![לוסי קראון [1995] - אירוין (אירווין) שו (שאו)](/108x160/bookimages/covers98/988390.jpg "לוסי קראון [1995] - אירוין (אירווין) שו (שאו)")
רשימת הקריאה הינה ציבורית.
מכילה 44 ספרים.
גררה 428 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני 8 חודשים.
מכילה 44 ספרים.
גררה 428 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני 8 חודשים.
|
מה דעתך על הרשימה?
|
1. אבן נייר ומספריים / אליס פיני
2. אגדת פֶּנְדְרָגוֹן / אנטל סרב
3*. אגדה נחמדת מבית סופר הונגרי לא מוכר במחוזותינו, מלאה במסתורין, טירות עתיקות יומין, אלכימיה וניסויים לחיי נצח, אבירי לילה ורוחות רפאים – והכל תחת עננה כבדה של מסדר צלב הוורד (פחות נדוש ממה שזה נשמע). האגדה קצת מקרטעת מעודף פרטים, הסברים ורפרנסים וזה נותן תחושה של התלהבות יתר של הסופר לשפוך עלייך מידע לא נחוץ רק כי הוא חקר ונבר ונדלק על הממצאים. מאידך גיסא, יש בה קסם וניחוח של אגדות, מתובלן במתח (לסוגיו, כולל מיני), רציחות, אמונות טפלות ומנהגים מוזרים של וולשים ואנגלים כפריים.
3. אמא של ג'ניס - סדרה לספרות יפה # / סוזן אדם
4*. לאמא של ג'ניס יש נשמה ענקית ועשרות דונמים פנויים של שטח בלב כאילו היה חלקה בלתי מיושבת על הירח. אמא של ג'ניס זה בעצם שם קוד לאמא אידיאלית, לביאה אבל בנועם, אחת כזאת שדואגת לכוווולם, מתרוצצת ללא הרף, מביאה, קונה, מבשלת, מכבסת, מנקה, שואלת, מסדרת, מייעצת, מגהצת, מלטפת, מצחיקה. הסוללה שלה אף פעם לא נגמרת. גם דיצה לשעבר, רחל בהווה, חולמת על אמא כזאת, והמזל שלה שבדרך כלל דופק אותה בלי חשבון, מאיר לה פנים הפעם – אמא של ג'ניס היא גם אמא של רחל, עדיף בגיל 35 מאשר אף פעם. סיפור עצוב, מלא חמלה ואהבת חינם, זיכרונות וחלומות, אופטימי ומדכא באותה מידה, סיפור מומצא מהחיים עצמם.
4. בית קרנובסקי - ספריה לעם #335 / י"י זינגר
5*. סאגה מרתקת על שלושה דורות של משפחת קרנובסקי - יהודי פולין שניסו את מזלם בגרמניה מתוך אמונה נאיבית שאינטליגנציה היא תרופת פלא לשנאה יוקדת, ועם יותר מקורטוב של יהירות וסלידה כלפי בני דתם הפרובינציאליים המשמרים את המנהגים המיושנים ומבליטים את עצמם בהתנהגותם הגסה והעממית. זינגר מתאר בכישרון גדול את שלבי ההכחשה וההתפכחות, תוך כדי בניית תפאורה מרהיבה ברמת המקרו – גרמניה של שנות ה- 20 וה- 30 שמכינה את השטח למה שעתיד לבוא; ובמחצית השנייה של הספר – נפשם המצולקת של בני המשפחה ברמת המיקרו, ולכל אורך הדרך, שתי תחושות מנוגדות שנלחמות זו מול זו: מצד אחד, תחושת הזרות הנצחית שהיא מנת חלקו של כל יהודי בגולה אך מאידך, ניצוצות של אופטימיות מתפרצת ואמונה ביכולות ההישרדות המופלאות של המוזרים האלה, בכל מקום שלא יהיו. //"הוא כיבד מאוד תמיד את כשרם הרוחני של יהודים, ואף-על-פי שתיעב אותם העריצם על כרחו...הוא שנא יהודים והתקנא בהם, אבל לא יכול שלא להכיר בחכמתם ובשאפתנותם ובמרצם. ככל שהיו בזויים בעיניו כן גדלה הערכתו לכשרונותיהם, עד שקנה לו כמין הערצה מוגזמת משונה ליכולתם ולכוחותיהם, ותלה את כל אלה בכוחות שלמעלה מגדר הטבע...בכל יהודי ראה את יוצא חלציהם של האבות, יורשם של הנביאים...את כוח הנבואה, כוחות כישוף שלקחו בגניבה מן המצרים, ואוצר בלום של דעת שהצטבר בדורות של נדודים...ואפילו את אלה שהשתדלו בכל מאודם להיות גרמנים לכל דבר, גילה בכל אחד מהם את הערמה והמסתורין של העברים הקדמונים של המקרא. והם מעירים את סקרנותו, אומה עתיקה וקשת-עורף זו, שלא הניחה לעולם הסובב אותה לשלוט בה. והקשה מכל הוא שהוא נמשך אליהם בחזקה."
הרומן הזה הוא שירת הברבור, כך מסתבר. זינגר פירסם את הספר ב- 1943, ומת בתחילת 1944, בגיל 51 בלבד. כל כך סמלי ועוצמתי.
5. ג'י-פי-אס - ספריה לעם #645 / עלמה גניהר
3*. סיפורי פליטים. עובדים זרים. רובם לא עובדים. חלקם גם לא מנסים. אף אחד לא אשם. עלילות רזות שלא נקשרות לשום מקום, כמו האנשים עצמם. קראת אחד-שניים – קראת את כולם.
6. גבעול / נגה אלבלך
4*. לא תכליתי. מהורהר. רך ועדין. כמו להיכנס לקפסולה נטולת זמן וסתם להתנדנד.
7. דרך שלושת הימים - משפחת בירד #1 / ג'וזף בוידן
4*. מסע מדמם של שני אינדיאנים קנדיים במלחמת העולם הראשונה, המלחמה הגדולה דרך עיני ציידים וגששים שרגילים כביכול להרוג אבל רוחות המתים מרחפות מעל ראשם וגם מנות כפולות של מורפיום כבר לא מביאות שלווה. שקועים בתעלות בוץ עד המותניים, מתחפרים בשדות מוקשים ושטחי הפקר, אבודים בתוך חוסר התכלית של הרוע, מוצאים נחמה פעוטה בזיכרונות הילדות הפראית בבוש הסבוך. ספר עצוב אבל לא מזעזע. לא אחרי השביעי.
8. האמת ורק האמת - דיסמס הארדי #6 / ג'ון לסקואה
2*. יו, איך נתקעתי עם הספר הזה, פשוט ייאוש. דיסמס הרדי ממש לא עשה לי את זה. מדהים כמה אפשר לסבך בספר אחד, וגם אם אתה מסבך פוליטיקה עם תעשיות נפט עם זיהום אוויר עם ביורוקרטיה עם רצח ועוד שני רציחות של שוטרים שחקרו את הרצח הראשון, וחטיפת ילדים, ומעצר אשתך על ביזוי בית המשפט וגם 'יחסינו לאן', תעשה את זה בצורה קצת יותר קוהרנטית, ולא בתור גוש צמר מעורבב עם עשבים שוטים.
9. האנאלפביתית / אגוטה קריסטוף
3*. תקציר סיפורה האישי של הסופרת, מגיל ילדותה המוקדמת עד שהגיעה לנחלה בארץ זרה וזכתה להכרה כסופרת המתעקשת לכתוב בשפה זרה. הכתיבה של קריסטוף יבשה וכמעט נטולת רגש. משום מה, המאפיין הזה שלה זכה להתפעלות בטרילוגיה המפורסמת שמתחילה עם 'המחברת הגדולה'. זה חוזר על עצמו גם כאן, כי ככה היא - כותבת בתקצירנות. יש סופרים שזה מצליח להם, אצלה זה לא עובד.
10. ההסבר של ג'ורג' סילברמן - ריזרב #2 / צ'ארלס דיקנס
3*. כמו שקורה עם קלאסיקות רבות, גם הסיפור הזה היה בזמנו חץ שלוח מקשת, ביקורת נוקבת וחדה על החברה השבעה והצבועה, על מוסרנות דתית, על טיפשות ורוע, בורות וחוסר הוגנות וכל המסרים השחוקים שהעלו כבר עובש מאז המאה ה- 19. אם מנפים את כל זה, נשארים עם תמצית די דלה של חיי יתום שנדפקו כי היה טוב מדי אבל גם כאן אין טרגדיות גדולות, חיים נטולי שמחה בשל הלקאה עצמית והחלטה עיקשת לא להיות 'חמדן'.
11. ההסדר / איליה קאזאן
4*. מהפנט רוב הזמן, מעיק לפרקים. כמעט חודש עברתי יחד עם אדי אנדרסון את מסעו המטלטל אל החופש כפי שהוא היה נראה לו כשלא היה בהישג יד. הברנש כמעט נהרג מספר פעמים, וכמה דרמות וטרגדיות, דמעות ועצבים...קאזאן מגחך על אמריקאים מהוגנים אשר נאלצים כל חייהם להעמיד פנים ולשחק את המשחק החברתי המתבקש אבל הוא גם לועג לאדי/אוואנגלה, דור שני לסוחר שטיחים יווני שנגע באושר ועושר ופסל החירות – שניהם לא ידעו לעצור בזמן. בסוף כמעט כולם נאספים ונעטפים בחיבוק מוחל, אנושי, כמו של זקן השבט שכבר ראה הכל – את כל השיגעונות והתהפוכות, ויושב בשתיקתו להתבונן בסערות חייהם של אנשים שלא מצאו את עצמם, ממתין בסבלנות עד שוך המבול, עם שמיכה חמה ותרמוס של תה.
12. ההפוגה - ספריה לעם #423 / מריו בנדטי
13. ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי - ספריה לעם #511 / מייקל שייבון
3*. מעל 700 עמודים צפופים מלאי אותיות, מתוכם משהו כמו 300 (ביום טוב) הם הסיפור עצמו. היחס לא לטובתי אבל משום מה התעקשתי לסיים. אולי כי הסיפור ממש טוב, גם כשהוא מכוסה בשכבות קונפטי עבות ודביקות של שמות, כינויים, ביטויים שונים ומשונים, רפרנסים, פסקאות אנציקלופדיות ארוכות על תולדות של אלה ואחרים, וכמובן – היסטוריה מפורטת עד זרא של קומיקס אמריקאי, מקורותיו, השראתו, עלותו, יוצריו ומתחריהם כולל תביעות משפטיות, מספור החוברות ועוד ועוד. זה אולי נחמד בתור מחווה נוסטלגית לאמריקאים ילידי שנות ה- 30 עד 50 של המאה שעברה – אלה ביניהם שנשארו בחיים ועדיין מסוגלים לקרוא ובתנאי שהם בקיאים בנבכי הקומיקס ברמה של מתקדמים פלוס (אחרת גם הם יצטרכו מפלסת שלג במשקל של 2 טון כדי להגיע לסוף הסאגה). לכל היתר – אתגר לא אינטלקטואלי (כי לא תזכרו כלום מכל הוויקיפדיה הזאת), לא בטוח ששווה את המאמץ, אלא אם כן מדלגים בקלילות מעל הסבך ומרחפים על פני הסיפור בלבד.
14. הירח והמדורות - ספריה לעם #155 / צ'זרה פבזה
4*. סיפור שקט ומלא געגוע למקום של ילדות המסופר ע"י ממזר שאומץ תמורת קצבה והצליח למשוך עצמו מהביצה הטובענית של עוני ואומללות. הוא חוזר לכפר שקפא על שמריו, משוטט בין הכרמים ובנופי זיכרונו ומגלה מה עלה בגורלם של אלו שמזלם לא שפר עליהם, ואיך בתוך כל הפסטורליה נחשפת האמת המרה על מתנגדי המשטר.//" חזרתי, הגעתי, עשיתי חיל...אבל הפנים והקולות והידים שהיו צריכים לגעת בי ולהכיר אותי, אינם עוד. זה מכבר אינם. מה שנשאר היה כמו כיכר למחרת היריד, או כרם לאחר הבציר, כמו השיבה בדד למסעדה כאשר מישהו לא בא לפגישה...באתי ממרחק גדול מדי, לא הייתי שייך עוד לאותו בית. העולם שינה אותי."//
15. הכל זורם - ספריה לעם #190 / וסילי גרוסמן
4*. מישהו אמר פעם: "חשבתי שהגעתי לשאול תחתיות ואז דפקו מלמטה." זאת התמצית של הספר. המכונה הסובייטית בשיא התגלמותה המפלצתית ובשיא האבסורד שבו המפלצת הרעבה בולעת ללא הבחנה, מענה, מרעיבה ומוציאה להורג גם את התומכים הנלהבים שהפכו בין לילה ל'אויבי העם', תופרת תיקי בגידה עשויים קש וגבבה וממלאת אותם באוויר דחוס בשקרים והלשנות, משקיעה מאמצים אדירים בתיאטרון הראווה כאילו אם השקר וההונאה יהיו חתומים ומתויקים הם יהפכו לאמת צרופה. מצמרר.
16. הלילה שבו נעלמו עקבותיה / ליסה ג'ואל
17. הפנימייה / סֶרְהִיי ז'אדאן
4*. מורה ממושקף ונחבא אל הכלים יוצא למסע מסכן חיים כדי להחזיר את האחיין שלו הביתה מהפנימייה המופגזת. הרקע של העלילה: אירועים של טרום מלחמת רוסיה-אוקראינה. עיר אוקראינית נטולת שם נמצאת במצור. בניינים שחורים ומפויחים, רובם נטושים. כבישים עזובים ושבורים, חלקם ממולכדים. נוף חוזר ונשנה גם על הקרקע: פסולת מכל סוג ומין, בכל מצב צבירה. הכל מתערבב עם שלג, בוץ, אדמה חרוכה, שמים אפורים, גשם מקפיא והמון ייאוש. אנשים בסוגי לבוש מוזרים נגררים עם הפקלאות ליעד לא ידוע – כל אחד לפי יכולתו והזמן שעמד לרשותו לתפוס את היקר או הנחוץ או הראשון שבא ליד: שמיכות, כריות, אלבומי תמונות, כלים, תכשיטים, קופסאות שימורים, ילדים זבי חוטם, קשישים מתנשפים, מעילי פרווה, מטפחות, סיגריות, נעלי עקב...הכל מתנועע בערבוביה ומחפש מפלט. זרם אנושי נידף בגשם, מתבוסס בשלוליות בוציות, מפוחד, חשדני, רעב, מסריח ומחכה לגאולה. אם כך נקראת טרום-מלחמה...
פאשה המורה מתגלה בנחישותו ותושייתו, הטיפוסים שנקרים בדרכו מאתגרים את הדעות והאמונות שלו, גורמים לו להפוך לחמקמק ואסרטיבי ובמקביל להישאר עדין ומתחשב, ובעיקר להישאר אנושי במצב בלתי אנושי. דווקא בתקופה הזאת, במקום אסקפיזם מפוקפק, התוכן הקשה מהסוג הזה מרגש כפליים, נותן פרופורציות וגם תקווה, למרות הכל.
18. הקיר / מרלן האוסהופר
19. השושבין - הסדרה הקטנה # / סביון ליברכט
4*. לכאורה סיפור פרובינציאלי-עדתי שדרכו מבצבצות אמיתות אוניברסליות נצחיות. לא נטול פגמים אבל יש בו רגעים ש'מחניק קצת בגרון' כי ליברכט יודעת לגעת.
20. השקרים שאני מספרת / ג'ולי קלארק
4*. נקמת נשים מתוחכמת בגברים עשירים ופריווילגים המשוכנעים שהשמש זורחת להם מהאחוריים. בנוסף, שיעורים פרטיים בהעצמה נשית או איך להיות ביץ' ולזכות בשבחי הקהל.
21. ולדימיר / ג'וליה מיי ג'ונאס
2*. וואיי, כמה שהיא מדברת האישה הזאת. רוצה להזדיין עם ולדימיר? לכי על זה. רוצה להעיף את בעלך הבוגד? יאללה. כזאת מתישה...למות.
22. חוף הים / ורוניק אולמי
2*. 'מחר ניסע ללונה פארק' של ברנשטיין הצליח לצמרר ולהחריד, הוא היה עמוק ומרובד, היה אפשר למלא את החורים בעלילה ולדמיין מגוון סיטואציות ונסיבות שהביאו את האם למצב המרוסק שבו היא נמצאת, היה אפשר להזדהות או לפחות להבין, להניח לשיפוטיות. ברנשטיין כתבה ספר מדמם. שובר לב. אז מה אכפת לי שהיא קיבלה השראה או יותר מהשראה או כמעט העתיקה (שזה ממש הזוי כי חוץ מקווים כלליים אין בין הספרים האלה דמיון גדול). מבחינתי, אין לכך שום משמעות. 'חוף הים', עם השראה או בלי השראה, הוא פריים בודד שהוצא מתוך תמונה מטושטשת, הוא תלוש וכמעט לא מעורר רגש, עמוס בביטויים שמנסים לקשט את המצב המחורבן ונשמעים כאילו לקוחים מתוך תרגילי סדנת כתיבה ('הגשם הטיח בחלון כדורים של רוק, יריקות קטנטנות ושקופות.'). הכל מוקצן ברמה לא אמינה, כל האנשים הזרים הם גוש גדול של חרא ובוץ. כולם כאחד לועגים-מתנכלים- נגעלים-מאשימים-מתעלמים. מסע הפסיב-אגרסיב של האם עם שני בניה הוא כרטיס בכיוון אחד, פרט ללוגיסטיקה של המעשה שמתבררת בסוף, הכל ברור. אצל ברנשטיין, פלגיאט או לא פלגיאט, שום דבר לא ברור, גם בתוך האווירה של ייאוש ופטליזם – יש מורכבות, יש גוונים וזוויות, יש תמונות מתחלפות, ולא רק גשם-בוץ-קור-רטוב-זיעה-מדרגות-הלוך-חזור. בקיצור, ספר שמתיימר לזעזע ו'להסתכל לרוע בלבן של העיניים', ומרוב שהוא מתיימר ולא מצליח – הוא מקומם ומייגע עוד יותר.
23. חיי מלאך / גַּיִל הַרְאֶבֶן
3*. כישרון כתיבה יש לה, ללא ספק. אבל הספר עמוס להתפקע בדיבורים העצמיים של הסופרת ושל הדמות הראשית המעיקה בשם גלי. לא ברור האם זאת אג'נדה, פרודיה, טרגדיה, גיחוך, ביקורת חברתית חסרת מעצורים או כל זה יחד. בכל מקרה, תחושה כללית של דיבור יתר בעל מודעות-יתר לעצמו. מעייף.
24. חלומות שכוחים - Vergessene Träume / סטפן (שטפן) צווייג
3*. תיאור די מוצלח של אדון צווייג בנובלה 'לפורלה' - משרתת מזדקנת שאיבדה את נשיותה בעבודות פרך, מתאהבת במעסיק החדש שלה, עירוני הולל אשר התחתן עם אישה עשירה והיסטרית ונכנס לכלוב של זהב. עכשיו גם המשרתת מצויה בתוך הכלוב, בתור כלבת שמירה של אותו אומלל שלא יודע איך להשתחרר מהאישה הרודנית והרגזנית. הסיפור הקצר הוא כביכול היפוכה של הנובלה, הרבה פחות מוצלח ודי מיותר.
25. חתונתה של גליה / אברהם ב. יהושע
3*. שפה פיוטית ומחבקת אך הסיפור עצמו די סתמי, למרות מאמציו להיות אלגוריה רגשנית.
26. כביסה - כותרים # / סוזן אדם
5*. מהפנט זה לא מילה. השורות רצות במרתון, המילים כאילו נחנקות מעצמן מרוב שהן רוצות להספיק לספר. הכל דחוס. מתוח. בהיכון לפני הזינוק. בדיוק ככה כותבים מתח. לא מתח/איימה של קינג – חתולים-ליצנים-מרתפים. מתח של זעה קרה, פחד מצמית, חרדות וסיוטים של שנים. מצב תודעה תמידי של חשש, כזה שמשנה את מסלול החיים. וזה חתיכת כישרון לייצר רצף של מילים שממחיש את החרדה המשתקת הזאת, מכניס את הצמרמורת מתחת לעור. ולא מספיק זה – גם הדמויות מתעגלות וצומחות מול העיניים עם כל דף, מוחשיות ואותנטיות. וכל אחת ואחד – מדויקים בדיוק במידה הדרושה, לא מוגזמים או שטוחים. לא להאמין שזה ספרה הראשון של הסופרת. פשוט מושלם.
27. כעבור עשרים שנה / צ'רלי דונלי
2*. לא קצבי ולא קולח. מעצבן ומורח.
28. לוסי קראון [1995] / אירוין (אירווין) שו (שאו)
4*. סיפור טרגי של חיים שהשתבשו בעקבות מעשה אימפולסיבי והחלטות שגויות. העלילה עצמה די שגרתית אבל הכתיבה של אירווין שו סוחפת, עמוקה, רגישה וחומלת – כזאת שמאפשרת להתרגש מהספר גם אם את לא מסמפטת ולא מזדהה עם אף אחת מהדמויות. ארווין שו מצייר תמונה חדה ומכאיבה של משפחה בורגנית אמריקאית של שנות ה- 30 אבל ניתן לתלות את התמונה גם בבתים אחרים ובתקופות אחרות, בעבר או בעתיד, ולא מן הנמנע גם לחשוב על אנה קרנינה ודמויות נשיות דומות. לטענות של קוראים שלוסי קראון לא מציאותית - אין אימהות כאלה! מספיק להיזכר בסיפורים בהם האם נעלמת יום אחד (פחות מקובל מהמקרים שבהם האב נעלם יום אחד ועדיין...), וכאן לפחות יש סיבה למעשה הקיצוני (מוצדקת או לא - זה נתון לוויכוח), וגם אם לא היה אירוע "מעשה ידיהם" שזרק את בני המשפחה לתהום של צער, חרטה ובדידות – יכלו לקרות אירועים אחרים שהיו מהווים את הקש ששבר את גבה הרעוע של המשפחה הקטנה והאומללה הזאת. הגדולה של הספר לא מצויה באירועים ובנסיבות אלא בדקויות פסיכולוגיות ואנושיות. כתיבה של חסד על מעשים חסרי חסד. מרתק.
29. לינקולן אקספרס / אמור טאוולס
3*. מסע שהתחיל בהתלהבות והתרגשות, באמצע כבר התחיל לקרטע אבל זורמים, ובסוף -אגלי זיעה, שרירים תפוסים ולוח ייאוש. יש את הספרים האלה שקשה לזנוח גם כשהם הופכים למעיקים ואת רק מחכה שייגמרו. זה אחד כזה. נוסעים למקום אחד, מתפצלים, מתגנבים, משקרים, נפרדים, נפגשים, הולכים מכות, שוטרים וגנבים, ילד בן 8 שהוא אנציקלופדיה מהלכת, כושי בשם יוליסס, הרפתקאות ברכבות משא, קצת פילוסופיה בגרוש בין לבין, טוויסט מעצבן שנועד לסחוט דמעות, קסמים, שייקספיר ועוד פעלולים כאלה ואחרים. בסדר, אז מחווה לגיבורים צעירים, נוודים נועזים, אגדות עם ומיתולוגיה. על מחווה לבדה לא בונים ספר של 560 עמודים. ואם נוציא את המחווה נישאר עם עלילה דלילה בלי ניצוץ. טוב, לא בעיה שלי. גם ככה התעייפתי.
30. מחר ירד גשם / רוני אלפנדרי
פטפטת שלא מובילה לשום מקום.
31. מלחמות אבודות / ז'אן-כריסטוף רופן
3*. למרות הנושא הלא שגרתי והמעניין (מלחמת אתיופיה, מזימות וצביעות של הממשלה המושחתת, משלחות הסיוע הצרפתי על שלל מניעים אישיים ואחרים והסיפור עצמו שמסופר במפולפלות על ידי זקן משועמם שגם לו מניעים משלו), ננטש במחציתו.
32. מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון - 12 סיפורים / רינת שניידובר
33. מסע הערב של יתיר - הספריה הקטנה # / אברהם ב. יהושע
3. יהושע יודע לבנות מתח אפל, עננה שחורה שמרחפת מעל הכל כל הזמן. אין כאן תנופה או איזו כתיבה סוחפת כמו בספרים הקודמים שלו שקראתי אלא ערבוביה של דמיון ומציאות, קצת חלומות בלהות, קצת אירוניה על חשבונם של חלשים וחרוצים שעושים את מלאכתם האפורה ללא מחשבה מרובה.
34. נתראה באוגוסט / גבריאל גרסיה מארקס
4*. בתמצית, 'פחד' של סטפן צווייג, עם הבדל עקרוני אחד - כתוב טוב.
35. סוף הרומן / גרהם גרין
3*. נחשב קלאסיקה מודרנית וכל זה...הרמתי גבה לנוכח גשם הסופרלטיבים. דמות הסופר המאוהב, השונא והאקסצנטרי (אומרים שכתב על הרומן שלו עצמו. לא שזה משנה משהו) היא עוד איכשהו הגיונית ונסבלת. דמותה של המאהבת הייתה מעצבנת די מהתחלה אבל כשהתחילה עם כתיבת יומן והפכה בין לילה לקתולית אדוקה זה נהיה מוזר ומשעמם. בנוסף, כל העניין הזה של צירופי מקרים, כן אלוהים לא אלוהים וכל מיני דברים נסתרים ונדרים - הרגיש תלוש, מברבר ולא קשור.
36. סימון והאלונים / מריאן פרדריקסון
3*. 3 כוכבים כי הוא כתוב טוב. אבל ננטש כי מבולבל, לא ברור לאן כל זה מוביל ומה יש להסתובב סביב העצים, אולי בגלל שהם שוודים. קצת מופנמים. קצת היסטריים. חלשים כאלה. מתעלפים. הקיצר, מלחמה ואין עצבים לכל ההתפתלויות. נקסט.
37. סיפורו של ורנון סובוטקס - סיפורו של ורנון סובוטקס #1 / וירז'יני דפנט
2*. פילסתי ונגרתתי עד מחצית הדבר הזה, יעני נועז ומחתרתי, מדברים על הכל בין הסנפה להסנפה, דור מחוק של אמנים ובוהמיים אחרים, "הספרות הצרפתית העכשווית", כולם סובלים ומתפרקים בשאנז-אליזה-סטייל, כלום לא קורה. בטלה, אבטלה, ריקנות, זנות, סמים ורוק&רול. מה שנקרא: כוס אמכ. שיירקבו בפריז, גם לונדון לא מחכה לי.
38. פרויקט מלכה אדומה - פרויקט מלכה אדומה #1 / חואן גומז-חורדו
4*. אנטוניה סקוט - חתיכת מוח ביוני באריזה קומפקטית של 55 קילו. לצידה, ערימת שרירים קצת מסורבלת בדמות שוטר מוקצה כי הוא רגיל לעשות בעיות ולהפר סמכויות. צמד לא שגרתי גם כי נחסך הקטע הרומנטי הנדוש (אין על חברים הומואים...). העלילה פחות חשובה במקרה של שני אלה פלוס הכתיבה הנשכנית. נמשיך לשני בסדרה.
39. קונסטלציה של תופעות חיוניות / אנתוני מארה
3*. לאנתוני מארה היו כל המרכיבים כדי לכתוב ספר בלתי נשכח על ערי צ'צניה הנצורה, בדומה ל'בית הקופים' של פולרטון על סרייבו הנצורה או 'עיר הגנבים' של בניוף על לנינגרד הנצורה אבל הוא נפל בפח (או במקרה הזה, בתוך צנצנת דבש) של סדנאות כתיבה, נסחף בפתלתלות של משפטים ארוכים ופיוטיים שבסופם נאנחים ושואלים 'למה?' ו- 'בשביל מה כל זה?'. ובכל זאת, יש לו את הרגעים שלו, כמה דמויות מאובחנות היטב, תחקיר על התרבות הצ'צנית העתיקה שמוגש בצורה יחסית מעניינת גם אם מכבידה ופתלתלה כי זו דרכו של הסופר לאורך כל הספר, כנראה שהוא טעה לחשוב שכתיבה כזאת מתפרשת כמתוחכמת – היא לא. בסופו של דבר, הערך המוסף של הסיפור, שהוא יחסית דל עלילה ומלא באווירה ובניפוח, הוא בהיכרות עם שתי המלחמות של הפדרציה הרוסית מול צ'צניה, מלחמות לא מוכרות ולא מדוברות. עכשיו לפחות אני יודעת למה צ'צנים ביצעו פיגועים במוסקבה – הצד השני של המטבע.
40. קיץ סיבירי / יורם בר
4*. הרפתקה הזויה של חייל רוסי ממוצא יהודי שבורח מעבודות כפייה ומגיע לכפר סיבירי שבו יש רק נשים והומו אחד. סיפורו של רומן שם בדוי הוא סיפור אמיתי של מישהו שחי כיום בישראל ולא מעוניין להיחשף (ואפשר להבין למה). סיפור לא שגרתי של הטרדות מיניות ואלימות נשית בתנאי רעב פיזי ומיני, כולל מסר חברתי מעניין ומאתגר לפמיניסטיות של היום.
41. קיץ קטלני / סבסטיאן ז'אפריסו
4*. רוב הזמן שברתי את הראש למה זה כל-כך מוכר לי...אולי אם קראת ז'אפריסו אחד - קראת את כולם. בכל אופן, הרעננות של המפגש הראשון עם הכתיבה שלו כבר לא הייתה כאן אבל היה נחמד. ובסוף גם קטלני. כמו שהבטיחו.
42. קצין ומרגל / רוברט האריס
4*. פירוט מרתק שמלביש בשר ודם על העצמות היבשות של הפרשה המפורסמת. נותר רק לקוות שעדיין יש, וגם יהיו, פיקארים ודומיהם אשר מוכנים להקריב כל כך הרבה למען צדק בעולם הספוג בשחיתות, שקרים ויד רוחצת יד, ב'משמעת' קואליציונית, בקונספציות וקונספירציות, ברמי דרג חסרי מצפון וים של מלחכי פנכה.
43. של עכברים ואנשים - הספריה הקטנה # / ג'ון סטיינבק
2*. עכברים, אנשים, ארנבים, כלבלבים, כושונים, עבדים, מנוצלים, אומללים ועוד רבים. נכתב כמחזה, נשמע כמו הצגה של סוף תיכון, במקסימום שנה א' של בית צבי. במהלך הקריאה, ניתן לדמיין ברקע את המורה הממושקפת לספרות הנואמת על הטרמות, דמויות משנה, האקדח שיורה במערכה הראשונה, חזקים על חלשים, החלום (האמריקני) ושברו, נכות פיזית ורגשית, מטאפורות ודימויים של חיות שונות וכך הלאה. הכל כאילו נולד למטרת ניתוח ספרותי בניחוח פסיכולוגי שטחי הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר ולכן מפליא למצוא שימוש כה נרחב במילה 'עומק' ונטיותיה בביקורות הנלהבות על הספרון הזה. אם זה עומק אז גם 'האריה שאהב תות', 'הזאב ושלושת החזירונים', וכמובן – 'הדייג ודג הזהב'. מוסר השכל מיידי שנדחף לגרון, לעוס במרקם של דייסה ובלי תבלינים.
44. שני לילות בליסבון / כריס פאבונה
2*. לא מתח. לא חכם. ולא במיטבו. ספר מעצבן בכללי, וגברת אריאל פרייס מעצבנת בפרט. המיצוי היבש של העלילה מסתכם בלא יותר מ- 30 עמודים אבל נמרח על פני יותר מ- 380. הסופר מכניס כל כמה עמודים את האג'נדה הממורמרת שלו על עשירים פריווילגיים שהכל מותר להם, על סגנון החיים הרהבתני, הרדוד ומנקר העיניים, על גברים בריונים שמכורים לשליטה ועוד כהנה. מרגיש כמו ספר שמנסה להתחנף לנשים בעידן של "מי-2" אבל עושה זאת בדרך מגושמת ולא אמינה, ובאמצעות גיבורה מגושמת ולא אמינה.
|