מציגה בפריים, והלק הסדוק בצבע ירוק מנטה על האגודל שלי הוא ניגוד מוחלט לתמונות בשחור־לבן.
אני מרגישה צביטה של צער כשאני מסתכלת על פניה, שבצעירותה היו כל כך דומות לשלי. מבנה הפנים שלנו זהה, אנשים תמיד אמרו לנו את זה. אחיות תאומות שיש ביניהן פער של חמישים שנה בערך. נפשות תאומות שנולדו בעשורים שונים.
בתמונה הראשונה רואים את סבתא ואת פול עומדים מול בית שאני לא מזהה. על המסך כתוב:
סבתא שלי הלכה לעולמה לא מזמן. מצאתי את התמונות האלה שלה, עם גבר שמעולם לא הכרתי.
אחר כך רואים אותם על חוף הים והיא מסתכלת על פול בחיוך פלרטטני.
המידע היחיד שיש לי הוא שקוראים לו פול ושהם הכירו בגלנלייק, קליפורניה, בסביבות 1956.
אחר כך יש תמונה של שניהם מחובקים, הלחי שלה צמודה אל החזה שלו והיא עוצמת עיניים.
קוראים לה קתלין, ואני חושבת שהיא הייתה בת עשרים בתמונות האלה.
בתמונה האחרונה רואים את פול יושב ליד שולחן פיקניק. הוא משעין את הסנטר על כף ידו ומביט במצלמה באופן שמסגיר מי עמדה מאחוריה.
הסיכוי קלוש, אבל אם אתם מזהים אותו, בבקשה תיצרו איתי קשר. סבתא מעולם לא דיברה עליו, אבל הוא נראה חשוב. אני חייבת לשמוע את הסיפור שלהם.
יש דבר אחר משותף לכל התמונות. בכולן הם מביטים זה בזה ומחייכים. כמעט תמיד זה בזרועותיו של זה. ברבות מהתמונות, סבתא נשאה אל פול מבט עם לבבות בעיניים.
ורואים בבירור שליבו יוצא אליה. אבל גם אם לא הייתי מבינה את זה מהאופן שבו הוא מביט בה, המכתב שלו אומר את זה בבירור.
אני מרימה מעט את השמיכה כדי לוודא שאימא עדיין עסוקה. זיעה נוטפת במורד פניה, ותשומת ליבה ממוקדת כמו קרן לייזר במסך שמולה. היא בכלל לא מרגישה בקיומי.
מצוין. אני שולפת את המכתב שהחבאתי מתחת לכרית התחתונה שלי ומיישרת קפל באגודלי.
1 ביולי 1957
קת היקרה,
אני מבין למה אנחנו לא יכולים לברוח ולהתחתן בסתר. באמת. אני רק רוצה שיהיה לך טוב.
העובדה שמערכת היחסים שלנו הסתיימה לא תמנע ממני להמשיך לאהוב אותך עד יומי האחרון. אני לא יודע אם זה עוזר או רק מכאיב. הדבר היחיד שאני מבקש הוא שתזכרי מה הבטחנו זה לזה: לעולם לא לשכוח את הזמן שלנו יחד ולהיזכר בו בשמחה.
הבטחתי לך שיהיה בסדר, את זוכרת? ובאמת יהיה בסדר.
שלך לעד,
פול
אני יכולה לומר בוודאות שאף אחד מעולם לא אהב אותי ככה. אז למה היא נפרדה ממנו?
מעולם לא פרסמתי את הפנים או את הקול שלי בשום דבר שהעליתי לרשת. אפילו שם המשתמש שלי אנונימי, רק המילה "משתמש" וכמה מספרים אקראיים. אבל עכשיו הפרצופים של סבתא ופול נמצאים שם, ו-2.3 מיליון בני אדם ראו אותם, ואני לא מרגישה רע. סבתא שלי אהבה את האיש הזה, אבל אני לא יכולה לשאול אותה שום דבר. היא לא יכולה לגלות לי את הסוד הזה.
אז אם פול עדיין חי, אני מקווה שהוא יספר לי אותו במקומה.
אני מחזירה את המכתב למקום המחבוא שלו ואז מתהפכת על הגב ולוקחת את הטלפון ליד כדי לצלול לתגובות.
אבל לפני שאני מספיקה להגיע לזה, השמיכה נתלשת מעל ראשי ללא שום אזהרה. בפעם השנייה היום אני מפילה את הטלפון שלי על הפרצוף.
"פאק!" אני צועקת ומכסה את פניי בידיי. הרגליים שלי חובטות בעיוורון ופוגשות גוף.
"פאק את בעצמך!" גונח קול מוכר. "החטפת לי בביצים!"
"אני לא שומעת את ההנחיות של קודי!" אימא פולטת מעל הצעקות של המדריך וההתנשפויות שלה, שמזכירות קורס הכנה ללידה.
אני חושפת את פניי ומגלה את אחי הקטן תומאס מקופל לשניים, המצח שלו שעון על המיטה וכפות ידיו תחובות לו בין הרגליים. גם הוא מתנשף כמו בקורס הכנה ללידה.
באמצע כל הבלגן הזה, אבא שלי משרבב את הראש הבלונדיני שלו מבעד לדלת עם חיוך קורן על הפנים. "מישהו רוצה ביצים בנוסח בנדיקט? תומאס כאן, אז חשבתי שנאכל כולנו ברנץ'."
אני מושכת את השמיכה המעוכה שלי מתחת לראשו של תומאס ומכסה שוב את רגליי. "אני אשמח אם כולם יצאו לי מהחדר. זוכרים את הכלל שלי, אף אחד לא נכנס כשאני בלי מכנסיים?"
"אני עוד רגע מסיימת," אימא מתנשפת. "אני תכף שוברת את השיא האישי שלי."
תומאס גונח.
כמוני כמוך, אח שלי. העין הטובה שלי נודדת שוב אל הטלפון וקולטת את מבול ההתראות שצצות על המסך. אני רוצה נואשות לבדוק מה קורה שם, אבל לא מעיזה לעשות את זה בחדר מלא בבני משפחת שֵפַּרד שלא יודעים דבר מכל זה.
תומאס מתאושש ועיניו בצבע ירוק־ים מתמקדות בסקרנות כשהוא מבחין במסך המואר שלי. להסתכל עליו זה כמו להסתכל בראי, פחות אחד־עשר החודשים של ההפרש בינינו. יש לנו אותו שיער בלונדיני דבש ואותן גבות כהות, אבל העיניים שלי בצבע שאריות של קפה.
הוא מצביע על הטלפון בסנטר שלו. "מה קורה?"
אני הופכת את הטלפון. "כלום."
"הטינדר שלך מתפוצץ, בּינז?" הוא מחייך. "ממש מציאה."
אבא נעלם כדי להתחיל להכין את הביצים בנוסח בנדיקט ואימא חוגגת את סוף האימון שלה, וגם את השיא האישי החדש. אני לוקחת סיכון וזוקרת שתי אצבעות משולשות מול הפרצוף של תומאס.
"ילדים, מספיק עם זה," אימא אומרת בהתנשפות.
תומאס מקרקר בצחוק ויוצא מהחדר. אם לא הייתי סובלת מכאב גב כרוני, הייתי מוכנה להישבע שחזרתי לגיל חמש־עשרה. כשאנחנו בבית הזה אנחנו ברגרסיה.
אימא יורדת מהאופניים בקפיצה ויש לה חיוך מאושר על הפנים. היא מסתובבת אל שלט הנאון שמאחוריה ומושכת בחוט, עופי על עצמך. היא מדליקה אותו רק כשהיא מרגישה שהרוויחה את זה. הוא נדלק בבת אחת, ובאור הוורוד הפנים שלה נראות עוד יותר אדומות.
שערה הכהה לח בקצוות סביב הקוקו שלה, וכשעיניה פוגשות את עיניי הן מתרככות. כמו שקורה תמיד בזמן האחרון.
"את בסדר?" היא שואלת, לא בדיוק בסתמיות, אבל שתינו יודעות שאני לא.
ובכל זאת אני עונה בלי קושי את התשובה הקבועה. "כן."
האנחה השקטה שלה מעידה על כך שהיא לא מאמינה לי. מה לעשות. גם אני לא. "טוב, כבר אחת־עשרה, אז אולי את רוצה לצאת מהמיטה?"
עופי על עצמך. ממש.
התגובות שלא נקראו לוחשות לי בדחיפות לאורך כל הברנץ'. אני שואבת את הביצים בנוסח בנדיקט בלי הכרה וכמעט נחנקת.
זה בדיוק מה שאני צריכה, סיבת המוות: בייקון.
בערך מיליון פעמים במהלך הארוחה אני כמעט מתפתה לשלוף את הטלפון, אבל זה רק יזמן שאלות שאני לא מוכנה לענות עליהן. המשפחה שלי תמיד הייתה חטטנית. אבל מאז שחזרתי הביתה הם מרחפים מעליי כל הזמן ומן הסתם דואגים שאם שוב אקבל תשובה שלילית אחרי ריאיון עבודה אני אאבד את זה לגמרי.
אני מסיימת לאכול בזמן שיא ושומטת את המזלג כאילו ניצחתי בתחרות אכילת ביצים בנוסח בנדיקט שאף אחד לא נרשם אליה. "שבעתי. ביי."
"מה, יש לך תוכניות?" תומאס שואל בפה מלא אוכל בדיוק כשהכיסא שלי חורק על הרצפה.
"מה אכפת לך?" אני יורה בחזרה.
הוא זוקף גבה. "הרגע הגעתי ואת כבר מנפנפת אותי?"
"מַאס, אתה מזדחל לכאן מהעיר בכל פעם שלסיידי יש תוכניות שלא כוללות אותך. אני בטוחה שניפגש שוב בעוד כמה ימים."
"אני לא מזדחל," הוא ממלמל אבל הבעת פניו מתרככת כשהוא שומע את שמה של החברה שלו מזה שנים רבות — והחברה הכי טובה שלי. ואז הרוך מתחלף בשובבות כשהוא שולף מגזין מחיקו, פתוח ומקופל בעמוד מסוים. "לא הספקנו לדבר על זה."
"מה, שמגזין מקסים עוד קיים או שאתה עדיין מנוי —"
ואז אני קולטת מה אני רואה, משתנקת וחוטפת את המגזין מידו.
הוא נשען לאחור בכיסאו ומחייך. "החבר שלך תיאו ספנסר נבחר לאחד משלושים הצעירים המבטיחים מתחת לגיל שלושים של 'פורבס'."
אני נוחרת. "החבר שלי? אתה זה שהיה מאוהב בו כל התיכון. בשבילי הוא היה רק קוץ בתחת. והוא עשה את זה בכוונה."
"כן, כן, תמשיכי להגיד את זה לעצמך," הוא אומר בזחיחות.
אני מתעלמת ממנו, ומשני הגברים שעומדים משני צדדיו של תיאו בתמונה, ורק בוהה בפנים שעצבנו אותי כל כך במשך שנים. השיער השחור הגלי, הגומה הכמעט לא קיימת שמפציעה פתאום כשהוא מחייך בלגלוג. העיניים האלה בצבע כחול עמוק והגבות חמורות הסבר שמתעקלות בשחצנות בתדירות מרתיחה. או לפחות זה מה שהן עשו בפעם האחרונה שראיתי אותו, לפני שנים.
נכון ששנינו נבחרנו לבעלי הסיכוי הכי גבוה להצליח בתיכון, אבל בקולג' דרכינו התפצלו בדרמטיות.
נשמע הגיוני סך הכול. הבן אדם נמצא במגזין "פורבס" ואני במכנסי פיג'מה של "בובספוג". אני לא יודעת מה יותר מעצבן — התהילה שלו או העובדה שהוא עדיין חתיך־על.
"יופי לו," אני אומרת בטון שנשמע בבירור כמו שילך להזדיין, אם לשפוט על פי הגבות המקושתות של אימא. אני זורקת את המגזין על תומאס ומחייכת בהבעת ניצחון כשהוא פוגע לו בפנים.
הנחרה של תומאס מהדהדת ואני נותנת לאבא נשיקה על הלחי המחוספסת שלו כדי להודות לו על הארוחה.
אני נמלטת על נפשי ודוהרת על גלי הכעס שלי כדי להגיע יותר מהר לחצר האחורית. ובפרט, לערסל בפינה הרחוקה, שם אוכל לצלול לתוך התגובות באין מפריע.
אני שוכחת מתיאו ומהפרצוף המושלם שלו ומקיומו המשדר מגע של זהב, ופותחת את האפליקציה.
כשמסתכלים על התמונה הגדולה, זה לא משנה שום דבר. הייתה לי ילדות מושלמת. היו לי הורים וסבים שאהבו אותי, שהגיעו למיליוני פעילויות ההעשרה שלי, שחשבו שהשמש זורחת ושוקעת רק בשבילי ובשביל תומאס, וגם בשביל בני הדודים שלנו. סבא ג'ו היה איש מתוק עם צחוק רועם שהיה מושך לי בשפה התחתונה כשהייתי משרבבת שפתיים בכעס רק כדי לגרום לי לחייך. גם אם סבתא הייתה מאוהבת בגבר אחר כשהייתה צעירה, זה לא משנה שום דבר בקשר לחיים שלי.
אבל עכשיו שהיא איננה, אני רוצה נואשות לדעת מה הסיפור. ברור לגמרי שהיא מצאה את דרכה אל האושר המושלם. איך?
אני לא יודעת איך האושר המושלם שלי נראה או איך להגיע אליו. אם הוא בכלל קיים. בלי סבתא לצידי שתגיד שאני אהיה בסדר, ואחרי כל הטעויות שהרחיקו אותי עוד יותר מהנערה עם הסיכוי הכי גבוה להצליח, אני כבר לא בטוחה שאי פעם אמצא אותו. הלוואי שהיא הייתה יכולה להגיד לי משהו.
יש כמעט אלפיים תגובות, אבל התגובות הכי פופולריות הן למעלה. אני סורקת את חמש התגובות הראשונות בעיניים קרועות כמו מישהי שמחכה לקבל תוצאת בדיקה שמשמעותה חיים או למוות.
שני דברים קורים.
האחד, הנשימה שלי נעתקת כשאני רואה הודעה אחת בת שלוש מילים.
והשני, תומאס צץ משום מקום וצועק, "בָּה!"
אני מתפתלת בפראות וצורחת כשהערסל מתנדנד ומפיל אותי ישר על העשב.
אבל ראיתי את התגובה לפני שנפלתי והיא גרמה לבטן שלי לצנוח עוד יותר מהנפילה מהערסל.
משתמש34035872: זה סבא שלי.
