****




תעלומה.
לא, לא הספר. אלא למה אני טורח בכלל לקרוא אותו. כי באמת, עם כל הכבוד ללי צ'יילד - ויש כבוד, יש הרבה - מה שקרה כאן בשניים שלושה האחרונים בסדרה זה בושה וחרפה. אפילו קטעי האקשן והמכות עם ריצ'ר (שתכל'ס היו הסיבה העיקרית לקרוא את הספרים האלה) הפכו להיות סוג של פארסה. אוי נו, עוד פעם ריצ'ר עומד מול ארבעה אנשים, אומר להם לפני הקרב שיעזבו את המקום, ושחבל שהם יגיעו לבית חולים, ואז הראשון שמזלזל בו מקבל מכות, ואז פיסקה בקופי-פייסט על אם כל השאר היו חכמים אז הם היו תוקפים אותו ביחד אז היה להם סיכוי מולו אבל הם עושים משהו אחר, מאוחר מדי, ותוקפים אותו בנפרד. מייד אחר כך האגרוף לא-הכי-חזק של ריצ'ר נכנס להם בלסת או בסולאר פלקסוס או בשוקה אחד אחרי השני, ושוב משפט בוואריאציה על כך שכל בנאדם אחר היה מת עכשיו עם אגרוף דומה, אבל הם לא, הם קמים ומנסים שוב, עד שכולם גומרים בבית חולים כמו שהוא הבטיח להם. מאתיים עמודים אחר כך ריצ'ר פוגש אותם שוב והם לא לומדים את הלקח והוא הורג אותם ממש. כל פעם ככה. לא רק כל ספר - כמה פעמים באותו ספר! איך הוא מעז, למען השם? זה לתת אפס קרדיט לקוראים שלך. להתייחס אליהם בזלזול מוחלט. ואולי זה באמת ככה. אין לנו שכל באמת. אולי הקרבות האלה הם אנלוגיה לקוראים, שכל פעם מגיעים לספר נוסף בסדרה וחושבים שהפעם, כן, הפעם זה ייגמר אחרת אבל שוב, בפעם העשרים ושש, זה נגמר עם הראש שלך מפוצץ באותו פאקינג בולשיט.

אחרי העשרה או עשרים העמודים הראשונים בקינדל שקראתי תוך כדי הליכה בערב, עצרתי וחשבתי, ברצינות, למה אני ממשיך לקרוא את הזבל הפתטי הזה. אין שום היתכנות וואט-סו-אוור לאירועים בספר. כל אחד מהספרים. לא רק הסיפור סביב ריצ'ר שלא מזדקן ומסתובב כמו הובו ברחבי ארצות הברית ונקלע לצרות ופותר אותן כי הוא כה אנליטי והוגן ואכזר. זה עוד ניחא. אלא שכל המסביב, בכל עיירה או עיר או מקום שריצ'ר מגיע אליו, הכול מרגיש כמו ב"המופע של טרומן", מין תפאורה קלושה של כלום שמתרחשת רק סביב ריצ'ר. שום דבר לא קורה שם באמת. האנשים האלה הם אפילו לא פלקטים, אפילו לא ניצבים. הם NPC, סתם דמויות שאין להן קיום חוץ מלבקש עזרה מריצ'ר או לחטוף ממנו מכות. אף אחד לא מדבר ככה במציאות, אף אחד לא מתנהג ככה. נוט אין א מיליון יירז.

גם את הספר הזה, לבושתי, קראתי עד הסוף. למה? ככה. כי כבר הוצאתי את השבעה דולר וחצי האלה כשחשבתי שזה עוד בסדר, וקניתי שלושה ביחד. זה גילטי פלז'ר כל כך דוחה, שאני כמעט בז לעצמי. הסיבה היחידה שהספר הזה קיבל ממני שני כוכבים ולא אחד, היא שאולי הוא לא היה בזבוז מוחלט של זמן, ונתן לי את התירוץ להבין שג'ק ריצ'ר לא צריך להיות בעולם שלי יותר. מאחל לעצמי שאצליח לעמוד בזה ולא לקנות את הבא בסדרה. הלוואי.

****



לא יודע, יש לי הרגשה שללי צ׳יילד נמאס מג׳ק ריצ׳ר. שמדגדג לו בקצות האצבעות לשחרר, לזנוח כבר את הגיבור הזה, שחוזר על עצמו כבר עשרים וארבע? חמש? פעמים בווריאציות שונות, ואפילו במועדון המעריצים הקלוש שלו ב״סימניה״ כבר מתקשים להגן עליו בחירוף נפש, כמו שהיה פעם. תעזבו את זה שריצ׳ר צריך להיות כבר בן מאה ארבעים ושמונה, ועדיין הוא מכניס מכות לאנשים כאילו רק עכשיו הוא השתחרר בדרגת מייג’ור (עם מדליה, פנסיה תקציבית ופרפל הארט) מהצבא. די, תרפה, ריצ׳ר. מיצית. תפוס טרמפ לפלורידה, ותפרוש, כמו כל הזקנים שפעם היו משהו ועכשיו הם מסתפקים בכתיבת מכתבים זועמים ל״אורלנדו כרוניקל״, עם תלונות על טעות דפוס שנפלה בגיליון של השבוע שעבר. אם בכל זאת תתעקש לחפש צרות, בטוח תוכל למצוא מי גונב את כיסאות הגלגלים החשמליים ליד מסלול המיני גולף.

יש להודות שאני עדיין נהנה לקרוא את הספרים של צ׳יילד, בזכרי לו חסד נעורים. הם קלים. הם נעימים. האלימות מסוגננת, וה-show, don’t tell מובא לדרגה אולימפית. באמת. מרשים מאוד מאוד.

אבל די, חלאס, משהו שם כבר חורק די הרבה זמן. אני לא מאמין לריצ׳ר - לא שאי-פעם הוא לא היה מופרך, אבל כשהוא היה צעיר וחסון היה עוד אפשר לבלוע את זה איכשהו. היום… לא. המשפטים החוזרים על עצמם מרגישים פתטיים, הדמויות - כולן - בוקיות באופן כל כך מטופש וחסר הומור, שזה נראה כאילו סירי, או בינת-מכונה חסרת רגשות אחרת כתבה להן את התפקידים. בספר הזה, למשל, יש חצי עמוד של דיון שמתרחש בין כמה דמויות על מה זה האמצע של שתים עשרה. שש, אומר מישהו. לא, שתים עשרה זה מספר זוגי, כך ששש ושבע הן האמצע, אומר מישהו אחר. אלא אם כן נחליט שהאמצע הוא של ארבעה מספרים, ואז כל המספרים מחמש ועד שמונה הם האמצע, אומר שלישי. רילי? התחרפנתם? מי מדבר ככה? אולי סירי.

הספר דווקא התחיל טוב. מעניין. כמו תמיד, משהו קטן שמוביל לחשיפת משהו גדול יותר, ואז גדול יותר, ובסופו של דבר, נגיד שזה ספויילר, ריצ׳ר מצליח לחשוף את הקרחון כולו ואחרי שהוא גם משיג את הבחורה הוא חוזר לדרכים לקראת הספר ה-26. פשוט בשלב כלשהו (עמוד 50? 60? 100?) זה מתחיל לייגע. הייתי מעדיף שהוא פשוט ידפוק מכות לכמה חבר׳ה רעים, עם כמה משפטי מחץ מחודדים היטב מאשר יפתור את רצח ג׳ימי הופה תוך יומיים מחדר המוטל שלו בעזרת מוחו האנליטי, או ישמיד את כל הבוסים של המאפיה של שיקגו אחד אחרי השני, כי זה פשוט מעצבן כבר. ברמת הקרבות האישיים, פנים מול פנים, צ’יילד רב-אמן. בכל הקשור לביג פיקצ’ר, קאם און.

יאללה, אתה יכול. אולי איזה פיתול בעלילה סטייל “היפים והאמיצים". איזה ספין-אוף עם הבן הבלתי-ידוע של ריצ’ר, תוצר של אחד הרומנים הקצרצרים המספקים שלו בדרכים. רק שיהיה טיפה יותר אמין, זה הכול. הוא יכול לפתור דברים עם אבא (סבא?) שלו, ג’ק ריצ’ר סניור. מבטיח לקרוא.

****





אם ג'ק ריצ'ר היה קיים במציאות, והוא היה קורא את הספר הזה (כי הסגנון אמור לדבר אליו, מה לעשות), אני משוכנע שהוא היה נוחר בשאט נפש בכל שני עמודים, ואז מפטיר בשקט שהסיכוי שמשהו כזה יתקיים הוא אחד למיליון, ושככה הדברים לא עובדים במציאות. נוט אין א מיליון יירז. נתחיל בזה שאף אחד לא היה מזמין את ריצ'ר לבדוק איום ערטילאי שמעסיק את היועץ לביטחון לאומי, יחד עם עוד תותח מהסי.איי.איי. ועוד אחד מהאפ.בי.איי., במסווה של יציאה משותפת ללימודים (להלן שם הספר הקלוש) בנושא שיתוף פעולה בין זרועות הביטחון השונות, עוד לפני 9/11, כשאין להם שום מושג מה האיום הזה יכול להיות - ובייחוד שהוא קורה על אדמת גרמניה. חוסר הסבירות הקיצוני הזה אופף את הקורא בכל צעד ושעל כאן. יכולת הסקנת המסקנות של ריצ'ר היא לא רק על טבעית, היא מופרכת עד כדי כך שהיא פוגמת ברקמה העדינה, הריאליסטית להפליא של הספרים עצמם, וזה מגיע כמעט בכל ספר לכדי כך שאפילו אני, מומחה קטן מאוד בעבודת צבא או ביון, אגלגל עיניים כאחרונת הטינאייג'ריות שאמרו לה לסדר את החדר, אבל אמשיך לקרוא בפנים מכורכמות.

אז יש לנו סיפור מופרך מהיסוד, המסופר בשפה רזה וצבאית וחותכת, ללא גרם של דימויים (אלא אם כן אגרופו של ריצ'ר פוגע בסולאר פלקסוס של מישהו בעוצמה של רכבת משא וכאלה), עם ביטויים טורדניים שחוזרים על עצמם כל כמה עמודים כדי להגביר את האפקט שלהם (no harm, no foul, למשל), גיבור שגם אם הוא מטר תשעים וחמישה של עוצמה, הוא בוק יבשושי ודפקט מעצבן שלא הייתי רוצה אפילו לשבת איתו לבירה, והתפתחויות דלות למדי מבחינת פעולה או אקשן או רוצח מטורף און דה לוס (שאין) - כלומר בסופו של דבר היינו אמורים להישאר עם ספרים שהם די בלתי קריאים. אבל בכל זאת אני מוצא את עצמי קורא אותם בשניה שהם יוצאים, באנגלית, ונהנה כמעט מכל רגע. איך זה? איך זה יכול להיות? תעלומה.

****

נ.ב. הספר הזה הוא אחד המותחים בסדרה. כן, הוא מפגר, וזה לא יכול להיות וזה. אבל הוא בכל זאת אחלה, ואף אחד לא מכריח אותי לכתוב את זה.

****

גם שנראה שהכל שטחי וברור ושאין תחכום גדול מדי בסיפור ג'ק ריצ'ר עמוס בתובנות וחוכמת חיים משעשעת שמוסיפה לחוויה. בלי יותר מדי ספוילרים - לא הכי טוב שלו, אבל עדיין.

אשרי לי צ'יילד שמאפשר לי לגמוע ספר עב כרס באנגלית בשבוע וחצי (לטענת אתר ה deep web "סימניה", אני לא סופר). היה על המדף, איזשהו מבצע של סטימצקי, בספרות אנגלית, רצית את PURITY והגיע לי עוד אחד בחצי מחיר, לא היססתי רגע ולקחתי אותו. לא תכננתי לקרוא מיד, אבל הביקורת של אלון דחפה אותי לשדות החיטה האינסופיים של ארצות הברית (איפשהו בין שיקגו לאוקלוהומה)י . נראה שצ'יילד מחפש להמציא מחדש את המושג "חור"- עיירה שכוחת אל, שם דברים איומים יכולים לקרות רחוק מעיניי הציביליזציה', מוסר, שלטון החוק you name it. מעניין עם צ'ילד מעז לנסוע לעיירות כאלה לחתום על ספריו- יכול להיות שהוא persona non grata.
שם עיירה שכזו מסקרן את ריצ'ר אז הוא יורד מהרכבת בדרך לשיקגו, כמה שעות... יום לכל היותר לתהות על קנקנו של המקום ואולי להבין את מקור השם. למי שמכיר את הספרים ואת הדמות מבין, שזה לא יסתיים בכמה שעות. קשה לי מאוד לכתוב על הספרים של צ'ילד כי אחרי הכול מדובר במותחן וכל מילה שאכתוב יכולה לקלקל למי שעתיד לקרוא בספר. במהלך הקריאה שאלתי את עצמי אם זה שהבנתי מה הסיפור בשלב מאוד מוקדם בסיפור אומר משהו על עומק הכרותי עם הספרים של צ'יילד, או שנפשי מעוותת באופן דומה לנפשם של הרעים בסיפור. אני מניח שלעולם לא נדע.

קריא מאוד, מותח וכתוב היטב - כמיטב מסורת הספרים בסדרת ג'ק ריצ'ר.

****




Make Me.
בעצם בשתי המילים האלה, חסרות המקבילה העברית המדוייקת (נסה אותי? נראה אותך גורם לי? תכריח אותי?), מתגלמת כל הדמות של ריצ'ר. האלימות הכבושה-אך-בקושי, העקשנות, חוסר היכולת להתפשר, הביטחון העצמי המופרך, חרחור התגרות הפתולוגי, וציון העובדה הלא-מסוייגת שלפניך עומד זכר אלפא, ראש הפירמידה, ומעליו כלום. לבחירתך שתי דרכים: האחת היא נסיגה מבויישת כשזנבך מקופל בין רגליך, והשניה היא נסיון התעמתות עם ריצ'ר והסתכנות וודאית בפציעה קשה או אף במוות אלים.

בעולם שלי, אני מודה, אין make me. למי אני אגיד את זה? לאשתי? לילדים שלי? לרופא משפחה? באיזו סיטואציה? בחיים לא אמרתי משהו כזה, והסיכויים שלי להגיד את זה בעתיד קלושים בהחלט. אני לא בנאדם של עימותים. אולי קצת, מאחורי המקלדת. לכן אני אוהב לקרוא את ריצ'ר. בדמיון שלי, הוא מרביץ לכל אלה שאני רק נורא כועס עליהם באופן האימפוטנטי, החרד מאלימות והתקין-פוליטית שלי. הייתי מת לראות את ריצ'ר יוצא ממני כשהבנאדם של האיטום-גגות מרמה אותי במחיר. במציאות, אני פשוט משלם, לעזאזל.

הרשו לי להיות נאמן לרוחו הלאקונית של הספר ולומר שנדמה לי ש"Make Me" הוא בעיניי אחד הטובים בסדרה, למרות המוטיבים החוזרים (1. עיירה אמריקאית קטנה באמצע שום מקום, אליה נקלע ריצ'ר בהיותו שואף צדק, חובב אלימות ומעל לכל מושך צרות באופן על-טבעי. 2. טריגר שמעורר את חשדנותו של ריצ'ר, בדרך כלל באירוע פלילי קטן שמהווה כמובן רק את קצה הקרחון של מזימה בקנה מידה גדול הרבה יותר. 3. מנסים לסלק את ריצ'ר אבל הוא נדבק בכוונה ועושה דווקא (להלן כותרת הספר). 4. אין סיכוי שבעזרת הרמזים הקלושים האלה מישהו יגיע למסקנות הנכונות אבל ריצ'ר ביכולתו האנליטית המופרעת יגיע אליהן בכל זאת. 5. סייד-קיק בדמות אשת חוק כלשהי, שמגיעה לרוב למיטתו של ריצ'ר למפגש מיוזע עתיר מקלחות משותפות שבו הם מראים זה לזה את הצלקות. 6. סוף צפוי שבו הטובים מנצחים והרעים מפסידים). לי צ'יילד עושה מה שהוא עושה טוב - וזה לכתוב ספר יעיל, מותח במידה הנכונה, משובץ בקטעי פעולה פנומנליים, ללא שומן של מילים גבוהות, דמויות עגולות, תיאורי נוף ליריים או רעיונות פילוסופיים מהורהרים על מהות הקיום.

כמה ציטוטים נבחרים, בתרגום מאוד חופשי שלי:

"איך קוראים לך?" שאל ריצ'ר. "למה?" ענה האיש. "כי זה יהיה צעד נבון מצדך. אולי זה יגרום לי להתייחס אליך כבן אדם, ולא רק כיריב. ואז אולי אכה אותך פחות חזק. ככה מקובל היום. קורבנות מנסים להפוך את עצמם לאנושיים יותר". "אני לא קורבן," אמר האיש. "עדיין לא," אמר ריצ'ר. "אתה עדיין יכול ללכת. אבל אם תישאר, קשה לנבא כמה הפציעה שלך תהיה רצינית."

"מידע דיגיטלי מגיע תמיד באופן בינארי, אפס ואחד, אם התאים טעונים או לא טעונים, כבוי או דלוק. מטען חשמלי הוא אנרגיה, כך שאם לפי הנוסחה של איינשטיין e = mc2, כאשר e הוא אנרגיה, m זו מסה ו-c היא מהירות האור, אז בסידור אחר של המשוואה m=e/c2, מה שלמעשה מוביל למסקנה שלמטען חשמלי יש מסה. אם תטעין את הטלפון שלך ביותר שירים ויותר תמונות, הוא יהיה כבד יותר. לא בהרבה, אבל במשהו."

"השלושה איימו עליו באקדחיהם. שוטרים היו מכנים אותם פושעים. עורכי-דין יכנו אותם לקוחות. פוליטיקאים היו קוראים להם זבלים. קרימינולוגים יגידו שהם סוציופתים. סיוציולוגים יקראו להם לא-מובנים. ריצ'ר היה מכנה אותם מתים מהלכים."

"בסרטים, ישנה תמיד שיחה קצרה לפני שיורים באיש הרע. כי צריך להגיד לאיש הרע למה מגיע לו למות. כדי שהאנשים שנפגעו ממנו יוכלו לשאוב מכך נחמה כלשהיא, וגם הצופים. תמיד לאיש הרע יש הזדמנות להודות על פשעיו או לנהום משהו מרושע, לפני שהטוב אומר לו עוד משפט ניצח אחד ויורה בו. אבל סרטים הם סרטים, והמציאות היא המציאות. ריצ'ר לא אמר דבר, וירה ב-X בראש, פעמיים. פופ פופ."

"יש כרגע שלושה דברים שאנחנו לא בטוחים לגביהם,", אמר ריצ'ר. "ההתחלה, האמצע והסוף."


****


באופן רגיל, לא הייתי חוזר וקורא עוד ספר של ריצ'ר משהו כמו חודש אחרי הספר הקודם. אני מקפיד להכניס כמה חודשים לפחות בין ספרים של אותו סופר, וכך לקפל טעמים אחרים לתוך הארוחה המתמשכת הזאת. אלא שמה לעשות, נרכש עבורי בדרך-לא-דרך קינדל חדש ונוצץ (טוב, מט), ובהיותי קורא "רק-ספרים-פשוטים" באנגלית, מצאתי בזריזות את האחרון של ריצ'ר ורכשתיו מיד. הרי צריך לנסות את העניין הזה של ספר ללא דפים, ולהיווכח מכלי ראשון אם החוויה נפגמת או שמא מתעצמת, גם אם זה רק באנגלית.

אז ככה. זה אחלה. פשוט אחלה. המכשיר קל משקל ונכנס בקלות לכיס של המעיל. הדיו הדיגיטלי והמסך המט מרגישים כמעט כמו נייר מודפס ולא כמו מסך של טאבלט או טלפון, כך שהעיניים לא מתעייפות יתר על המידה ויש הרגשה של ספר, כי גם הדפדוף קל, בנגיעה לכאן או לכאן, והגודל של הפונט נשלט בקלות. אמנם אי אפשר להפוך עכשיו חמישים עמודים בזריזות של ספר רגיל אבל יש "go to" ויש סימניות ואפשרות לסמן קטעים ולבדוק בזריזות במילון מילים לא מובנות, וגם ניתן לראות כל הזמן כמה אחוזים עברת וכמה נשאר. זה לא מכשיר מושלם, אין לו את ה"finesse" של מכשירים מתוחכמים יותר, לא הצבע או הרזולוציה או הפיצ'רים וגם לא את התגובתיות המאוד נעימה שלהם, כך שהוא מרגיש קצת לואו-טק למי שהתרגל, נאמר, לאייפון, אבל אם מצליחים להפנים שזה "רק" ספר" אז זה ממש מצויין. אפשר לקרוא בכל תנאי תאורה והוא אפילו לא יקר מדי. אם יש למישהו כאן טיפים נוספים, אני אשמח לשמוע.


****

****





אחת לכמה ספרים לי צ'יילד נוהג להדגיש, שלהמתין זה חלק גדול בעבודת הצבא. שככה זה. תקופות ארוכות ואיטיות של כלום, ומדי פעם התפרצויות של משהו. כפי הנראה, זו גם הפילוסופיה של הכתיבה שלו. עשרות עמודים של מילים, בלי רגשות ובלי פעולה ובלי מתח, כמעט בלי ספרות של ממש, ומדי פעם כמה עמודים של משהו.

לא הייתי אמור לחבב את הספרים האלה. עד שזה זז, אלוהים! חיים כהן יכול לספור מעשר עד אחת, וריצ'ר עדיין לא יתקדם מילימטר. הוא יחשוב, הוא יכוון את השעון הפנימי שלו לקום בשבע ארבעים וחמש, הוא יקנה מברשת שיניים וג'קט חדש ויאכל שני המבורגרים, הוא יאיים על שוטרים ויילך ברגל ויהגג על בליסטיקה ועל כמות תושבים פר קילומטר, אבל שום דבר ממשי לא יקרה.

אבל איכשהו, אני כן מחבב אותם. הם רצים מהר, גם באנגלית, ואין הרבה מילים מסובכות, ולא צריך לחשוב יותר מדי. אין קומפלקסים. אבל בעיקר אני מחבב אותם כי כשכבר קורה ה"משהו", הוא קורה בגדול. פתאום יש לך חמישה עמודים דחוסים ובהם תיאור מצב מופתי של ארבע שניות. והחמישה עמודים, מסתבר שהם שווים את המאה עמודים של כלום. אי אפשר שלא להעריץ את לי צ'יילד על זה, ואי אפשר שלא להעריץ את ריצ'ר על זה שהוא כזה גבר-גבר חזק ואנליטי ובנוי לתלפיות שתמיד תמיד יוצא מזה איכשהו, בעליונות מוסרית בסיסית שמסתכמת ב"החזק שורד".

הספר הזה שונה בכמה אספקטים מספרי ריצ'ר אחרים, ואיכשהו, התובנות שלי ממנו שונות גם הן. קודם כל, סוף סוף אין כאן סיפור על ריצ'ר שמגיע לעיירה קטנה בארצות הברית ומועד על משהו במקום ובזמן הלא-נכונים, ובדרך שלו למחוץ את הרעים פוגש שוטרת יפה, ומראה גם לאפ.בי.איי. כמה הוא חכם וחזק מכולם. זה באמת כבר חזר בתריסר ספרים אם לא יותר ועלה על העצבים בדיוק כמו כל מרק נוסחה מקופסה. דבר שני, רוב הספר מתרחש באירופה, וזה גם סוג של שינוי מרענן. צרפתים, בריטים, רוסים... למרות שריצ'ר מאיים על כל אחד בכל שפה. ודבר שלישי, שאולי קרה אמנם פעם-פעמיים אם אני לא טועה בספרים מוקדמים יותר, אבל בכל זאת הרגיש לי מוזר, הוא שהסיפור מסופר בגוף ראשון. וזה מוזר לאללה כיוון שאין שום ערך מוסף לבחירה הזו של לי צ'יילד. כקורא, להיותי בתוך הראש של ריצ'ר אין שום משמעות. הוא לא מספר לי מה הוא חושב או מרגיש או מנחש ומה הוא מתכוון לעשות או שום דבר מורכב אחר. כל הקלפים שלו קרובים לחזה בדיוק כמו סיפור על ריצ'ר שמסופר בגוף שלישי. אין פה הומור (יש, אבל הוא נוקשה וצבאי ולא משעשע באמת) ואין פה רגשות, רק ניתוח אנליטי של מצבים, זוויות, הזדמנויות ואנטומיה. יותר מכך, ויסלחו לי אוהדי ריצ'ר, אבל מה שמתבלט כאן מעבר להרבה דברים, זה שריצ'ר הוא פשוט פלוץ. כל דבר שהוא חושב או אומר נפוח מחשיבות עצמית ומרצינות-יתר שאפשר למצוא רק אצל אבאים יוצאי סיירות שמנסים ללמד אותך להבעיר מדורה בשטח. והנסיונות להתבדח, גם אל מול הרעים וגם אל מול הטובים, הם לרוב על גבול הפאתט ("האיש שיצא מהמכונית היה ענק. הכתפיים שלו היו ברוחב של מיטה זוגית. "ג'יזוס קרייסט", אמרה קייסי. "אני לא חושב," אמרתי. "אין זקן, אין נעליים." - הבדיחה היחידה בספר) ובדרך כלל אין סיכוי בעולם שמישהו בסיטואציה הזאת היה אומר, not in a million years.

אז הוא לא אמין, הוא פלוץ, הספרות לא ספרות, החלקים שלא קורה בהם כלום הם עצומים, ובכל זאת, כשיוצא ריצ'ר חדש לחנות אני לא מסוגל לעצור בעצמי, מה גם שאני נהנה. איך? תעלומה.

קורה לפעמים שמישהו מעז להתעסק עם ריצ'ר, בד"כ מדובר במישהו שלא מכיר אותו כמונו, אחד שהבורות מובילה אותו לשגיאה הטרגית. במצבים כאלה אנחנו יושבים\שוכבים, קוראים בצפייה ומקווים שהבחור לא ייסוג, לא בגלל שאנחנו חובבי אקשן בכול מחיר (חלילה), רק כדי שהבחור ילמד...(בקיצור מטעמים פדגוגים בלבד). לא אגלה לכם סוד אם אומר שמישהו מתעסק עם ריצ'ר בספר הזה... זה כתוב בפונט 46 על גבי העטיפה (Personal). אבל לא מדובר במישהו שעשה זאת בטעות, מדובר באחד שמכיר אותו, ובכל זאת...אחד כזה שריצ'ר הכניס לכלא לפני 15 שנים, ומאז הוא מתאמן מתכונן ומחכה.

למי מכם שמכירים את צ'יילד ברור שלא בכך מסתכמת העלילה. אני לא אחשוף אותה לפנכם, אשאיר זאת לצ'ילד.
אספר לכם רק שחוץ מריצ'ר יש מטרות נוספות לריצ'ר שבסכנה, מטרות שכן מעניינות את העולם הנאור (יש צלף מוכשר שמסתובב שם בחוץ, צלף ברמה שיכולים להיות 4-5 כמותו בעולם פלוס מינוס- רוסי אחד, אמריקאי, בריטי,וכמובן ישראלי ):
את התעלומה הזו ריצ'ר פותר כשסביבו סוכנים מה ק.ג.ב לשעבר (עכשיו יש לו שם חדש "Same wine new botel"), גם הבריטים בחגיגה MI-5 וקצת SAS, מצדם של האמריקאים זה הצבא CIA ו NSA, כולם מנסים לפצח את אותו תיק בקיצור חגיגה שלמה.
עוד שונה בספר הזה זה שריצ'ר עובד בשרות המדינה והצבא- הוא נקרא לדגל וכמובן מתייצב (יש לו אפילו טלפון נייד). כדי לסבך את העניין אפילו יותר מצרפים אליו סוכנת צעירה ונוירוטית שנדרשת לפרמקולוגיה מודרנית (תרופות) כדי להתגבר על חרדות. כשלוקחים את כל הבלילה שתיארתי קודם מקבלים סוגה ספרותית שהיא ליד הסוגה אליה התרגלנו בספרי ריצ'ר: יש פה גם אווירת ריגול למעט האקשן שהתרגלנו אליו עד כה. מיותר לציין שצ'ילד עושה זאת ביד בוטחת משכנעת ומותחת... כמו שצריך.
עוד אחד לסדרה - אני נהנתי

****



"המכונית הזאת שלך?", שאל השוטר. הוא הביט בי במבט סמכותי, כשנשענתי על המכונית וחיכיתי למאיר שייצא. "לא, של חבר שלי", עניתי בחשש. השכן יצא מהבית שלו והתחיל לצעוק, "אדוני השוטר, זה חושב שהכול מגיע לו, שהרחוב של אבא שלו, תרשום לו רפורט, תרשום!". השוטר הנהן לכיוון השכן ושלף את פנקס הדו"חות, ומאיר בדיוק יצא מהבניין. "הנה, שוטר, זה הוא", צווח השכן. "שלך המכונית? רשיונות בבקשה", אמר השוטר בקול קשה. מאיר מצמץ לכיוון השוטר, ואמר, "מה הבעייה, בדיוק?". "הבעייה היא שאסור לך לחנות כאן", ענה השוטר. "הוא חושב שהרחוב של אבא שלו", קרא השכן מאחור, כדי לחמם. השוטר פסע לקדמת המכונית, כנראה כדי לרשום בדו"ח את מספר הרכב. ואז מאיר אמר לו, "אני רואה שקוראים לך רס"ר קליין. אדוני רוצה להמשיך לשרת במשטרה? כי אם אדוני ימשיך לרשום לי דו"ח, מה שלא בסמכותו, אני מבטיח לאדוני שתוך שלושה ארבעה ימים הוא יושעה. אדוני אינו קצין. אדוני אינו רשאי לרשום דו"ח לאזרח שעבר על חוק עזר עירוני מספר 26א. רק פקח חנייה עירוני יכול. ואדוני, עד כמה שאני מסוגל לראות, אינו פקח עירוני. לפי החוק, שוטר יכול לרשום דו"ח לאזרח רק ב"דרך". ה"דרך" הקרובה היא במרחק ארבעים מטר מכאן. אם כך, במטותא, שיסגור אדוני את הפנקס, יילך למלא את תפקידו ב"דרך" ויפסיק לעכב אזרחים". השוטר הביט במאיר בתדהמה, העיף מבט בשכן, ואז קיפל את הפנקס והלך משם.

הסיפור האמיתי הזה מגלם בתוכו את הגרעין של מה שאנחנו, או לפחות אני, אוהבים בג'ק ריצ'ר. He takes no shit from no one. לא חשוב אם זה שוטר, איש אף.בי.איי., חמישה רד-נקס, מאפיונר מקושר או נשיא ארצות הברית. הוא יעריך בשבריר שניה את הסיטואציה, ואז יגיד את מה שהוא חושב שצריך להגיד, והוא יעשה את מה שצריך לעשות. שזה מה שנכון לעשות, אם זה לשתוק, להגיד משפט מתגרה או לשבור יד של מישהו עם כיסא. והוא יעשה את זה בזמן ובמקום שאתה, אני, וכל אחד אחר היו מתרחקים ממנו מזמן. לכאורה, זה לא ריאליסטי. זה לא אמין. זה גדול מדי מהחיים. אבל זה פנטסטי, כי כל אחד מהגברים שאני מכיר, היה מת בכל רמח"יו ושס"היו להיות כזה. שלא מפחד מערסים ולא משוטרים ולא מאנשים חזקים או עשירים. הוא גם לא עושה את זה כי הוא חייב, כי זאת העבודה שלו, כי הוא שוטר מתוסכל ושתיין או משהו. הוא פשוט עובר שם.

אצל נשים, נדמה לי שזה טיפה שונה, ובשביל זה יש לי סיפור אחר.

כשהייתי צעיר יותר היתה לי באסטה של חולצות מצויירות במדרחוב נחלת-שבעה בירושלים. "באסטה", מי שמע. סדין שהייתי פורש על הרצפה ומוכר חולצות סוג ב' מלורד קיטש שהייתי מצייר עליהן יצורים משעשעים בעזרת מכחול ודיו שחור. ערב אחד אריאל בונו, חבר, בא לבקר אותי בבאסטה. שתבינו, אריאל הוא ג'ק ריצ'ר, עד כמה שמישהו יכול להיות ג'ק ריצ'ר. הוא אמנם נמוך יחסית, אבל הוא היה מסוגל לעשות מאה חמישים עליות מתח עם יד אחת והוא לא פחד משום דבר ואף אחד. בדיוק כשישבנו בבאסטה וקישקשנו, נעמד מעל החולצות בחור אמריקאי גלוח ראש שהחזיק גביע גלידה וליקק אותה במרץ. הוא הצביע על החולצות וצחק בהפגנתיות לחברים שלו. לאחר כמה שניות החליק מהגביע אחד מכדורי הגלידה ונחת, איך לא, על אחת החולצות. הבחור לא התנצל, אלא צחק בקול ופנה ללכת. אריאל זינק ממקומו וקרא "היי!". האמריקאי הפנה את ראשו ואמר "yeah, what?" במבט ברור של "מה תעשו לי?". אריאל אמר לו שאם הוא לא שם לב, הוא הפיל כדור גלידה על החולצות. האמריקאי גיחך ופנה שוב ללכת. אריאל קרא "hey! you need to buy that t-shirt now". האמריקאי חזר על עקבותיו ונעמד בפוזה מאיימת ליד אריאל, גבוה ממנו בראש ובנוי לתלפיות. "?yeah? and what if I don't like to". תוך רבע שניה, אריאל הרים לו ברכיה לביצים, וכשהבחור התקפל ושמט את הגלידה, אריאל דפק לו את הראש ברצפה פעם, ואז עוד פעם, בכוח. האיש, מטר תשעים, התחיל לבכות. הוא שלף את הארנק, זרק לי חמישים שקל והלך משם בצליעה כשחבריו מביטים לאחור בחשש. הוא אפילו לא לקח את החולצה.

אם אריאל לא היה שם, לא הייתי עושה כלום. הייתי חוזר הביתה, מנסה לשפשף את הכתם או לצייר עליו משהו חדש. אבל הייתי מרכין את הראש וממשיך הלאה. בלי להתקומם, בלי לריב. מה אני צריך, שמישהו ידקור אותי?

נשים אוהבות את ריצ'ר כי הן רוצות מישהו כזה לידן. מישהו שישמור עליהן ועל הסביבה, ויתמודד עם שכל מול תופעות של חוסר צדק. באחד מהפרקים המופתיים של "לואי", לואי סי.קיי. יוצא עם מישהי לדייט באיזה דיינר, שם הם זוכים להצקות מילוליות מחבורה של נערים בני שבע עשרה. לואי כמובן לא נכנס איתם לעימות, ויוצא פארש. כמו תשעים ותשעה אחוזים מאיתנו. והתוצאה? למרות שהיא מכחישה את ההקשר, הדייט שלו לוקחת את הרגליים ואומרת לו שזה לא יילך ביניהם. היא רצתה מישהו שיגיד משהו. שיעמוד על שלו. שיהיה ג'ק ריצ'ר.

ריצ'ר חדש הגיע לחנויות, וכמובן שקניתי אותו אחרי דקה. כי ריצ'ר טוב גם כשהוא בינוני. ואנחנו אחרי סריה של שלושה או ארבעה ריצ'רים בינוניים בהחלט, שאמנם יש בהם אקשן ועניינים, אבל הם מדוללים בהמון המון מחשבה וסיבובים וחשדות והעברת זמן וזה מבאס ת'תחת.

אבל הפעם, אני שמח לומר, שמדובר באחד מספרי הסדרה המוצלחים ביותר, אם לא למעלה מזה. מההתחלה לי צ'יילד לוחץ על הגז, ומביא אותה בסיפור דינמי, מותח, לא מופרך לחלוטין כמו היתקלויות אחרות של ריצ'ר, עם הרבה מאוד רגעים מזוקקים של סיפוק ספרותי קיצוני שבשבילם אנחנו מתכנסים לקרוא את הספרים האלה מלכתחילה.
<i>
"אנחנו הולכים לזיין לך את הצורה, ריצ'ר", אמר הגדול משני הבחורים.
ריצ'ר שאל, "קנית פעם מכשיר חשמלי?"
"למה זה קשור למשהו?"
"ראיתי פעם כזה, בחנות. היתה לו תווית צהובה גדולה מאחור, שהיה כתוב עליה שאם מתעסקים עם המכשיר, מסתכנים במוות או בפציעה חמורה".
"אז?"
"תדמיין שיש לי תווית כזאת".
</i>

לא רק שהספר הזה מצויין, יש לו שני בונוסים בולטים - הראשון, שלאחד מאלה שחוטפים מכות (ממש כואבות ומשפילות) מריצ'ר קוראים דייוויד בלדאצ'י, שזה פשוט גדול, והשני הוא שגם יש לספר מאחור תוספת משובחת בצורת סיפור קצר של ריצ'ר - כל כך מצויין, בלי כל ה"מילוי", כמו החנות הזאת בסיינפלד שמוכרת רק את הראש של המאפינז, שזה החלק הכי טעים, ונפטרת מכל השאר. אני חושב שלי צ'יילד צריך לשקול לייצר רק כאלה. אגב, פה סוף סוף נפטרת התעלומה של בן כמה ג'ק ריצ'ר. מסתבר שהוא נולד בסתיו 1960. מה שעושה אותו יותר מבוגר ממני בשלוש עשרה שנה. אולי יש לי עדיין סיכוי ללמוד איך לא שמים קצוץ.

****