“אלפי רומנים ומאות ספרי מתח, לא הצליחו להשכיח ממני את רומן המתח המופתי שקראתי פעמיים בעבר. הקריאה השלישית, הנוכחית, היא ההוכחה הנחרצת מבחינתי, לאיכותו הבלתי מעורערת.

כבר כשאני לוקחת אותו בידי, כריכה קשה, דפים עבים, תרגום איכותי של אביטל ענבר, אני שואלת את עצמי אם יאשש את דעתי עליו או יאכזב אותי. כל כל הרבה יצירות מאכזבות בקריאה או בצפייה חוזרת. עברו תקופות חיים שלמות מאז קריאת הספר בפעם האחרונה, התבגרתי, ראיתי, שמעתי, במדפי הספרים שבמוחי מאוחסנים כך כך הרבה ספרים חדשים, מיליוני אותיות מתרוצצות במוחי, והקריאה הנוכחית עוררה בי חששות. יצדיק הספר את זכרונותי הטובים? או לא.

והוא מצדיק. ועוד איך. למרות דפיו המצהיבים הוא אפילו לא התיישן. כאילו נכתב היום. רענן, מבריק, נפלא, ייחודי, חכם, עצוב עד דמעות, מרגש, מלא הומור. בקיצור, יצירה משובחת במיוחד.

סבסטיאן ז'אפריסו הוא מגדולי סופרי המתח של צרפת ואת ספרו כתב ב-1976.

זהו סיפור פוליפוני, רב קולי, המסופר מבעד לעיניהם של גיבורי הספר. אל כפר קטן ופוריטני בצרפת מגיעה צעירה פרובוקטיבית ויפהפיה עם אמה ואביה הנכה. את בעלה היא בוחרת מבין גברברי הכפר מתוך כוונה ייחודית, שאין לה כל קשר לאהבה. בחצר ביתו של הצעיר, פלורימון, מונחת תיבת נגינה ישנה וחבוטה שמקרה שארע בה עשרים שנה קודם לכן, עורר את הדרמה הזאת.

אליאן, גיבורת הספר, מכנה עצמה "היא", או "אל" (קיצור של אליאן ובצרפתית גם המילה "היא"). התרגום הדו-משמעי יש לו הסבר פסיכולוגי בכל הנוגע לדמותה המורכבת, רבת-הרבדים והמסוכסכת עם עצמה. לכאורה בחורה זולה, קלת דעת, כזו שיש רשימת תוארים ארוכה למדי כדי לתאר את הטיפוס. ולמעשה, ילדה חסרת הגנה, שסועה, מוכת גורל ושרוייה בעולמות הזויים משלה.

במהלך הקיץ, מן היום שבו הכיר אותה פלורימון, הוא פן-פון, הפתי, האומלל, הנאמן והמקסים בדרכו, ועד היום ההוא באוגוסט שבו איבד אותה, מוליך אותנו סבסטיאן ז'אפריסו בדרך פתלתלה, מוכת חום וזיעה, בין העבר הרחוק הנורא להווה, שבו אנחנו יודעים כי יקרה משהו נורא ממש בקרוב, ובטננו מתהפכת. אנחנו לומדים לאהוב את יושבי הכפר, אנשים פשוטים, אבל מרתקים בדרכם. אמו חמורת הסבר של פלורימון, הנאלצת להתמודד עם הצעירה קלת הדעת המתנחלת בביתה. הדודה החירשת קואניטה ואמה האוסטרית של אליאן, המכונה אווה בראון, השפעתה המאוחרת של מלחמת העולם השניה.

מכיוון שהספר נכתב בגוף ראשון, או ליתר דיוק, בגופות ראשונים, הרי שכל גיבור מוסר את הסיפור מנקודת ראותו.
ולא ראשומון נוצר כאן, אלא סיפור שכל חפירה בו חושפת הקשרים חדשים.

אליאן, בעלת הקול האותנטי מבין הקולות מרתקת דווקא משום הדיסוננס שבין הילדותיות המעוררת חמלה שלה, לבין התחבולות המורכבות, רבות הפנים והמפתיעות שלה. לפעמים היא מדברת בשפה גבוהה, ולפעמים בשפה מתיילדת. אבל מה שקסום בדיבורה הוא ההומור הייחודי, המסוגנן, עם מטבעות הלשון המקוריות שמקנות לה שפה מיוחדת משלה.

קראתי את כל הסופרלטיבים שעל הכריכה. אף אחד מהם אינו מיותר. אין בהם שום הגזמה. קיץ קטלני הוא אחד מן הרומנים הנפלאים שקראתי בחיי. הוא אחד מספרי המתח המקוריים ביותר שנכתבו אי אי פעם.

אני מתארת לעצמי שרבים מכם קראו את הספר בעבר. והרי זו המלצתי הצנועה: קיראו אותו שוב. קריאה חוזרת איננה מיותרת לספר נשכח. במהלך הקריאה עלו בי זיכרונות על האופן שבו תיארתי את המאורעות בפעם הקודמת. והנה זה פלא, כל קריאה בוראת דימיונות חדשים, המאורעות נראים אחרת, הגיבורים מצטיירים אחרת, ובעצם, סיפור מחודש.”

“לפעמים עצם קיטלוגו של ספר לפי ז'אנרים קובע מי יקרא ויתעניין בו, ומי לא. הספר הזה מקוטלג כדרמת פשע - קיטלוג שהוא טעות, לדעתי. למרות שיש בו דרמה, יש פשע ויש סיפור מרתק. למעשה הסיפור הזה הוא דרמה פסיכולוגית המתארת איך בנסיבות מסויימות החוליה האנושית החלשה בשרשרת תישבר ותהרוס את כל השרשרת האנושית אליה היא מחוברת. ז'אפריסו כותב סיפור מרתק בהחלט, אמין ביותר עם סוף מפתיע שלא הצלחתי לנחש, למרות שזו לא הפעם הראשונה שאני קוראת את הספר. כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה עכשיו נזכרתי שקראתי אותו פעם, כשיצא לאור בעברית. לא זכרתי אותו מאז, ואני חושבת שאז החמצתי חלק גדול מאיכויותיו, אותן גליתי בקריאה הנוכחית.

הסיפור עוסק בכפר קטנטן בדרום צרפת, 129 תושבים, כולם מכירים את כולם עד לדור עשירי, כשמשפחה זרה מגיעה אליו מכפר אחר באזור שנהרס ע"י השלטונות. האמא היא "גרמניה" (צריך לחיות קצת בצרפת כדי להבין את עומק הסלידה, הכעס והחשדנות של צרפתים מגרמנים, שהיו אויביהם המרים דורות רבים) וכינויה בכפר הוא בהתאם "אווה בראון" האב משותק ואיש לא ראה אותו ולהם בת יפהפייה ומפתה כמעט בת 20. מהעבר השני יש משפחה ובה אם אלמנה ושלושה בנים בוגרים, הנקלעים למערבולת הרסנית. הסיפור מסופר על אירועי שלושה חודשים של קיץ בו חייהם של מספר אנשים נהפכו על פיהם בגלל הנחות שגויות, שאיפות וכמיהות לא מציאותיות, ומעשים שאי אפשר היה לחזות מראש, ודאי לא למנוע.

הספר כתוב בגוף ראשון של מספר גיבורים המספרים את קורותיהם בהווה. הם אינם יודעים יותר מהקוראים את מה שקורה והסיפור מתפתח לאיטו
ונהפך על פיו מספר פעמים. מה שבולט הוא תשומת הלב של ז'אפריסו לדמויותיו, אותן הוא מפתח באהבה, אליהן הוא חש אמפתיה וחיבה ונראה שהוא סובל כשהן סובלות. הוא מתאר את הכפריים הצרפתים העוסקים במרץ בחיי שכניהם, שכשמשהו קורה כל הכפר יוצא ללטוש עיניים. עצות מחולקות חינם וכמוהן גם חוות הדעת על חיי השכנים.

קראתי אותו הפעם בעקבות הביקורת הנהדרת של אפרתי. אהבתי אותו מאד. הספר אומר באופן צלול את מה שכולנו יודעים - שהפרשנות על מאורע מסויים יכולה להיות שונה באופן מהותי מהמאורע עצמו. שמאורעות משני-חיים יכולים להיות כאלה שאתה חווה רק מכלי שני. ובנוסף הוא אומר - ואני מסכימה מאד - שהכרות אפילו היא קרובה מאד עם אדם אחר אינה מספקת בהכרח יכולת הבנה או נבוי של מעשיו.
בסוף הביקורת של אפרתי היא ממליצה גם לאלה שקראו את הספר בעבר לקרוא אותו שוב, כי הוא מספק תובנות חדשות בקריאה נוספת. במקרה שלי היא קלעה בול. ואני חוזרת על המלצתה: כדאי. בפעם הראשונה וגם בפעם השניה.”

“נלקח מEספרים:
אל כפר קטן בדרום-צרפת באה משפחה משונה: אב משותק, אם גרמניה ובת יפהפייה, אליאן, המכונה היא, המסחררת ראשיהם של גברי הכפר. כל תנועה שעשתה, גם אם בתום-לב, הכניסה להם כל-מיני מחשבות לראש. היא חשבה עצמה לכוכבת. התצלום היחיד שהסכימה לתלות בחדרה, מלבד צילומיה שלה, היה פוסטר של מרילין מונרו.
בא הקיץ, ומבין כל הגברים העוגבים עליה בוחרת היפהפייה בפלורימון, שבחצר ביתו מוטלת גרוטאתה של תיבת-נגינה ישנה. לאחר נישואיהם מתחילים האירועים להתגלגל במהירות, בהווה, בעתיד ובעבר, עד סופם המר והמדהיר בשלהי הקיץ.
קיץ קטלני, אשר תורגם לשלושים לשונות, הוא אחד מספרי המתח המעולים והמקוריים בכל הזמנים, אך הוא בעיקר רומאן גדול, דראמה אנושית רוויה הומור וייאוש, אשר סופה המר והמדהיר יעבור בך צמרמורת ויחנוק את גרונך.
סבסטיאן ז'אפריסו הוא בחיר סופרי המתח בצרפת. הוא מספר רומאנים מובהק שמצא את האיזון המושלים בין הטכניקה שלספרי המתח לרגישות של הרומאן. וירטואוז אמיתי, שכתיבתו היא מלאכת-מחשבת של שילוב בין צחוק לדמע, בין אירוניה לאימה. הוא מחזיק את הקורא בנשימה עצורה עד המשפט האחרון.
"הקורא כה מרותק לספר, עד כי הוא שוכח שהוא קורא, וחש כי הוא משתתף באירועים. ז'אפריסו הקוסם מדובב את הדומייה ומאלץ את האמת להשתרע במערומיה על הנייר". לה טריבין דה לוזאן
"עצה לקורא: לפני שתפתח את הספר נתק את הטלפון, נעל את הדלת והתרווח בכורסה נוחה. כשרונות המספר של ז'אפריסו הם כמעט מאגיים". לה קוטידיין דה פארי
"נסה להניח את הספר באמצע הקריאה. לא תוכל!" לה מונד”

“לא כל כך אהבתי את הספר, הייתי מאבדת ריכוז כל 5 דקות.
חוץ מזה, הכל מבולבל, לא ברור. רק הסוף היה פחות או יותר מעניין עם קצת מתח.”