“קראתי כמה מספרי מריאנה זאפטה, ולכן בהשוואה לשאר הספרים שקראתי, משהו בספר הזה קצת מבלבל אותי.
נהניתי ממנו, אני אוהבת לקרוא ספר ארוך שממש מכניס אותי לעולם של הדמויות.
עד היום אני זוכרת את "המפתח לליבו" כספר שלא הערכתי אותו ממש, אבל משהו מהעולם הזה שהיא בנתה נשאר אצלי.
כי כשמבלים הרבה שעות עם ספר, לפעמים גם אם אין בו משהו יוצא דופן, יש חוויה זכורה.

אבל כאן, אני לא בטוחה שהזמן שביליתי עם הספר ייחרט לי, וגם - סיימתי את הספר בתחושה של חוסר סיפוק.
משהו דומה למה שהרגשתי כשסיימתי את "חכו לזה", שלא מספיק הרגשתי שהספר היה על הקשר של הזוג, ושלא התחברתי לדמות הגברית הראשית, או בראשי תיבות MMC.
בספר "הדבר הטוב ביותר", התקשיתי מאוד להתחבר לדמות הגברית, מבחינתי זה היה הספר הכי גרוע שלה שקראתי, דווקא כי פשוט לא הרגשתי שום חיבור ל-MMC.
כאן חיבבתי את הדמות הגברית יותר, אבל החוסר סיפוק שלי לא היה מהקושי שלי להתחבר אליו, אלא מכך שהספר פשוט לא היה מספיק רומנטי!
כאילו, רק בספר הזה הבנתי, שאולי, הספרים של מריאנה זאפטה הם פשוט כבר לא מספיק רומנטיים עבורי.

אני זוכרת את זה גם מהספר "לכבוש את הקיר", הדרך שבה היא כתבה על הדמות הנשית, גרמה לי להעריץ ולחבב את הדמות הנשית, וגם הדמות הגברית הייתה די מקסימה ולכן לכבוש את הקיר הוא כנראה הספר שיש בו את כל הדברים החיוביים בכתיבה של מריאנה זאפטה.
אבל כשאני חושבת על זה, אני מבינה שהיא התחילה לכתוב יותר מדי על הדמות הנשית ועל החיים הקשים שלה, וזה ככה בהמון ספרים, כאילו הסיבה שבגללה הגבר מתאהב בכלל בדמות הראשית, זה כי היא דמות להערצה.
היא לא מושלמת, אבל ללא ספק יש לה תדמית יותר טובה ואחראית מאישה רגילה.

זה פשוט נהיה לי מאוס קצת, שהספרים בעיקר הם על כמה שהדמות הנשית "ראויה" לאהבה שהיא מקבלת, וזה מאוד אמין, אבל כשמזהים את הנרטיב הזה ביותר מספר או שניים, מאותה הסופרת, זה מתחיל להיראות יותר כמו "תסביך", מאשר משהו בריא שמוצג בספר.
אני כנראה עדיין אקרא לפחות עוד ספר אחד של מריאנה זאפטה, ואם לא תהיה שם דמות גברית שאני יכולה להתחבר אליה, ושמושכת את תשומת הלב שלי באותה מידה של הדמות הנשית, ואם אין שם רומנטיות ברמה שגורמת לי להרגיש מסופקת - אני אולי לא אקרא יותר את הספרים שלה.
כי זהו מריאנה, קלטתי אותך, אני מזהה את מה שעובד בספרים שלך ואת מה שלא עובד בספרים שלך, ואני גם מחכה שתביאי משהו חדש, שעובד, ולא נחשפתי אליו כבר קודם.

זה למה אני נותנת לספר שלושה כוכבים, למרות שלדעתי הוא כתוב טוב.
זה כי כשסיימתי אותו, הרגשתי חוסר סיפוק, ומיד עברתי לספר אחר שידעתי שבו אני אקבל את הקירבה שאני רוצה בין בני זוג.
זה אחד מהספרים הטובים של מריאנה, אבל עבורי באופן אישי, הוא לא היה מספיק רומן רומנטי, וזה פשע.
כאילו כשהשם של הספר ממש ממוקד בדמות הגברית, כי השם שלו "טוביאס רודס", ושם הספר באנגלית הוא "All Rhodes Lead Here" - הציפייה היא שהספר יהיה קצת יותר רומנטי.
וכנראה שהוא היה מספיק רומנטי לאחרות, לי לא.
אני רציתי כל כך הרבה יותר מהרומנטיקה פה, זה פשוט לא הרגיש כמו נושא ראשי, ואפילו לא משני.

ספרים על משפחה, ועל למצוא את המקום שלך בעולם, ועל אנשים שאתה מרגיש איתם בבית ובאמת אוהבים אותך - הם מאוד נחמדים ובריאים.
אבל אני רציתי רומנטיקה, ועם כמה שזה מרגש שהדמות הגברית נורא דואגת לדמות הנשית, זה עדיין לא מספיק רומנטי.
ואני כאילו, מבינה שחלק מהעניין של הדמות הגברית, זה שהוא לא מדבר הרבה, וגם הבן שלו לא מדבר הרבה, וכאילו כל הסיפור הוא על איך שהיא נכנסת להם ללב.
וזה נחמד.
אבל זה לא היה מספק, במקום לשבת בשקט אחרי שסיימתי את הספר, ולתת לעצמי לעכל איזה משהו - פשוט עברתי מיד לספר אחר.

זאת החוויה שלי.
זאת כנראה דעה לא פופולרית, אבל פאק איט, כנראה שהטעם שלי נהיה יותר ספציפי ומה שמתאים לרוב האנשים כבר לא בהכרח יתאים גם לי.
זה ספר טוב, אין לי שום טענות על משהו ספציפי בספר עצמו, פשוט לא סיימתי אותו מסופקת, ולא הרגשתי שבאמת קראתי רומן רומנטי.”