“כל אחד עם מעט כושר ביטוי יכול לכתוב ספר כאשר למולו עומדת קבוצת אנשים שיכולה לתת לו השראה... אבל בשביל לכתוב ספרון כזה מלא בעוצמה, ברגש ובכאב צריך הרבה אומץ וחוכמה.

הספר הזה מחולק למס' סיפורים קצרים שמבלי שנשים לב משתרגים אחד בשני, כלומר, אם בסיפור הראשון נחשפנו במשפט לקיומו של בחור מסוים בשמו בסיפור הבא אנו נקרא סיפור עליו ללא ששמנו לב באיזה אופן מיוחד זה משתלב.

הספר הזה בכלליותו מנסה לספר את סיפור חייהם של הפליטים/מהגרי העבודה שהגיעו אלינו לישראל מאי שם באריתראה/סודן וכו' מעיניהם של כמה גיבורים שונים ובמספר נקודות מבט: פליט מתבגר, ילדה קטנה שגם היא פליטה, אישה שהייתה נשואה לשגריר אריתראה בצרפת וכעת גם היא נאלצת לחיות כפליטה בישראל ואפילו נקודת מבט של אדם ישראלי הגר בדרום תל אביב מול מקלט הפליטות. אנו נחשפים לזוועות, לסבל ולכאב שמורגשים יום יום וכל לילה בחייהם של האנשים הללו, מתוודעים גם לסבל של הישראלים הנאלצים לא פעם לסבול פשע ודרכי התנהגות לא הולמות מצד הפליטים ואת התעלמות הרשויות מהתת תנאים באזור הדרומי של תל אביב וכך בעצם נכנסים עמוק עמוק לתוך הצרה הזו שהן מעיקה עלינו כמדינת ישראל והן לצרתם וסבלם של אותם פליטים.

לפני הספר הייתי מאוד אמביוולנטית כלפי אותה אוכלוסיה ש"נחתה" כאן עלינו במספר חודשים מועט - הרגשתי רחמים רבים כלפיהם כי אף אדם לא מגיע לו לסבול כפי שהם סבלו ועודם סובלים שם בארצות הזוועה ועטורות הדמים, מקרים של מלחמה ללא רחמים, אונס, השפלה ואלימות אין קץ - כל אחד מאיתנו היה רוצה לברוח למקום מעט טוב יותר, אלו הם הפליטים שחייהם עמדו על חוט השערה ואני נותנת להם את מלוא רחמיי והלוואי והייתי יכולה לעשות את חייהם במקצת טובים יותר. אך מצד שני יש לנו את מהגרי העבודה ולזה אני מסכימה מעט פחות. במדינה שבה יש אחוז כה גבוה של מובטלים שמחפשים עבודה ולא מוצאים וישנו כח כה גדול של מהגרים שתופסים את מקומות העבודה הללו, הן במסעדות, הן בניקוי וכיוצא בזה זה מעורר מעט חימה. ואל תאמרו לי שישראלים לא מוכנים לעבוד בעבודות כאלו, זה אינו נכון.

הספר הזה אומנם הכניס אותי יותר פנימה לחיי האנשים הללו, לעומק המקלט המעופש והמסריח שבו הם חיים אך לא גרם לי לשנות את דעותיי ולא גרם לשינוי ההרגשה האמביוולנטית שאני חשה. כי הפשע עודנו עלה באזור המדובר וישראלים הגרים שם אכן סובלים והרשויות ממשיכות לעצום עין ולא לטפל בכל הפגיעות התברואתיות שנגרמו כתוצאה מהגעתם. בתור אחת שמקבלת המון חומר לצילום באזור דרום תל אביב ואוהבת מאוד להגיע לשם לצלם אני יכולה להגיד לכם שעם כל האהבה שלי לאזור הזה בזכות האנשים הללו (הפליטים) בפה מלא אני אומרת שמפחיד להסתובב שם ולא בגלל שמועות, אלא בגלל המבטים שמלווים אותי בלכתי (גם אם אני לובשת לבוש מסורתי של נשים בארצות האיסלם) ובגלל הידיעות על הפשעים המבוצעים על בסיס יום יומי באזור זה גם לאור יום (ודרך אגב נזכרים גם בספר, כך שאני לא חוטאת באמרי זאת.).

מה שהספר הזה כן גרם לי הוא לנסות ולמצוא דרך לעזור מעט לאנשים הללו והחלטתי שהשנה את הצעצועים שאנו כבר לא זקוקים להם בבית שלי ושבד"כ אנו תורמים לגני ילדים אני אתרום לאחד המקלטים בדרום תל אביב (ד"א, אם מישהו מכיר או יודע אשמח להודעה). הספר הזה גרם לי לחשוב עוד על חמלה לאנשים, על כמה שלפעמים צריך להיכנס לתוך ליבה של אוכלוסיה על מנת לנסות להבין אותה ולהזדהות איתה ושתמיד אפשר לעשות קצת יותר ממה שחשבת שכבר עשית.

הספר חשוב לכל אדם שגר כאן בישראל, אין לי ספק בכלל מדוע הספר קיבל את פרס טובה ויצחק וינר. כל הכבוד עלמה גניהר, אכן נגעת לי בנשמה. תודה.”