"מסע הערב של יתיר" (1959); "גאות הים" (1962); "חתונתה של גליה" (1960) – שלוש נובלות מראשית הקריירה הספרותית של א.ב. יהושע; פסגות של הסיפורת העברית, בנוסח חדש, מתוקן ומלוטש.
בכפר ההרים הנידח והשכוח יתיר עוברת אחת ליום רכבת אקספרס מפוארת, ואינה עוצרת. המלחמות פסחו על הכפר, והשגרה האפורה של תושביו הדעוכים משועבדת כל-כולה לרגע היומי שבו חולפת הרכבת. התושבים הכמהים להתרגשות חיה ואמיתית מתכננים להוריד את הרכבת מן הפסים בהפקר של פריקת אחריות, כדי לזכות בחוויה של דאגה וחמלה אנושיות מול האסון.
האוקיינוס עומד לגאות ולהציף את האי שנמצא בו בית-כלא לאסירים זקנים, רוצחים ותיקים שעונשם הומתק למאסר-עולם. רב-הסוהרים נמלט עם סוהריו ומותיר בבית-הכלא רק סוהר צעיר אחד, שאמור להתפנות ברגע האחרון בסירה ולהפקיר למים את האסירים הנעולים בתאיהם. אבל סיפור-המתח הזה יתגלה כרב-תהפוכות.
גליה מתחתנת בקיבוץ בנגב. המסַפר ועוד שלושה מאוהביה הדחויים, הפגועים, נוסעים לחתונתה עם נהג אוטובוס מתעתע, בעיקר כדי לראות מי זכה בגליה ולהתנקם בו.
כשנדפסו הסיפורים הללו לראשונה התפעמו הקוראים והמבקרים מכוחם המפתיע ומן החידוש שבהם, שבישר דור חדש בפרוזה העברית. היום, במבט לאחור, הם עדיין מרגשים בעוצמתם העלילתית ובאיכויותיהם הסגנוניות, ואף מתגלים בהם בדיעבד מבני העומק המזינים את כתיבתו המאוחרת יותר של יהושע, ומחזקים את הרושם העז שהם מותירים.
בשלושת הסיפורים מעצים יהושע מצבי-יסוד אנושיים. בדרמה של כוחות-נפש פוגשות הדמויות-המספרות דמויות מנוגדות שכמו הגיחו מנפשן. כוחות יצריים זוכים להזדמנות פז להתממש, והדמות המספרת – דמות צייתנית, נורמטיבית – מתעוררת לתחייה ומדורבנת לחגיגת הפקר, לחיוניות הנשאבת מתערובת של ארוס והרס.