“ממש לפני שפרצה המלחמה הנוכחית עם איראן, סיימתי לקרוא את הספר של ניר מנוסי, ספר שהוא מעין מסע אינטלקטואלי ורגשי על ההשפעות וההשלכות של החופש המיני, על חיינו ועל היכולת שלנו לבנות זוגיות ברת-קיום.
מנוסי, גדל בבית ליברלי ופתוח, כנראה יותר מהממוצע, כיאה לבנו של דידי מנוסי המנוח, למי שעוד זוכר. המסע שלו החל בעקבות פרידה כואבת שחווה בשנות העשרים לחייו, אי אז בשנות ה-90. הסדק בתמונת העולם שהוא נולד לתוכה החל לבקוע לאחר משפט שאמר לו חבר, על חוסר היכולת של דור שלם להיות מסוגל להתחייב באמת. משם מנוסי החל במעין מסע אנתרופולגי בעקבות התרבות שאנו חיים בה: "התחלתי להקשיב למילות השירים, לנתח סרטים ולשאול אנשים על מערכות היחסים שלהם וכיצד הם רואים אותם. כשזה לא הספיק לי ישבתי לקרוא ספרי פסיכולוגיה וסוציולוגיה על זוגיות ומיניות. די מהר ראיתי שכל החוטים מובילים למושג מרכזי אחד, מושג שתמיד הכרתי אך מעולם לא הקדשתי לו ממש מחשבה – המהפכה המינית".
הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון, "בלוז לחופש הגדול", עוסק בסקירה מעמיקה של המהפכה המינית על השפעותיה ועל הבעיות הרבות שהורישה לנו, הדור שנולד לתוכה. על מודל ריבוי הפרטנרים ועל השפעותיו על הזוגיות החדשה. על הטשטוש בין המינים ועל חשיפת היתר, על אבדן התמימות ועל פירוק מוסד המשפחה. מנוסי מתאר חברה שבה הזוגיות איבדה את העומק והמשמעות שלה, תרבות המחפשת סיפוק מיידי, חוסר מחוייבות וחופש מוחלט, ולכן חווה ניכור רגשי, בדידות וייאוש. כמאמרו של גתה: "אין משועבד יותר מאשר זה המשוכנע שהוא חופשי, ואינו כזה".
החלק השני של הספר, "לאהוב מחדש", מציע חשיבה מחודשת וסוג של מענה לבעיות שהוצגו בחלק הראשון, ועל האפשרות לגשת מחדש אל נושא המיניות ממקום אחר ובריא יותר, עם זיקה משמעותית לעולם המחשבה היהודי, אבל לא רק. מנוסי מבקר את הדימוי ההוליוודי של אהבה כרגש רגעי, ומציע במקומו תפיסה של אהבה כברית מחייבת. לא תובנות שלא שמענו קודם, אבל הוא מציג אותם בלבוש חדש ובראייה נוספת. הוא מראה כיצד תרבות השיוויון הקיצונית, הביאה דווקא ניכור רגשי וחוסמת בעצם אפשרות אמיתית לחיבור, בעוד התפסיה של גבריות ונשיות לא כשני קטבים מתנגשים, אלא ככוחות משלימים, עשויה להביא לריפוי הבדידות וליצירת זוגיות עשירה יותר.
אגב, מנוסי מעיד שהספר דובר את "שפת האם" שבה הוא עצמו גדל, ולכן הוא מיועד בראש ובראשונה לציבור שגדל בעולם התרבותי שהוא עצמו גדל, הציבור הישראלי, החילוני והליברלי.
ניסיתי לפרט כמה מהרעיונות המרכזיים של הספר, אבל קשה לסכם ספר כזה כי הוא באמת מרובה בפרטים וברעיונות, מה גם שרעיונות רבים ממשיכים להדהד בספר ולהופיע שוב עם עומק נוסף שמתגלה, כמו קילוף של עוד שכבות בדרך אל הליבה החמקמקה. אני מכיר קצת את מנוסי לפני שהגעתי לספר הזה מכמה מאמרים שלו, שהיו די מעמיקים, שפורסמו בכמה במות. ובכל זאת באתי די סקפטי וחשדן באשר לאפשרות לומר משהו בעל ערך על הנושא המורכב הזה, שמהווה את אחד מהנושאים הקיומיים המשמעותיים של בני האדם בכלל, ובאווירה התרבותית שלנו בפרט. האמת שחששתי גם שמדובר במשהו שדומה לספרי הדרכה או ניו אייג' שטחיים, מהם אני מנסה להימנע. אבל זה באמת לא הכיוון שלו.
הוא מעמיק, הוא לא נמנע משאלות קשות ומהצגת ההוגים של התרבות הליברלית, וההוגות של הפמינזם הקשה, וגם הצעת התיקון שלו לא קשורה בהכרח לערכים דתיים חיצוניים, אלא יותר להפנמת ערכים פנימיים, ומציעה בעיקר תיקון תודעתי כדרך לחיות חיי זוגיות עשירים בעידן מודרני.
לאחרונה כתבתי כאן סקירה על אחד הספרים של וולבק. קשה למצוא שני אנשים שמייצגים קטבים כל כך רחוקים – ובכל זאת, שניהם מתמודדים עם אותה שאלה כבדה: מה נותר מהאהבה בעידן הפוסט־מודרני. אם וולבק בוחן את ההתרוקנות המינית והרגשית של המערב מתוך מבט ניהיליסטי ומיואש, מנוסי צועד אל אותם מקומות של פירוק, בדידות ואובדן – אך מסרב לעצור שם. הוא מציע עמידה לא צינית מול השבר, וקריאה לחיבור מחודש בין גוף לנפש ובין אינטימיות למחויבות. אז נכון, "הבוקר שאחרי" לא מציע פתרונות קסם, אבל יש בו כנות, עומק, ובדל של תקווה, שגם בעידן שמציע שפע וחופש כמעט אינסופיים – הכרוכים בלבול, ניכור וייאוש – אולי עוד אפשר למצוא חיבור, משמעות ואהבת אמת.”
