"אֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע"
סנהדרין ט
"וְהֵמָּה יִרְאוּ אֶת-פָּנָיו וּשְׁמוֹ עַל-מִצְחוֹתָם"
חזיונות כב 4
ההודאה
בעשרים ושלושה בספטמבר - ערב יום הכיפורים זה היה - בסביבות השעה שמונה ושלושים, בא אדם לתחנת המשטרה שבמגרש הרוסים בירושלים והזדהה כרוצח. הוא הודה ברצח הילדים עדי קליין, יסמין פרדו ואליאן לינדר. הוא הודה ברצח חסידה ברויער שהיתה סבתא לתשעה נכדים, ברצח החייל יואב בן יקר שמת למחרת יום הולדתו התשעה-עשר, ועוד קיבל על עצמו את אשמת רציחתם של עשרים ושישה אנשים שאת שמותיהם, לטענתו, לא זכר.
תחנת המשטרה היתה שקטה, ובדיעבד התברר שיונתן וייל ישב לבדו קרוב לשעה על ספסל העץ הישן שבכניסה. "כאן, במקום הזה, הוא ישב," דיווחה כתבת טלוויזיה אחת באותו שבוע. היא התקדמה לאורך הספסל לעבר המצלמה, ואז נגעה בעץ בקצות האצבעות שלה והוסיפה כי "אין לדעת מה התחולל במוחו, אולי התלבט עם עצמו בפעם האחרונה."
במהדורת חדשות אחרת טען כתב אחר ש"החשוד היה קרוב מאוד לחמוק מידי המשטרה," כלומר לקום מהספסל וללכת משם כרצונו כשם שבא מרצונו, אבל אני מנחשת כי לאחר שנכנס לבניין, אחרי שתיכנן הכול ודימיין הכול, דווקא אז תפסה אותו מבוכה, מבוכה חברתית אני מתכוונת, ויונתן לא ידע בפני מי עליו להזדהות ובאילו מלים עליו להזדהות, כך שפשוט התיישב בפינה מתחת לכובע הברט האידיוטי שלו והמתין שיפנו אליו.
במהלך השנים דימיינתי את התמונה פעמים רבות כל כך, שאת התפאורה ואת דמויות המשנה אני מעלה פה כאילו היו זיכרון של ממש: שוטרת תורנית מדפדפת במוספי ערב החג, בלי להתעכב על פרשיות מלחמה שהתחוללה לפני שנולדה. על אחד הספסלים מצטנפת המשוגעת הקבועה, מכוסה במעיל עבה עד מעל לראשה: באה להתלונן על כלתה שמתגנבת לטפטף לה רעל לאוזן, ונרדמה כמו תמיד בביטחון היחסי של התחנה. עד לשעה שמונה בערך מגיעות כמה פניות למוקד, מאזור הכניסה לעיר מדווחים על השלכת אבנים. ניידת אחת יוצאת בלי להפעיל סירנה, רעש המנוע נשמע היטב, אחר כך שקט.
אבל מה אומר יונתן וייל כשהוא קם סוף סוף מהספסל וניגש לשוטרת? "תעצרי אותי בבקשה"? "גברתי השוטרת, אני באתי להסגיר את עצמי"? "אני האיש שאתם מחפשים - אני המכונית הרוצחת"?
אני רואה את השוטרת מרימה חצי ישבן מהכיסא, חצי ישבן כבד הוא חייב להיות, חפיסת סיגריות תוצרת הארץ מבצבצת מכיס אחורי. השוטרת מרימה ישבן כבד ואז חוזרת ומנחיתה אותו, מבולבלת יותר משהיא מבוהלת, שכן קשה לי לדמות את יונתן מבהיל מישהו בנוכחותו הפיזית. השוטרת פשוט אינה יודעת מה עליה לעשות קודם: לבצע נוהל מעצר או להזעיק את המפקד שלה.
במוצאי יום הכיפורים הובילו אותו לשופט תורן שהאריך את מעצרו בארבעים ושמונה שעות. ערוצי הטלוויזיה לא הספיקו לשלוח צוותים, אבל צלמי עיתונות היו שם. בצאתו מבית המשפט החשוד לא טמן את פניו בחולצה, דווקא כיוון פנים לעבר הבזקי האור, והתמונה שהופיעה בעמוד השער של עיתוני הבוקר היא אותו הסְטִילְס ששודר במהדורות החדשות של חצות:
סנטרו של וייל מורם בחוזקה כאילו יד ענקים סמויה אחזה בו, עיניו עצומות למחצה בין סטירת אור אחת לשנייה, שפתיו פשׂוקות. ידיים כבולות מונפות מעל למצח, הבהונות דחופים מתחת לכובע, כאילו מושכים אותו לאחור. מעל לגבה הימנית נראות בירור שתי שריטות מדממות, האנכית עולה מקצה הגבה ופוגשת באופקית ממש על גבול קוצֵי השיער.
זאת תמונה טובה, אין ספק. הרוצח הנאה נראה מעונה כראוי - ואין לזלזל ב"נאה", כי גם הוא גורם חשוב בעלילה הזאת - אבל מי היה מעלה בדעתו שבתוך פחות מחודשיים התמונה הזאת תופיע על חולצות טריקו?
לראות אותו פתאום על המסך - מה אגיד? אני לא האמנתי למראה עיני, זה לא נראה מציאותי, המוח פשוט סירב לקלוט. צריך זמן כדי לבלוע דבר כזה ולעכל; לא, אני לא חושבת שאי פעם אני אעכל - קלישאות כאלה טחנתי בשבועות שאחר כך, והן היו שקריות. יונתן הפתיע אותי, זה נכון, אבל אני דווקא יודעת לבלוע, וכשמגיש החדשות, חגיגי מעט יותר מהרגיל, הודיע את שמו, זכור לי כי המשפט התקבל על דעתי מייד, בלי שנייה של השהיה, עוד לפני שהעלו את תמונתו. צריכה הייתי לחשוד במשהו בגלל הדיבורים שלו על "המכונית הרוצחת" - על פי רוב לא התעניין בחדשות, וידע מעט עד כדי ביזיון על אירועים שהוגדרו כחדשות - אבל אני לא חשדתי, ובעצם אף פעם לא ידעתי לחזות את המהלך הבא של יונתן וייל. לא חזיתי, ולמרות זאת מראה האיש הכבול נראה לי מציאותי לגמרי: מציאותי יותר מהדוגמנית הקטינה שהופיעה תכף אחריו, כרעה ברך בהבעה של התעלות ומצצה חטיף של שוקולד.
"אנחנו עוד נראה," מילמלתי לו, אבל הוא כבר לא היה שם.