פרק 1


בר הקריוקי של גֵ'יי נמצא במרכז שדרת חנויות בשכונת קוריאה־טָאוּן, בין החנות לתה בועות לסלון עיצוב השיער של סוּקי.


אני עוברת על פני סלון התסרוקות, והדלת נפתחת לרווחה. "יָא, גֵ'נִי!" סוקי קִים, הבעלים והספרית, עומדת בפתח, ובידיה שקית ניילון ומחליק שיער. "את לא מתכוונת להגיד שלום?"


"שלום, גברת קים," אני אומרת ומייד זוקפת את הצוואר כדי להעיף מבט מעל הכתף שלה. אני רואה שלוש נשים מבוגרות שיושבות בשורה מתחת למייבשי שיער וצופות בדרמה קוריאנית בטלוויזיה שקבועה בקיר. "היי, גברת לִים, גברת צַ'אנְג, גברת סָגָ'אוָואן."


"היי, ג'ני," הן עונות במקהלה, מניפות את ידיהן בברכת שלום חפוזה וחוזרות להתרכז בזוג שעל המסך. נראה שהזוג הזה מתקדם לקראת נשיקה אופיינית לדרמה קוריאנית. הגבר מטה את הראש שלו לצד אחד, האישה לצד השני, והשפתיים שלהם נפגשות ונשארות במצב הזה, בעוד המצלמה מתרחקת, וברקע מתנגנת מוזיקה דרמטית.


כשהקרדיטים מתחילים לרוץ על המסך, הגברות צונחות לאחור בכיסאותיהן ופולטות אנחות חולמניות. למעשה רק שתיים מהן עושות את זה.


"אז זהו זה?" גברת סָגָ'אוָואן זורקת את נעל הבית שלה לעבר הטלוויזיה.


"קחי." גברת קים מתעלמת מהנשים ומושיטה לי את שקית הניילון שבידה. במבט מקרוב נראה שיש בה מכלי פלסטיק מלאים אוכל, עטופים בשקית קשורה היטב של רשת המרכולים הקוריאנית H Mart. "זה בשבילך. תתחלקי עם אימא שלך."


"תודה." אני מיישרת את רצועת תיק הבד על הכתף שלי, מחווה קידה קלה ולוקחת מידה את המנחה.


גברת קים מקישה בלשונה. "אימא שלך עובדת יותר מדי! היא צריכה להיות יותר בבית ולטפל בבת שלה."


אני כמעט בטוחה שאימא שלי עובדת במשרד אותו מספר שעות שגברת קים עובדת בעסק שלה, אבל אינסטינקט השימור העצמי שלי מספיק חזק כדי שלא אציין את זה בקול. במקום זאת אני ממשיכה לחייך בנימוס ולשדר אליה תחושה של נערה צעירה שמכבדת את המבוגרים ממנה. נראה שזה עושה את העבודה, כי הפנים של גברת קים מתרככות. "ג'ני, אימא שלך צריכה להיות ממש גאה בך. את תלמידה טובה, וכל כך מוכשרת בצ'לו! אני אומרת ליוּנִיס שלי שהאקדמיות האיכותיות למוזיקה יקבלו רק את התלמידים המוכשרים ביותר, אבל נראה לך שהיא מקשיבה לי?"


"גברת סוקי!" קוראת אחת הנשים מבפנים.


"אני באה!" סוקי עונה לה בצעקה וחוזרת לסלון התסרוקות שלה, ואני פונה אל העסק הסמוך.


גברת קים משווה בין יוניס לביני מכיתה ז', כי אז שתינו התחלנו להשתתף באותן תחרויות נגינה. מאחר שהיא חולקת לי כאלו מחמאות, אני חוששת לחשוב על מה שהיא אומרת ליוניס. בזמן האחרון לא ראיתי אותה בשום תחרות. בשבת שעברה היא לא הייתה בתחרות שהתוצאות שלה חורכות עכשיו חור בכיס המעיל שלי. אם גברת קים הייתה קוראת את מה שהשופטים אמרו עליי, היא לא הייתה מרעיפה עליי כל כך הרבה שבחים.


הפעמונים שמעל דלת בר הקריוקי מבשרים על בואי.


"אני בא!" קולו של דוד גֵ'יי בוקע מאחורי הווילון שחוצץ בין הבר למטבח.


אני מקיפה את הדלפק, שומטת את תיק הבד שלי ופותחת את המקרר הקטן כדי לתחוב את השקית עם מכלי הפלסטיק של גברת קים בין בקבוקי הסוֹג'וּ.


אבא ודוד ג'יי רכשו את הבר הזה לפני שבע שנים, במטרה להגשים חלום ילדות של שניהם — להיות בעלים של מועדון קריוקי ולנהל אותו.


לדוד ג'יי אין קרבת דם אליי, אבל הוא ואבא שלי היו כמו אחים. אחרי שאבא נפטר, ג'יי ביקש מאימא שאעבוד איתו אחרי שעות הלימודים. בהתחלה היא התנגדה, כי היא חששה שעבודה במשרה חלקית לא תשאיר לי מספיק זמן ללימודים ולתרגול בתזמורת, אבל היא התרצתה אחרי שדוד ג'יי אמר שאוכל להכין שיעורי בית בשעות השקטות. חוץ מזה, אני ממש גדלתי שם. יש לי זיכרונות שבהם אבא עומד מאחורי הבר, צוחק עם דוד ג'יי, ותוך כדי כך רוקח במהירות את המשקה האחרון שהמציא, ולא שוכח להכין גם שתייה נטולת אלכוהול, במיוחד בשבילי.


במשך שנים לא הרשו לי להיכנס לבר כי אימא חששה שזה יעורר זיכרונות, אבל עד כה העבודה כאן נעימה, והזיכרונות הם רק טובים.


אני מתיזה נוזל ניקוי על הדלפק ומנגבת אותו, ואחרי זה עוברת אל כיסאות הבר הגבוהים. אין לקוחות באולם הראשי, אבל מהצצה לעבר המסדרון אני מבינה שכמה מחדרי הקריוקי הפרטיים תפוסים.


"היי, ג'ני. חשבתי שזאת את." דוד ג'יי מופיע עם שתי צלחת קרטון עמוסות מזון מהביל. "המנה המיוחדת היום היא טאקוס בּוּלְגוֹגִי. את רעבה?"


"מתה מרעב." אני מזנקת אל אחד מכיסאות הבר, ודוד ג'יי מניח לפניי את הצלחת: שני טאקוס ממולאים בשר בולגוגי שהושרה ברוטב המיוחד שלו, בתוספת חסה, עגבניות, גבינה וקִימְצ'י.


אני שואפת לנחיריי את ניחוח האוכל, ובינתיים דוד ג'יי מדליק את הטלוויזיה שמעל הבר שמכוונת לנטפליקס, ועובר על הסרטים המוצעים לצפייה.


זה הטקס שלנו. הבר יתמלא רק בשעת לילה מאוחרת יותר, ולכן את שעות אחר הצהריים אנחנו מעבירים באכילה ובצפייה בסרטים, בייחוד בסרטי מאפְיה אסיאתיים.


"בבקשה," דוד ג'יי אומר. הוא מצא סרט קלאסי שנקרא 'האיש משום מקום', אבל ידוע גם בשם 'אָג'וֹשׁי'. זהו מותחן פעולה על שוטר לשעבר, אדם מר נפש, שהשכנה הצעירה שלו נחטפת, והוא יוצא למסע להחזיר אותה הביתה. זוהי מעין גרסה קוריאנית של הסרט 'חטופה', אבל היא מוצלחת יותר, כי ווֹן בִּין מככב בה. ווֹן בִּין עושה הכול טוב יותר.


דוד ג'יי מוסיף כתוביות לסרט, ואנחנו אוכלים, צופים ומציינים שאיכשהו וון בין הצליח לגלם יפה את תפקיד האג'ושי — פירוש המילה הוא גבר בגיל העמידה — כשהיה בן שלושים ושלוש בלבד. כשנכנסים לקוחות, דוד ג'יי מנמיך את עוצמת הקול ומוביל אותם אל החדרים שלהם. אני פוקחת עין על הצג ובודקת אם מישהו לחץ על הזמזם, כדי שאוכל לקבל הזמנות מהלקוחות ולהביא להם את האוכל בזמן שדוד ג'יי יטפל בשתייה שהזמינו.


בערך בתשע, חצי מהחדרים מלאים והסרט נגמר. כעת רועמת מהרמקולים מוזיקת קֵייפּוֹפּ. כל חודש דוד ג'יי מקרין בטלוויזיה שמעל הבר אוסף של הקליפים הכי נצפים ביוטיוב. אני מסתכלת על להקת בנות. הן לבושות בתלבושות בצבעים מתואמים ומבצעות ריקוד מסובך ומסונכרן לצלילי שיר אלקטרו־פופ קליט וסוחף.


האמת היא שבניגוד לכמה מהתלמידים בבית הספר שלי, אף פעם לא התחברתי לקייפופ, או למוזיקת פופ בכלל. הפּלייליסט של החיים שלי כולל את באך, היידן ויוֹ־יוֹ מָא.


"לא השתתפת בתחרות חשובה השבוע?" דוד ג'יי עומד מאחורי הדלפק, בוחן במבטו את אחת הכוסות ומייבש אותה במטלית.


הבטן שלי מתכווצת. "בשבת." אני מחייכת אליו במרירות. "הבוקר קיבלתי את התוצאות."


"כן?" הוא מקמט את מצחו. "איך הלך לך?"


"ניצחתי."


"מה? באמת? כל הכבוד, ילדה!" הוא מניף את אגרופו באוויר. "האחיינית שלי אלופה," הוא מוסיף לעבר הזוג שיושב אל הבר, ושהוא הבהיל בעיצומה של אכילת טאקוס.


"כן..." אני משרטטת באצבעי את שני זוגות ראשי התיבות שחרוטים בדלפק ומחוברים בלב.


"מה הבעיה?" הוא מניח את הכוס ואת המטלית על הדלפק. "אני מרגיש שמשהו מטריד אותך."


"השופטים כתבו לי משוב." אני מוציאה מהכיס שלי דף נייר שרואים עליו שהוא נמעך, הוחלק, ואחרי זה קופל לריבוע קטן, ומושיטה לו אותו. "זה אמור לעזור לי להשתפר לפני התחרות הבאה."


דוד ג'יי קורא את המכתב, ואני חוזרת במוחי על המילים שכבר למדתי בעל־פה.


ג'ני היא צ'לנית מוכשרת, שבקיאה בכל ההיבטים הטכניים של המוזיקה, אך חסר לה הניצוץ שיהפוך אותה מנגנית מיומנת להפליא לנגנית יוצאת מגדר הרגיל.


מאות צ'לנים כמוני יגישו בשנה הבאה את מועמדותם לבתי הספר הגבוהים והמובחרים למוזיקה בכל רחבי המדינה. אם אני רוצה להתקבל לאחת מאוניברסיטאות העילית האלו, אני לא יכולה להיות רק מיומנת להפליא. אני חייבת להיות יוצאת מגדר הרגיל.


דוד ג'יי מחזיר לי את הדף. "גם מוכשרת וגם בקיאה בכל ההיבטים הטכניים. זה נשמע בסדר גמור."


אני תוחבת את המכתב לכיס. "פספסת את החלק שבו הם קוראים לי רובוט בלי נשמה."


הוא צוחק. "בהחלט פספסתי את החלק הזה." אבל נראה שהוא מרגיש קצת אמפתיה כלפיי, כי הוא מוסיף, "אני רואה שאת מאוכזבת. אבל זאת רק ביקורת. את מקבלת ביקורות כל הזמן."


"העניין הוא לא שזאת ביקורת," אני אומרת, בניסיון לנסח את התסכול שלי במילים. "העניין הוא שאין שום דבר שאני יכולה לשפר. בנגינה מבטאים את הרגש באמצעות גובה הצליל ועוצמת הצליל, ואני מעולה בשניהם."


דוד ג'יי מלכסן אליי מבט.


"הם אמרו שחסר לי ניצוץ!"


הוא נאנח ורוכן מעל הבר. "נדמה לי שיהיה נכון יותר להגיד שעדיין לא מצאת את הניצוץ שלך. עדיין לא מצאת משהו שיצית את האש הפנימית שרדומה בתוכך וידרבן אותך להגשים את השאיפות שלך. אתן לך דוגמה. אבא שלך ואני החלטנו לפתוח את בר הקריוקי הזה אף על פי שהמון אנשים אמרו לנו שזה בזבוז כסף. אפילו אימא שלך אמרה את זה, אבל אותה אני לא מאשים, כי היא באמת גדלה בתנאי מחסור. ידענו שיהיה קשה ושאנחנו עלולים להיכשל, אבל בכל זאת ניסינו, כי זה היה החלום שלנו."


"אבל..." אני אומרת באיטיות. "איך זה קשור לזה שאני אמורה להרשים את האוניברסיטאות?"


"אני אנסה להסביר לך את זה באמצעות דוגמה שתהיה מובנת לך. את זוכרת את הסרט שראינו קודם? 'אג'ושי'? השחקן ווֹן בִּין מצטט בסרט הזה פתגם שאפשר לתרגם אותו פחות או יותר ככה: 'האנשים שחיים בשביל מחר צריכים לפחד מהאנשים שחיים בשביל היום.' ואת יודעת למה?"


"לא..." אני הוגה לאט את המילה. "אבל אתה תגיד לי."


"כי האנשים שחיים בשביל מחר לא לוקחים סיכונים. הם פוחדים מהתוצאות. אבל לאנשים שחיים בשביל היום אין שום דבר לאבד, אז הם נלחמים בשיניים ובציפורניים. אני אומר שאולי כדאי לך להפסיק לדאוג כל כך לעתיד שלך, להפסיק לחשוב כל הזמן אם תתקבלי לאקדמיה למוזיקה או מה יקרה בהמשך, ופשוט... תתחילי לחיות קצת. לחוות חוויות חדשות. להכיר חברים חדשים. אני מבטיח לך שתוכלי לחיות את החיים שאת רוצה אם פשוט תחווי אותם." הפעמון שקבוע מעל הדלת מצלצל, ולקוחות נכנסים לבר.


"ברוכים הבאים!" קורא דוד ג'יי. הוא מקיף את הדלפק כדי לקבל את פניהם ומשאיר אותי לבדי עם המחשבות שלי.


אולי אשלח הודעה לאימא? אבל אני יודעת מה היא תגיד. היא תגיד שאני צריכה להתאמן יותר, אולי לקבוע עוד שיעורים עם אוּנְבּי. היא גם תגיד לי לא להקשיב לדוד ג'יי. דוד ג'יי מדגיש את הרעיון שצריך לחיות את הרגע ולהגשים את החלומות שלנו, אבל אימא היא אדם הרבה יותר מעשי. לטענתה, תוכל להיות לי קריירה מצליחה כצ'לנית, אבל רק אם אעבוד קשה ואתרכז רק בזה.


וכל דבר חוץ מזה הוא הסחת דעת.


אבל אני הרי עובדת קשה — גברת קים יודעת את זה, ומן הסתם גם אוּנְבּי — ובכל זאת קיבלתי את הביקורת הזאת.


אולי יש משהו במה שדוד ג'יי אמר.


"אל תדאגי, ילדונת." דוד ג'יי חוזר אחרי שעזר ללקוחות. "את תמצאי פתרון. אולי תצאי הביתה מוקדם ותנוחי קצת? בּוֹמִי תכף תגיע." בומי היא סטודנטית חמוצת פרצוף שלומדת באוניברסיטת קליפורניה ועובדת בדרך כלל במשמרת הלילה. "רק תבדקי קודם מה קורה בחדר שמונה. נגמר להם הזמן, אבל הם עדיין לא יצאו מהחדר."


אני נאנחת. "בסדר." אני יורדת מכיסא הבר ומשתרכת במסדרון. עימות עם לקוחות הוא אחת המטלות הפחות אהובות עליי בבר. למה הלקוחות לא יכולים פשוט לקרוא את הכללים?


ברוב מועדוני הקריוקי בארצות הברית גובים את התשלום מהלקוחות בסוף הבילוי, בדרך כלל לפי שעה, והלקוחות הם אלה שעוקבים כמה זמן הם היו במקום וכמה כסף יוציאו. דוד ג'יי מנהל את בר הקריוקי שלו כמו בקוריאה וגובה מראש את התשלום על פרק זמן מסוים, שנראה כמו שעון ספירה לאחור על המסך בתוך החדר. בצורה כזו לא נגבה מהלקוחות סכום גדול יותר מהסכום המוסכם. אם הם רוצים להמשיך לשיר, הם יכולים לבקש תוספת זמן לחדר שלהם. אימא תמיד אומרת שלדוד ג'יי אין ראש לעסקים.


הדלת של חדר שמונה סגורה ושום צליל לא בוקע מבפנים, אבל זה הגיוני, אם הזמן שלהם תם. אני מקישה פעם אחת על הדלת ופותחת אותה.


זה חדר VIP, החדר הגדול ביותר בבר, שמכיל עד עשרים איש.


אני מופתעת לגלות רק אדם אחד בפנים. הוא בערך בגילי, יושב בפינה, בגבו אל הקיר ובעיניים עצומות.


אני מחפשת ראיות לכך שיש עוד מישהו בחדר, אבל על השולחן הארוך אין אוכל או שתייה. אם הוא שכר את החדר רק לעצמו, הוא בטח עשיר. הבגדים שלו נראים יקרים. חולצת משי צמודה לכתפיים שלו, ורגליו הארוכות עטויות מכנסיים שחורים מבד חלק ורך. הזרוע השמאלית שלו נתונה בגבס, אבל שעון רולקס מנצנץ על מפרק היד הימנית שלו — ומה זה? קעקועי שרוול?


לאיזה נער בגיל כזה יש קעקועי שרוול?


אני מרימה את מבטי אל פניו ונדהמת לראות שהעיניים שלו פקוחות. אני מחכה שהוא יגיד משהו, אבל הוא ממשיך לשתוק. אני מכחכחת בגרוני. "נגמר לך הזמן. אם אתה רוצה להמשיך להשתמש בחדר, אנחנו גובים חמישים דולר לשעה. אם לא, תצטרך לצאת."


לא התכוונתי להישמע כל כך חסרת נימוס. אני מאשימה בזה את השופטים. הם עשו לי מצב רוח רע.


הדממה ששוררת בחדר כאילו מועצמת בגלל האורות המהבהבים של כדור הדיסקו שקבוע בתקרה.


אולי הוא לא מדבר אנגלית? יכול להיות שהוא מקוריאה. שום נער אמריקאי לא נראה מגונדר כל כך.


אני פונה אליו שוב, והפעם בקוריאנית. "שִיגָאן גִ'ינָאסוֹיוֹ. נָגָאסָאיוֹ." כלומר: "הזמן נגמר. צא החוצה." אבל אני משתמשת בפניות כבוד, אז טכנית אני מדברת בנימוס.


"שמעתי אותך בפעם הראשונה," הוא עונה באנגלית. יש לו קול נמוך ונעים ומבטא זר קל, מעין סלסול עדין של המילים.


אני מרגישה שסומק מתפשט בלחיים שלי. לא ברור לי למה. "אז למה לא ענית?"


"ניסיתי להחליט אם אני צריך להיעלב."


אני מצביעה על החוברת המנוילנת שמונחת במרכז השולחן ומפרטת את שירי הקריוקי הזמינים לפי הכותרת שלהם. "הכללים כתובים על הכריכה של החוברת הזאת. הם מדגישים שמי שלא משלם על הארכת הזמן אחרי רבע שעה, צריך לעזוב מייד."


הוא מושך בכתפיו. "נגמר לי הכסף."


אני שולחת מבט אל נעלי הגוצ'י שלרגליו. "קשה לי להאמין."


"הן לא שלי."


אני מביטה בו בתמיהה. "גנבת אותן?"


הוא משתתק לרגע, ואז אומר לאט, "אפשר להגיד."


האם הוא משקר? משום מה לא נראה לי שהוא משקר. לא ראיתי אותו נכנס לבר. כמה זמן הוא היה בחדר הזה לבדו? מי עושה דבר כזה אם הוא לא מתחבא ממשהו? ואולי מפני שצפיתי קודם ב'אג'ושי', אני מגיעה למסקנה אחת.


אני מתקרבת אליו. דומה שהוא מחקה את התנועות שלי ומתרחק מהקיר.


"אתה..." אני מנמיכה את הקול שלי. "אתה צריך עזרה?" בדרמות פשע אנשים בגילי אף פעם לא חברים בכנופיה כי הם רוצים להיות חברים בה.


הוא מושך בכתפיו. "כרגע יהיה מעולה לקבל חמישים דולר."


אני עושה "לא" עם הראש. "אני שואלת אם אתה בצרות... אם... הסתבכת עם כנופיה."


לרגע הוא נראה מבוהל. העיניים שלו נפערות קצת. ואז נראה שקלט מה אמרתי, והוא משפיל את מבטו. "אה, אז ניחשת את זה."


אני מהנהנת בהתלהבות. "בן כמה אתה? שש־עשרה? שבע־עשרה?" אני דוחקת בו. "בארצות הברית יש חוקים שמגינים על קטינים." אולי הם סוחטים אותו באיזושהי צורה. מאיימים על אח או חבר, למשל. "אם אתה זקוק לעזרה, אתה רק צריך לבקש."


משתררת שתיקה קלה, ואז הוא אומר בקול חרישי, "ואם הייתי מבקש ממך להציל אותי, היית עושה את זה?"


הלב שלי מתכווץ. "אני יכולה לנסות."


הוא מרים את עיניו אל עיניי, והנשימה שלי נעתקת. זה פשוט לא הוגן שמישהו יכול להיות כל כך... מהמם ביופיו. העור שלו מושלם. יש לו עיניים כהות ושיער רך, ושפתיים מלאות, אדומות כמו דובדבנים.


הוא מרכין את הראש, והכתפיים שלו מתחילות לרעוד. האם הוא... בוכה? אני מתקרבת אליו, ואז אני רואה שהוא...


צוחק. הוא אפילו חובט בברך שלו ביד בלי הגבס.


איזה חצוף! ואני דאגתי לו.


אני יוצאת בסערה מהחדר.


בחדר הכניסה דוד ג'יי עסוק בהוספת זמן לאחד החדרים. הוא מרים את עיניו, נועץ מבט אחד בהבעת הפנים שלי ונאנח. "הבחור לא מוכן לצאת, נכון? אל תדאגי. אני אטפל בזה."


הוא מתחיל לקום מאחורי הבר, אבל אני עוצרת אותו בתנועת יד. "חכה רגע." המילים שהוא אמר קודם מהדהדות במוחי. לחיות קצת. "אני אטפל בזה."