אני אומרת, "אני לא מאמינה שאתה באמת כאן.״
הוא נשמע כמעט מבויש כשהוא אומר, "גם אני לא.״ ואז הוא מהסס. "את עדיין באה איתי?״
אני לא מאמינה שהוא בכלל צריך לשאול. אני אלך איתו לכל מקום. "כן,״ אני אומרת לו. אני מרגישה כאילו כלום לא קיים מלבד המילה הזאת, מלבד הרגע הזה. מלבדנו. כל מה שקרה בקיץ האחרון ובכל הקיצים שקדמו לו הוביל לזה. לרגע הזה.


פרק 1


הנסיעה נמשכת כבר שבעת אלפים שנה בערך. או ככה לפחות הרגשתי. אחי סטיבן נוהג לאט יותר מסבתא שלנו. ישבתי לידו, עם כפות הרגליים על לוח המחוונים. אמי שוכבת מעולפת על המושב האחורי. אפילו בשנתה היא נראית דרוכה, כאילו היא עלולה להתעורר בכל רגע ולכוון את התנועה.
"תגביר את המהירות,״ דחקתי בסטיבן ונעצתי אצבע בכתפו. "בוא נעבור את הילד על האופניים."
סטיבן התנער ממני. "אסור לגעת בנהג,״ אמר. "ותורידי את הרגליים המלוכלכות שלך מלוח המחוונים שלי.״
נענעתי את אצבעות הרגליים לפנים ולאחור. הן נראו לי נקיות למדי. "זה לא לוח המחוונים שלך. בקרוב הוא יהיה שלי, אתה יודע.״
"אם אי־פעם תקבלי רישיון,״ הקניט אותי. "לאנשים כמוך אסור לתת לנהוג. "
"הֵי, תראה,״ אמרתי והצבעתי מבעד לחלון. "הבחור בכיסא הגלגלים עבר אותנו!״
סטיבן התעלם ממני אז התחלתי להתעסק עם הרדיו. אחד הדברים האהובים עלי בנסיעה לים היה תחנות הרדיו. הכרתי אותן כמו את אלה שבבית, וההאזנה לקיו-94 נתנה לי תחושה שאני באמת שם, בים.
מצאתי את התחנה האהובה עלי, זאת שמשמיעה הכול, מפופ ועד שירים ישנים והיפ־הופ. טום פטי שר את "נפילה חופשית." הצטרפתי אליו. "היא בחורה טובה, משוגעת על אלוויס. אוהבת סוסים וגם את החבר שלה.״
סטיבן הושיט יד להחליף תחנה ואני נתתי לו מכה ביד. "בֶּלי, הקול שלך גורם לי לרצות להיכנס עם המכונית ישר לאוקיינוס.״ הוא העמיד פנים שהוא סוטה ימינה.
שרתי בקול רם עוד יותר והערתי את אמא. גם היא התחילה לשיר. לשתינו יש קול נוראי, וסטיבן טִלטל את ראשו כמו תמיד כשהוא נגעל. הוא שונא להיות במיעוט. זה הדבר שהכי הטריד אותו בגירושים של ההורים; להישאר הבן היחיד, בלי אבא שיהיה לצדו.
חצינו את העיירה באיטיות, ואף שכרגע הצקתי לסטיבן בעניין, לא באמת היה אכפת לי. אהבתי את הנסיעה הזאת, את הרגע הזה. לראות שוב את העיירה, את מזנון הסרטנים של ג'ימי, את המיני־ גולף ואת כל חנויות הגלישה. הרגע הזה היה כמו לחזור הביתה אחרי היעדרות ארוכה מאוד, והיו טמונות בו מיליון הבטחות לקיץ ולמה שעשוי לקרות.
ככל שהתקרבנו לבית, גבר הרפרוף המוכר בחזה שלי. כמעט הגענו.
פתחתי את החלון וספגתי הכול. לאוויר היו אותו הטעם ואותו הריח. השיער שלי נעשה דביק בגלל רוח הים המלוחה והרגשתי שהכול בדיוק כמו שצריך. כאילו הכול רק מחכה שאגיע.
סטיבן הכניס לי מרפק. "את חושבת על קונרד?״ שאל בלעג.
לשם שינוי התשובה היתה לא. "לא,״ התפרצתי.
אמא שלי תחבה את ראשה בין שני הכיסאות. "בֶּלי, את עדיין אוהבת את קונרד? לפי מה שראיתי בקיץ שעבר, חשבתי שאולי קרה משהו בינך לג'רמיה.״
"מה? את וג'רמיה?״ סטיבן נראה מזועזע. "מה קרה בינך לג'רמיה?"
"כלום,״ אמרתי לשניהם. הרגשתי את הסומק מטפס במעלה צווארי. הצטערתי שאני עוד לא שזופה ולא יכולה להסתיר את זה. "אמא, זה ששני אנשים הם חברים טובים לא אומר שקורה ביניהם משהו. בבקשה אל תעלי את הנושא הזה יותר.״
אמא נשענה לאחור. "עשינו עסק,״ אמרה. קולה שידר החלטיות כזאת, שידעתי שסטיבן לא יוכל לעבור דרכה.
אבל בגלל שהוא סטיבן, הוא בכל זאת ניסה. "מה קרה בינך לג'רמיה? את לא יכולה להגיד דבר כזה בלי להסביר.״
"תתמודד,״ אמרתי לו. כשאני מספרת משהו לסטיבן זה רק נותן לו תחמושת ללעוג לי. וממילא לא היה מה לספר. בעצם מעולם לא היה מה לספר, לא ממש.
קונרד וג'רמיה היו הבנים של בֶּק. בק היא סוזנה פישר, לשעבר סוזנה בק. אמא שלי היא היחידה שקוראת לה בק. הן מכירות מגיל תשע — "אחיות בדם" הן קוראות זו לזו. ויש להן צלקות שמוכיחות את זה — סימנים זהים על מפרקי הידיים, שנראים כמו לבבות.
סוזנה אמרה לי שכשנולדתי היא ידעה שנועדתי לאחד הבנים שלה. היא אמרה שזאת יד הגורל. אמא, שבדרך כלל לא נוטה לדברים כאלה, אמרה שזה יהיה מושלם, כל עוד יהיו לי כמה אהבות לפני שאתמסד. בעצם היא אמרה "מאהבים," אבל המילה הזאת גרמה לי להתכווץ. סוזנה הניחה את ידיה על הלחיים שלי ואמרה, "בֶּלי, אני נותנת לך את ברכתי החד־משמעית. לא הייתי רוצה לאבד את הבנים שלי לטובת מישהי אחרת.״
נסענו לבית הקיץ של סוזנה בחוף קאזנס מדי קיץ מאז שהייתי תינוקת, בעצם עוד לפני שנולדתי. בשבילי, העיקר בקאזנס לא היה העיירה אלא הבית. הבית היה העולם שלי. היתה לנו רצועת חוף פרטית, רק שלנו. בית הקיץ היה מורכב מהמון דברים. הריצות במרפסת המקיפה את הבית, קנקנים של תה קר, הבֵרכה בלילה — אבל הבנים, יותר מכול הבנים.
תמיד תהיתי איך נראים הבנים בדצמבר. ניסיתי לדמיין אותם בצעיפים בצבע חמוצית ובסוודרים עם צווארון גולף, עומדים סמוקי לחיים ליד עץ אשוח, אבל התמונה תמיד נראתה לי שקרית. לא הכרתי את ג'רמיה החורפי או את קונרד החורפי, וקינאתי במי שכן הכיר אותם. אני קיבלתי כפכפים ואפים שרופים ובגדי ים וחול. אבל מה עם הבנות האלה מניו אינגלנד, שניהלו איתם קרבות שלג ביער? אלה שהתכרבלו איתם בעודם מחכים שהמכונית תתחמם, אלה שלהן נתנו את המעילים שלהם כשהיה קר בחוץ. טוב, אולי ג'רמיה. לא קונרד. קונרד לעולם לא היה עושה דבר כזה; זה לא הסגנון שלו. איך שלא יהיה, זה נראה לי לא הוגן.
הייתי יושבת ליד הרדיאטור בשיעור היסטוריה ותוהה מה הם עושים, אם גם הם מחממים את כפות הרגליים מתחת לאיזה רדיאטור איפשהו. הייתי סופרת שוב את הימים עד הקיץ. מבחינתי החורף כאילו לא נחשב. רק הקיץ נחשב. כל חיי נמדדו בקיצים. כאילו לא באמת התחלתי לחיות עד יוני, עד שהגעתי לחוף, לבית ההוא.
קונרד היה הבכור, מבוגר מג'רמיה בשנה וחצי. הוא היה כהה כהה כהה. לגמרי בלתי מושג, בלתי נגיש. היה לו פה לעגני כזה, שתמיד מצאתי את עצמי בוהה בו. פה לעגני תמיד מעורר בי רצון לנשק אותו, לרכך אותו ולגרש ממנו את הלעג בנשיקות. או אולי לא לגרש... אבל לשלוט בו איכשהו. להפוך אותו לשלך. וזה בדיוק מה שרציתי לעשות לקונרד. להפוך אותו לשלי.
ג'רמיה, לעומת זאת, היה חבר שלי. הוא היה נחמד אלי. הוא היה מסוג הבנים שעדיין חיבקו את אמא, עדיין רצו לתת לה יד גם כשמבחינה טכנית כבר היו מבוגרים מדי בשביל זה. הוא גם לא היה נבוך מזה. ג'רמיה פישר היה עסוק מדי בבילויים מכדי להיות נבוך.
אני בטוחה שג'רמיה היה מקובל יותר מקונרד בבית הספר. אני בטוחה שהבנות אהבו אותו יותר. אני בטוחה שלולא הפוטבול, אף אחד לא היה עושה עניין כזה מקונרד. הוא היה סתם קונרד השקט והמצוברח, ולא אליל פוטבול. ואני אהבתי את זה. אהבתי את העובדה שקונרד מעדיף להיות לבד, לנגן בגיטרה. כאילו כל השטויות של התיכון הן מתחת לכבודו. אהבתי לחשוב שאם קונרד היה לומד בבית הספר שלי, הוא לא היה משחק פוטבול אלא משתתף בכתב־העת לספרות, והוא היה מבחין במישהי כמוני.
כשסוף־סוף עצרנו מול הבית, ג'רמיה וקונרד ישבו על המרפסת. נשענתי על סטיבן וצפרתי פעמיים, מה שבשפת הקיץ שלנו התפרש כתעזרו לנו עם התיקים, עכשיו.
קונרד כבר בן שמונה־עשרה. היה לו יום הולדת לא מזמן. הוא גבה מאז הקיץ שעבר, אם זה אפשרי בכלל. השיער שלו היה קצוץ סביב האוזניים וכהה כתמיד. בניגוד לג'רמיה, ששערו התארך דווקא והוא נראה קצת מרושל אבל במובן החיובי של המילה — כמו שחקן טניס משנות השבעים. כשהוא היה צעיר יותר היו לו תלתלים בלונדיניים, שבקיץ הפכו כמעט לפלטינה. ג'רמיה שנא את התלתלים שלו. במשך תקופה מסוימת קונרד שיכנע אותו שקרום לחם מסלסל את השיער, אז ג'רמיה הפסיק לאכול את הקשה של הסנדוויץ,' וקונרד היה מחסל אותו. אבל ככל שג'רמיה התבגר, השיער שלו נעשה פחות ופחות מסולסל, ויותר גלי. התגעגעתי לתלתלים שלו. סוזנה קראה לו המלאך הקטן שלה, והוא באמת נראה ככה פעם, עם לחיים ורודות ותלתלים זהובים. הלחיים שלו עדיין ורודות.
ג'רמיה הניח את כפות ידיו סביב פיו כמו מגאפון וצעק, "סטיב־וֹ!״ ישבתי במכונית וצפיתי בסטיבן מתקרב אליהם ומחבק אותם כמו שבנים מתחבקים. באוויר עמד ריח מלוח ורטוב, כאילו גשם של מי ים עומד לרדת בכל רגע. העמדתי פנים שאני שורכת את נעלי ההתעמלות, אבל בעצם רק חיפשתי הזדמנות להתבונן קצת בהם ובבית, בפרטיות. הבית היה גדול, בצבעי אפור ולבן, ונראה כמעט כמו כל בית אחר על הכביש, רק טוב יותר. הוא נראה בדיוק כמו שחשבתי שבית חוף צריך להיראות. הוא נראה כמו בית.
ואז גם אמא יצאה מהמכונית. "הי, בנים. איפה אמא שלכם?״ היא קראה.
"הי, לורל. היא מנמנמת,״ קרא ג'רמיה. בדרך כלל היא יצאה בריצה מהבית ברגע שהמכונית שלנו התקרבה.
אמא גמעה את המרחק אליהם בשלושה צעדים בערך, וחיבקה את שניהם חזק. החיבוק של אמא שלי חזק ויציב כמו לחיצת היד שלה. היא נבלעה בבית עם משקפי השמש על הראש.
יצאתי מהמכונית ותליתי את התרמיל על הכתף. בהתחלה הם אפילו לא שמו לב שאני מתקרבת. אבל אז כן. בחיי. קונרד סקר אותי במבט קצר, כמו שבנים עושים בקניון. הוא אף פעם לא הסתכל עלי ככה קודם. אפילו לא פעם אחת. הרגשתי שהסומק מהמכונית חוזר אל לחיי. ג'רמיה, לעומת זאת, הקדיש לי את מלוא תשומת הלב. הוא סקר אותי כאילו כלל לא זיהה אותי. כל זה קרה בטווח של שלוש שניות, אבל הרגשתי כאילו זה נמשך הרבה יותר זמן.
קונרד חיבק אותי ראשון, אבל מין חיבוק מרוחק, נזהר שלא להתקרב יותר מדי. הוא הסתפר לא מזמן, והעור בעורפו נראה ורוד וחדש, כמו של תינוק. היה לו ריח של ים. היה לו הריח של קונרד. "עם משקפיים את נראית יותר טוב,״ לחש לי באוזן.
זה כאב. הדפתי אותו ואמרתי, "חבל מאוד, כי העדשות שלי לא הולכות לשום מקום."
הוא חייך אלי, והחיוך הזה — הוא פשוט נכנס פנימה. החיוך שלו תמיד עשה לי את זה. "נראה לי שיש לך כמה חדשים,״ אמר וטפח על אפי. הוא ידע עד כמה אני מתביישת בנמשים שלי, ובכל זאת הקניט אותי כל פעם מחדש.
ואז ג'רמיה חיבק אותי וכמעט הרים אותי באוויר. ״בֶּלי כבר ילדה גדולה,״ קירקר.
צחקתי. "תוריד אותי,״ אמרתי. "אתה מסריח מזיעה.״
ג'רמיה צחק בקול. "בֶּלי הישנה והטובה,״ אמר, אבל נעץ בי עיניים כאילו לא היה בטוח מי אני בדיוק. הוא הִטה את ראשו ואמר, "משהו בך השתנה, בֶּלי.״
התכוננתי למכת המחץ. "מה? יש לי עדשות.״ גם אני עוד לא לגמרי התרגלתי להיות בלי משקפיים. החברה הכי טובה שלי, טיילור, ניסתה לשכנע אותי להרכיב עדשות מאז כיתה ו,' וסוף־סוף הקשבתי לה.
הוא חייך. "זה לא זה. את פשוט נראית שונה.״
חזרתי למכונית והבנים בעקבותי. פרקנו את החפצים במהירות, וברגע שסיימנו הרמתי את המזוודה ואת תיק הספרים ופניתי היישר אל חדר השינה הישן שלי. החדר שלי היה חדר הילדוּת של סוזנה. קירותיו היו מכוסים טפט פרחוני דהוי, והמצעים על המיטה היו לבנים. היתה שם תיבת נגינה שאהבתי. כשפתחתי אותה, הופיעה בלרינה שהסתובבה לצלילי שיר הנושא מ"רומיאו ויוליה," הגרסה הישנה. שמרתי בה את התכשיטים שלי. כל דבר בחדר היה ישן ודהוי, אבל זה בדיוק מה שאהבתי בו. הרגשתי כאילו יש סודות בקירות שלו, במיטת העמודים, ובמיוחד בתיבת הנגינה.
אחרי שראיתי שוב את קונרד, אחרי שראיתי אותו מביט בי בצורה כזאת, הרגשתי שאני צריכה רגע להסדיר את הנשימה. לקחתי את דובון הקוטב שעל השידה והצמדתי אותו לחזה — קראו לו מינְט הקטן בגלל הגודל שלו. ישבתי עם מינט על מיטת היחיד. הלב שלי פעם בעוצמה כזאת ששמעתי אותו. הכול היה אותו הדבר, אבל שונה. הם הסתכלו עלי כאילו הייתי בת אמיתית ולא סתם האחות הקטנה של מישהו.