פרק 1


2 ביולי


זה היה יום קיץ חם בקאזנס. אני שכבתי ליד הבריכה כשעל פניי פרוש עיתון. אמא שלי שיחקה סוליטייר במרפסת הקדמית, סוזנה היתה בפנים וטרחה במטבח. עוד מעט היא בטח תצא החוצה עם כוס תה קר וספר שכדאי שאקרא. משהו רומנטי.


קונרד וג'רמיה וסטיבן העבירו את כל הבוקר בגלישה. בלילה הקודם היתה סערה. קונרד וג'רמיה חזרו אל הבית ראשונים. קודם שמעתי אותם ורק אז ראיתי. הם עלו במדרגות וצחקו על זה שלסטיבן נפלו המכנסיים אחרי גל אכזרי. קונרד ניגש אלי, הרים את העיתון הלח מזיעה מפניי וחייך. הוא אמר, "יש לך מילים על הלחיים."


מצמצתי לעברו. "מה כתוב שם?"


הוא כרע לצידי ואמר, "לא ברור לי. בואי נראה." ואז הוא הביט בפניי ברצינות הקונרדית שלו. הוא רכן ונישק אותי, והשפתיים שלו היו קרות ומלוחות מהים.


ואז ג'רמיה אמר, "תמצאו חדר," אבל ידעתי שהוא צוחק. הוא קרץ אלי כשהתקרב אל קונרד מאחור, הרים אותו וזרק אותו לבריכה.


גם ג'רמיה קפץ פנימה וקרא, "בֶּלי, בואי!"


אז כמובן שגם אני קפצתי. המים היו נעימים. יותר מנעימים. כמו תמיד, קאזנס היה המקום היחיד שבו רציתי להיות.


"הלו? שמעת כל מה שאמרתי כרגע?"


פקחתי עיניים. טיילור הקישה באצבעותיה ישר בפנים שלי. "סליחה," אמרתי. "מה אמרת?"


לא הייתי בקאזנס. קונרד ואני לא היינו יחד, וסוזנה מתה. שום דבר לעולם לא יהיה שוב כמו שהיה. כמה ימים עברו? כמה ימים בדיוק? — עברו חודשיים מאז שסוזנה מתה ועדיין לא האמנתי שזה קרה. לא יכולתי לאפשר לעצמי להאמין. כשאדם שאת אוהבת מת, את לא מרגישה שזה אמיתי. זה כאילו קורה למישהו אחר. אלה החיים של מישהו אחר. אף פעם לא הייתי טובה בדברים מופשטים. מה זה אומר שמישהו באמת־באמת איננו יותר?


לפעמים הייתי עוצמת עיניים ובראש שלי אומרת שוב ושוב, זה לא אמיתי, זה לא אמיתי, זה לא אמיתי. אלה לא החיים האמיתיים שלי. אבל אלה כן החיים האמיתיים שלי. אלה החיים שלי עכשיו. אחרי.


הייתי בחצר של מַרסי יוּ. הבנים השתוללו בבריכה ואנחנו, הבנות, שכבנו בשורה על מגבות חוף. מרסי ואני היינו חברות, אבל כל השאר, קייטי ואוולין והבנות האחרות — הן היו יותר חברות של טיילור. הטמפרטורה כבר הגיעה לשלושים מעלות והשעה היתה בסך הכול קצת אחרי שתים־עשרה בצהריים. זה עמד להיות יום חם. שכבתי על הבטן והרגשתי את הזיעה נקווית בשקע הגב התחתון שלי. השמש התחילה לעשות לי רע. זה היה בסך הכול היום השני של יולי וכבר עכשיו ספרתי לאחור את הימים שנשארו עד סוף הקיץ.


"שאלתי, מה את הולכת ללבוש למסיבה של ג'סטין?" חזרה טיילור. היא הצמידה את המגבות שלנו זו לזו כדי שהן יהיו כמו מגבת אחת גדולה.


"לא יודעת," אמרתי וסובבתי את הראש כך שעכשיו היינו פנים אל פנים.


היו לה אגלי זיעה פיציים על האף. טיילור תמיד הזיעה קודם כול באף. היא אמרה, "אני הולכת ללבוש את השמלה החדשה שקניתי עם אמא שלי באאוטלט."


עצמתי שוב את העיניים. הרכבתי משקפי שמש, אז ממילא היא לא ידעה אם העיניים שלי פקוחות או עצומות. "איזו?"


"את יודעת, זאת עם הנקודות הקטנות, שנקשרת מסביב לצוואר. הראיתי לך אותה לפני איזה יומיים." טיילור פלטה אנחה קטנה וחסרת סבלנות.


"אה, נכון," אמרתי אבל עדיין לא זכרתי והיה לי ברור שטיילור יודעת את זה.


התחלתי להגיד משהו אחר, משהו נחמד על השמלה, אבל פתאום הרגשתי חפץ מתכתי קר כמו קרח מוצמד לי לעורף. צווחתי וראיתי שזה קורי וילר שכרע לידי כשבידו פחית קולה נוטפת ונקרע מצחוק.


התיישבתי וזרקתי לעברו מבט זועם, ניגבתי את העורף שלי. כל כך נמאס לי מהיום הזה. כל מה שרציתי היה ללכת הביתה. ״מה נסגר, קורי!"


הוא עדיין צחק, וזה רק עיצבן אותי עוד יותר.


אמרתי, "אלוהים, אתה כזה תינוק."


"אבל נראית כאילו שממש חם לך," הוא מחה. "ניסיתי לצנן אותך."


לא עניתי לו, פשוט השארתי את היד שלי על העורף. הרגשתי שהלסת שלי מכווצת מאוד ושהבנות האחרות בוהות בי. בסוף החיוך של קורי קצת דעך והוא אמר, "סליחה. רוצה את הקולה?"


הנדתי בראש לשלילה והוא משך בכתפיים וחזר אל הבריכה. הסתכלתי לעבר הבנות וראיתי את קייטי ואוולין עושות פרצופים של מה־הבעיה־שלה והרגשתי נבוכה. להיות רעה לקורי זה כמו להיות רעה לגור של לברדור. פשוט אין בזה שום היגיון. אבל זה היה מאוחר מדי. ניסיתי לתפוס את המבט של קורי והוא לא הסתכל עלי בחזרה.


טיילור אמרה בשקט, "זאת סתם היתה בדיחה, בֶּלי."


נשכבתי בחזרה על המגבת שלי, הפעם עם הפנים כלפי מעלה. נשמתי עמוק ונשפתי לאט. המוזיקה מהאייפד של מרסי עשתה לי כאב ראש. היא היתה חזקה מדי. והאמת שכן הייתי צמאה. הייתי צריכה לקחת מקורי את הקולה.


טיילור רכנה אלי והרימה את משקפי השמש שלי כדי שתוכל לראות את העיניים שלי. היא הסתכלה עלי. "את כועסת?"


"לא. פשוט חם פה מדי." מחיתי את הזיעה מהמצח בזרועי.


"אל תכעסי. קורי לא מסוגל לא להתנהג כמו אידיוט לידך. הוא מת עלייך."


"קורי לא מת עלי," אמרתי והסטתי ממנה את המבט. אבל זה היה די נכון וגם ידעתי את זה. פשוט הייתי מעדיפה שהוא לא ירגיש ככה.


"מה שתגידי. הוא לגמרי בעניין שלך. אני עדיין חושבת שאת צריכה לתת לו הזדמנות. זה יוציא אֶת את־יודעת־מי מהראש שלך."


הפניתי ממנה את המבט והיא אמרה, "רוצה שאני אעשה לך צמה צרפתית למסיבה הערב? אני יכולה לקלוע את החלק הקדמי ואז להצמיד את זה לצד של הראש כמו בפעם הקודמת."


"אוקיי."


"מה תלבשי?"


"לא יודעת."


"טוב, את צריכה להיראות חמוד כי כולם יהיו שם," אמרה טיילור. "אני אבוא אלייך מוקדם ונתארגן ביחד."


ג'סטין אֶטֶלבּריק נהג לערוך מסיבת יום הולדת ענקית ביום הראשון של חודש יולי מאז כיתה ח'. ביולי תמיד הייתי בחוף קאזנס, והבית שלי ובית הספר והחברים מבית הספר היו במרחק מיליון קילומטרים. אף פעם לא הפריע לי שאני מפסידה את המסיבה הזאת, אפילו לא כשטיילור סיפרה לי על מכונת הצמר גפן המתוק שההורים שלו שכרו באחת השנים או הזיקוקים האדירים ששיגרו מעל לאגם בחצות.


זה היה הקיץ הראשון שבו אני בבית בזמן המסיבה של ג'סטין והקיץ הראשון שאני לא נוסעת לקאזנס. וזה כן הפריע לי. על זה התאבלתי. חשבתי שאהיה בקאזנס בכל קיץ, כל החיים. בית הקיץ היה המקום היחיד שבו רציתי להיות. זה היה המקום היחיד שבו רציתי להיות אי פעם.


"את עדיין באה, נכון?" שאלה אותי טיילור.


"כן. אמרתי לך שאני באה."


היא קימטה את אפה. "אני יודעת, אבל —" המשפט של טיילור נקטע. "לא משנה."


ידעתי שטיילור מחכה שהעניינים יחזרו שוב להיות כרגיל, כמו קודם. אבל הם לעולם לא יוכלו לחזור להיות כמו קודם. אני לעולם לא אחזור להיות כמו קודם.


פעם האמנתי. פעם חשבתי שאם נורא־נורא ארצה משהו, אם אבקש אותו מספיק חזק — הכול יסתדר כמו שהכול אמור להסתדר. גורל, כמו שסוזנה אמרה. ואני ביקשתי את קונרד בכל יום הולדת, מכל כוכב נופל, מכל ריס שנשר. כל מטבע שזרקתי למזרקה הוקדש לזה שאהבתי. חשבתי שככה זה יהיה תמיד.


טיילור רצתה שאשכח מקונרד, שפשוט אמחק אותו מהראש ומהזיכרון. היא כל הזמן אמרה דברים כמו, "כולם צריכים להתגבר על אהבה ראשונה, זה טקס התבגרות." אבל קונרד לא היה סתם האהבה הראשונה שלי. הוא לא היה איזה טקס התבגרות. הוא היה כל כך יותר מזה. הוא וג'רמיה וסוזנה היו המשפחה שלי. בזיכרון שלי שלושתם תמיד יהיו קשורים זה בזה, מחוברים לעד. אף אחד מהם לא יכול להתקיים בלי שני האחרים.


אם אשכח את קונרד, אם אפנה אותו מהלב שלי, אם אעמיד פנים שהוא מעולם לא היה שם — אני כאילו עושה את אותם הדברים לסוזנה. ואת זה לא הייתי מסוגלת לעשות.