“חיפשתי ספר קצר ומתומצת שיסביר את הפילוסופיה הקיומית - האקזיסטנציאליזם, ומצאתי את הספר הזה. הספר עושה עבודה מעולה בלהסביר את הנושא. הוא מתחיל מזה שאין פילוסופיה אחת, אלא זהו אוסף פילוסופיות שכולן מתמקדות בדיון על השאלות הקיומיות של האדם. אלו פילוסופיות קרובות יותר לחוויה האנושית, שמדברות על התכלס - למה אנחנו פה ואיך אנחנו יכולים לחיות חיים בעלי משמעות. הוא סוקר את רוב האפשרויות שהפילוסופים הציעו, גם הדתיים וגם החילוניים, ומראה מה הופך פילוסופיה לפילוסופיה קיומית. זהו ספר מבוא לאחד התחומים המרתקים יותר בפילוסופיה המודרנית - האקזיסטנציאליזם, פילוסופיה שהשפיעה על המון אנשים בעיקר לאחר מלחמות העולם ועדיין רלוונטית בעידן החדש. הפילוסופים הבולטים בזרם זה הם סארטר, ניטשה, קירקגור, קאמי, דוסטוייבסקי ואף קאנט והיגל, ויש אצלנו גם את קהלת, מרטין בובר ורבים אחרים. מי שמכיר את הפילוסופים שם לב לריבוי סופרים ולריבוי דעות, וזאת כי הפילוסופיה היא ייחודית לאדם, מתרכזת בחוויה האנושית הסובייקטיבית ואינה שואפת להגדרה אחידה, זאת הסיבה גם שיש את אלו שלא רואים בפילוסופיה זאת פילוסופיה כלל בגלל העדר שיטה אחידה (אני לא ביניהם). למתחילים בפילוסופיה ולאלו הרוצים סקירה קצרה על האקזיסטנציאליזם - הספר מומלץ מאוד.”

“ציון 5/5 ביחס למטרות הספר ולעמידה בהן. ספר טוב מאוד, כתוב בצורה מסודרת, עניינית, מעניינת וברורה. הוא נוגע בכל הדברים החשובים על פי ראשי פרקים ופורט אותם להסברים ותתי פרקים. אהבתי מאוד את הנספח בסוף של סקירת הביטחון של בן גוריון מ-1953, מלמד המון ומרתק לקרוא את המקור, תזכורת לאיזה מנהיג הגדול בן גוריון היה. הספר יצא לאור בשנת 2013, ונכתב ע"י אלוף במיל' יצחק בן ישראל שבין היתר: כיהן כחבר הכנסת במפלגת קדימה, היה ראש מרכז הסייבר באוניברסיטת תל אביב, היה יושב ראש סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה בין השנים 2005-2022, וזכה בפרס ביטחון ישראל פעמיים על פועליו. אדם מרשים ללא ספק. בן ישראל מחלק בספרו את תפיסות הביטחון של ישראל ל-3 תקופות: 1. טרום הקמת המדינה - תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי - "סכסוך שכנים" עם ערביי א"י 2. הקמת המדינה עד שנות ה-80' - המהפך של בן גוריון - איום של צבאות פולשים 3. משנות ה-80' עד היום - העידן השלישי - טרור וטילים בכל תקופה מסוקרים האיומים שעמדו מול היישוב/המדינה, המנהיגים הבולטים שבנו את תפיסת הביטחון לאותה תקופה, ואיך תפיסת הביטחון בוצעה בפועל. 4 ציטוטים בולטים מהספר: 1. ז'בוטינסקי: "בארץ ישראל יישבו תמיד שני עמים. יש לתת זכויות לאומיות לכל העמים החיים במדינה אחת… שוויון זכויות מוחלט. הנני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שוויון זכויות זה ולא נעשה ניסיון לדחוק את רגליו של מישהו" 2. ז'בוטינסקי: "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי אפשר לחלום. לא עתה וגם לא בעתיד הנראה לאופק. זאת משום שאין תקדים בהיסטוריה לעם שהסכים מרצונו ליישוב ארצו על ידי מי שבא מבחוץ" 3. בן גוריון: "בלי עם אחיד לא יקום עם לוחם!" 4. בן גוריון "אין מומחה צבאי שאינו מכיר שהמורל - או בעברית הרוח - של הצבא הוא הגורם הראשי, אם לא היחיד, בניצחון" תובל בן עמי”

“אין כמעט חובב ספרים שלא מכיר את סדרת הספרים של האוניברסיטה המשודרת שיוצאת לאור מאז 1977. מבין מאות הספרים שיצאו לאורך השנים, זה ללא ספק אחד הספרים הארוכים (מעל 350 עמ'), אך גם המרשימים והמעמיקים שבהם. בספר המיוחד הזה בועז נוימן, שהיה מרצה להיסטוריה של גרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-20, מעמיק בניסיון "לפענח את פשר התופעה הנאצית". במילים אחרות, לא מדובר בספר היסטוריה שעוסק בתיאור העובדות על רצף הזמן הליניארי מהופעתה של התנועה הנאצית בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת ועד לקריסתה בסוף מלחמת העולם השניה, אלא בספר שמתמקד בתיאור שיטתי של הגישות המחקריות המרכזיות שעסקו בתופעה הנאצית ובמנהיגיה כתופעה עולמית. נוימן מתחקה אחר שאלות היסוד שיש לשאול כשבאים לעסוק בנושא הנפיץ הזה. נראה כי אחת השאלות היסודיות שיש לשאול היא האם המדיניות הנאצית הייתה פרי החלטה מושכלת, מכוונת, מראשית הדרך עד להוצאתה אל הפועל ב"פיתרון הסופי" (הגישה האינטנציונליסטית), או שאי אפשר להצביע על גורם מכוון שכזה וההקצנה הנאצית לא הייתה אלא פועל יוצא של דינמיקה בין כוחות רבים הן של המשטר הנאצי והן של מרכזי הכוח שסביבו (הגישה הפונקציונליסטית). בבירור השאלה הזו עוסקים שלושת הפרקים הראשונים. אך הנקודה הזו תלווה את הספר כמעט לכל אורכו, שכן בכל תיאור של המציאות אפשר לשאול את השאלה הזו. האם אושוויץ סומן מלכתחילה כמטרה של המשטר הנאצי, וכל החרמות, הגירושים, הכליאות, היו רק סטיות טקטיות בדרך אל היעד (פרק ו), או שמא לא הייתה בנמצא כל "תכנית גדולה" אלא נסיונות חוזרים ונשנים לפתרון "הבעיה היהודית" שאיש לא ידע מראש לאן תוביל, ואפילו לא בטוח שידע להגדיר היטב מהי אותה "בעיה" (פרק ז). בפרקים הבאים נוימן עוסק בתופעה הנאצית עצמה. האם היא נחשבת כתופעה גרמנית מובהקת שבמבט לאחור ניתן לזהות את שורשיה בהיסטוריה הגרמנית הייחודית, לעומת עמי אירופה האחרים (פרק ח), או שמא אין התופעה הזו אלא חלק מתופעות עולמיות מודרניות כמו הטוטלטריניזם (פרק ט), הפשיזם (פרק י), או שמא ההסבר הנכון הוא ההסבר הביו-פוליטי הייחודי של מישל פוקו (פרק י). הגישה ההיסטוריציסטית היא גישה שהשורשים שלה נמצאים אצל הפילוסוף הגרמני הֶגֶל, ועיקרה הוא שההיסטוריה היא תופעה ייחודית, מעין אורגניזם של ממש, ולכן אין להכפיף אותה לשום חוק או עיקרון, ואין להבין אותה אלא מתוך עצמה. לפי הגישה הזו את ההיסטוריה יש "להבין ולא להסביר". המשפט הזה אולי נשמע קצת עמום, ולכן נוימן מרחיב עליו לא מעט. בפרק האחרון (פרק יא) עוסק נוימן בהחלת הגישה ההיסטוריציסטית על התופעה הנאצית. זהו מוקש לא פשוט שכן ההיסטוריון שצועד בדרך הזו נדרש לא "להאשים ואף לא לסלוח, אלא רק להבין". ברוח הזו נכתבו ספרים רבים החל משנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, הן ספרי עיון והן ספרים פופולריים, והדבר נובע הן ממרחק הזמן, והן מתוך ההקשר של נפילת חומת ברלין והאיחוד הגרמני. ערך מוסף מיוחד שיש בספר הוא סקירה ממצה (מעל 50 עמודים) של יצירות מופת בחקר הנאציזם. נוימן בחר לציין את היצירות המהוות לדעתו פריצות דרך "מתחום המחקר ההיסטורי, וביצירות הגותיות ופילוסופיות בעלות השלכות על הכתיבה ההיסטורית". לסיכום, אף שכל פרק בספר יכול גם להיות נקרא כמאמר בפני עצמו, מי שיקרא את הספר כולו יקבל רוחב פנורמי מעמיק של הגישות המרכזיות במחקר ובספרות. מומלץ מאוד, ומתאים לקריאה בתקופה הזו של ימי "בין המצרים". נוימן נפטר בגיל צעיר מאוד, ומלבד האובדן הפרטי, מדובר גם באובדן ציבורי. ספר המשך לספר זה "היסטוריות חדשות של הנאציזם" נכתב בשנתיים האחרונות לחייו ונערך מתוך כתב היד, יצא גם הוא באוניברסיטה המשודרת לאחר מותו. יהי זכרו ברוך.”

“זהו לא רק אחד הספרים הארוכים בתולדות "האוניברסיטה המשודרת" אלא גם אחד מהמעולים שבהם. הכותרת - "נאציזם" - מעוררת חלחלה, אך גם צנומה וחסכנית. לעומתה, הספר עצמו עשיר וגדוש. נוימן לוקח את הקוראים למסע אינטלקטואלי עשיר ומרתק במיוחד במשעולי הכתיבה ההיסטורית לדורותיה על אודות הנאציזם. בסבלנות רבה ובדייקנות מופתית נוימן מארגן בפני הקורא את השיטות השונות שנוסחו ע"י היסטוריונים רבים ומגוונים בנוגע לתופעה הנאצית. מעבר להיותנו, בני ובנות העם היהודי, נוגעים בדבר באופן החד ביותר, סוף כל סוף מתבקש לפנות זמן לבירור רציני כיצד התופעה הזו בכלל קרתה. כיצד התאפשר בכלל משטר שהפליג תוך מספר שנים למחוזות מדיניים-מעשיים רדיקליים חסרי תקדים בעידן המודרני? איך מסתכלים על זה? כיצד אפשר להבין זאת? ומה העיקר? ההיבט הפוליטי? המדיני? האידאולוגי? החברתי? אולי בכלל הכל קשור להיטלר גופו? ממתי נכון להתחיל לנתח את שורשי התופעה? האם זהו גלגול מודרני מעוות של שנאת היהודים הישנה באירופה? בגרמניה? אולי זו תופעה מודרנית דווקא שיצאה משליטה? האם נכון להשוות את המשטר הנאצי למשטר הפשיסטי באיטליה? ואולי דווקא לטוטליטריות הרוסית? האם יש מרכיב "גרמני" עצמאי וייחודי שהביא להתפתחותו הספציפית של המשטר הזה? בפרק הראשון בספר, נוימן שואל מאות (!) שאלות כאלו. לרובן הגדול הוא יציע פתרון במהלך הספר, בדרך כלל יותר מפתרון אחד. אבל כאמור זו תמיד רק הצעה. עצם העובדה שהדבר הזה - המשטר הקיצוני, המופרע והרצחני הזה - בכלל התאפשר במציאות בפועל, חזק יותר מכל הסבר בודד, ואף יותר מכל קומבינציה של כל ההסברים יחד. נוימן לוקח אותנו למסע מרתק של ניסיון להתחקות אחר ההסברים לתופעה. ההסברים ממויינים לפי תקופות (שנות ה-50', ה-60', ה-70' וכן הלאה), אחר כך לפי נקודות מוצא שונות (היסטוריות, סוציולוגיות, כלכליות, אידאולוגיות, פסיכו-סוציו-היסטוריות), וכן לפי מוצאו של המסביר (ישראלי, גרמני, אחר). אציין בקיצור נמרץ (וחוטא לעומק הדברים) רק שלוש נקודות מתוך ים המידע המרתק והחשוב שבספר הזה: 1. מה היה תפקידו של היטלר בכל הסיפור? האינטנציונליסטים (=היסטוריונים שמתמקדים בכוונה של פועל הפעולה בהיסטוריה) סבורים שידו של היטלר הייתה בכל, ושאת הכל הוא תכנן כבר כשכתב את "מיין קמפף". הוצאת את היטלר מהמשוואה? אין מלחה"ע השנייה ואין שואה. לעומתם הפונקציונליסטים סבורים שלא ייתכן כי מערכות ענק שכאלה ינועו רק לפי שגעונותיו של אדם אחד, מטורף ככל שיהיה. בכל מדינה, גם במדינה הנאצית, יש מנגנונים - הצבא, מובילי הכלכלה, משפטנים ושאר החברים להנהגה הפוליטית. בלעדיהם, וללא הדינמיקה הסבוכה ביניהם, מאומה לא יכול להתרחש ולצאת לפועל. נו, מי צודק? 2. נוימן מספר בהרחבה על התעמולה הנאצית בשנים הראשונות של המשטר. זהו פרק מסקרן ומעניין במיוחד שחידש לי הרבה, למרות שחשבתי שאני יודע לא מעט על הנושא הזה. 3. הקשר בין פרוייקט "המתות החסד" - רציחתם של מפגרים, בעלי מומים, תינוקות חולים וכו' - לבין השואה לא היה נהיר לי כפי שהוא נהיר לי לאחר קריאת הספר. ההסבר של נוימן שומט לסת. קראתי את הספר הזה עירני ומסוקרן עד קצה שורש שערותיי. כמות החומר העצומה שנוימן קרא, ואחר כך מיין, סידר, ארגן והציג בבהירות מדהימה בפני הקורא - היא אדירה. אינך יכול שלא להשתאות ולהוקיר תודה לחוקר צעיר שבאמת באמת הונע ע"י סקרנות עצומה והגיע לדרגת מומחיות בלתי מצויה בתחומי מחקרו, ואף שיתף את הציבור הרחב בממצאיו והנגיש לו אותם באופן מעולה. לא נכון לסיים את הסקירה הקצרה הזו בלי לציין את הנספח העשיר שנוימן הכין עבור הקוראים. במקום להסתפק ברשימה ביבליוגרפית שמעשירה את הקורא המצוי אך במעט, הוא כותב כמה שורות על כל ספר וספר - מה הטיעון המרכזי בו, לאיזו אסכולה הוא שייך (אם יש כזו) ושאר פרטים מועילים למיקום הספר בשדה המחקר הענק. זו כשלעצמה עבודה מדהימה בהיקפה ובאיכותה, ונדמה לי שלא ראיתי כמותה מעולם באף ספר מחקרי אחר. לסיום - שני דברים. 1. נוימן מספר בפתיחה לספר שהוא עצמו קרא והחכים הרבה מספרי האוניברסיטה המשודרת ושהיה להם חלק לא מבוטל בהחלטתו להפוך להיסטוריון. נדמה לי שזה רגע מיוחד עבור משכיל צעיר לתרום נדבך מכובד לסדרת ספרים שתרמה לך עצמך כה הרבה. 2. את סדרת השיחות הזו העביר בעז נוימן כשהיה בן 34 (עד אז קרא מאות (!) ספרים בתחום מחקרו. ממש ממש לא מובן מאליו), וכשהספר הזה יצא לאור היה בן 36. בן 44 נפטר.”

“חיפשתי ספר קצר ומתומצת שיסביר את הפילוסופיה הקיומית - האקזיסטנציאליזם, ומצאתי את הספר הזה. הספר עושה עבודה מעולה בלהסביר את הנושא. הוא מתחיל מזה שאין פילוסופיה אחת, אלא זהו אוסף פילוסופיות שכולן מתמקדות בדיון על השאלות הקיומיות של האדם. אלו פילוסופיות קרובות יותר לחוויה האנושית, שמדברות על התכלס - למה אנחנו פה ואיך אנחנו יכולים לחיות חיים בעלי משמעות. הוא סוקר את רוב האפשרויות שהפילוסופים הציעו, גם הדתיים וגם החילוניים, ומראה מה הופך פילוסופיה לפילוסופיה קיומית. זהו ספר מבוא לאחד התחומים המרתקים יותר בפילוסופיה המודרנית - האקזיסטנציאליזם, פילוסופיה שהשפיעה על המון אנשים בעיקר לאחר מלחמות העולם ועדיין רלוונטית בעידן החדש. הפילוסופים הבולטים בזרם זה הם סארטר, ניטשה, קירקגור, קאמי, דוסטוייבסקי ואף קאנט והיגל, ויש אצלנו גם את קהלת, מרטין בובר ורבים אחרים. מי שמכיר את הפילוסופים שם לב לריבוי סופרים ולריבוי דעות, וזאת כי הפילוסופיה היא ייחודית לאדם, מתרכזת בחוויה האנושית הסובייקטיבית ואינה שואפת להגדרה אחידה, זאת הסיבה גם שיש את אלו שלא רואים בפילוסופיה זאת פילוסופיה כלל בגלל העדר שיטה אחידה (אני לא ביניהם). למתחילים בפילוסופיה ולאלו הרוצים סקירה קצרה על האקזיסטנציאליזם - הספר מומלץ מאוד.”

“ציון 5/5 ביחס למטרות הספר ולעמידה בהן. ספר טוב מאוד, כתוב בצורה מסודרת, עניינית, מעניינת וברורה. הוא נוגע בכל הדברים החשובים על פי ראשי פרקים ופורט אותם להסברים ותתי פרקים. אהבתי מאוד את הנספח בסוף של סקירת הביטחון של בן גוריון מ-1953, מלמד המון ומרתק לקרוא את המקור, תזכורת לאיזה מנהיג הגדול בן גוריון היה. הספר יצא לאור בשנת 2013, ונכתב ע"י אלוף במיל' יצחק בן ישראל שבין היתר: כיהן כחבר הכנסת במפלגת קדימה, היה ראש מרכז הסייבר באוניברסיטת תל אביב, היה יושב ראש סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה בין השנים 2005-2022, וזכה בפרס ביטחון ישראל פעמיים על פועליו. אדם מרשים ללא ספק. בן ישראל מחלק בספרו את תפיסות הביטחון של ישראל ל-3 תקופות: 1. טרום הקמת המדינה - תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי - "סכסוך שכנים" עם ערביי א"י 2. הקמת המדינה עד שנות ה-80' - המהפך של בן גוריון - איום של צבאות פולשים 3. משנות ה-80' עד היום - העידן השלישי - טרור וטילים בכל תקופה מסוקרים האיומים שעמדו מול היישוב/המדינה, המנהיגים הבולטים שבנו את תפיסת הביטחון לאותה תקופה, ואיך תפיסת הביטחון בוצעה בפועל. 4 ציטוטים בולטים מהספר: 1. ז'בוטינסקי: "בארץ ישראל יישבו תמיד שני עמים. יש לתת זכויות לאומיות לכל העמים החיים במדינה אחת… שוויון זכויות מוחלט. הנני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שוויון זכויות זה ולא נעשה ניסיון לדחוק את רגליו של מישהו" 2. ז'בוטינסקי: "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי אפשר לחלום. לא עתה וגם לא בעתיד הנראה לאופק. זאת משום שאין תקדים בהיסטוריה לעם שהסכים מרצונו ליישוב ארצו על ידי מי שבא מבחוץ" 3. בן גוריון: "בלי עם אחיד לא יקום עם לוחם!" 4. בן גוריון "אין מומחה צבאי שאינו מכיר שהמורל - או בעברית הרוח - של הצבא הוא הגורם הראשי, אם לא היחיד, בניצחון" תובל בן עמי”

“אין כמעט חובב ספרים שלא מכיר את סדרת הספרים של האוניברסיטה המשודרת שיוצאת לאור מאז 1977. מבין מאות הספרים שיצאו לאורך השנים, זה ללא ספק אחד הספרים הארוכים (מעל 350 עמ'), אך גם המרשימים והמעמיקים שבהם. בספר המיוחד הזה בועז נוימן, שהיה מרצה להיסטוריה של גרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-20, מעמיק בניסיון "לפענח את פשר התופעה הנאצית". במילים אחרות, לא מדובר בספר היסטוריה שעוסק בתיאור העובדות על רצף הזמן הליניארי מהופעתה של התנועה הנאצית בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת ועד לקריסתה בסוף מלחמת העולם השניה, אלא בספר שמתמקד בתיאור שיטתי של הגישות המחקריות המרכזיות שעסקו בתופעה הנאצית ובמנהיגיה כתופעה עולמית. נוימן מתחקה אחר שאלות היסוד שיש לשאול כשבאים לעסוק בנושא הנפיץ הזה. נראה כי אחת השאלות היסודיות שיש לשאול היא האם המדיניות הנאצית הייתה פרי החלטה מושכלת, מכוונת, מראשית הדרך עד להוצאתה אל הפועל ב"פיתרון הסופי" (הגישה האינטנציונליסטית), או שאי אפשר להצביע על גורם מכוון שכזה וההקצנה הנאצית לא הייתה אלא פועל יוצא של דינמיקה בין כוחות רבים הן של המשטר הנאצי והן של מרכזי הכוח שסביבו (הגישה הפונקציונליסטית). בבירור השאלה הזו עוסקים שלושת הפרקים הראשונים. אך הנקודה הזו תלווה את הספר כמעט לכל אורכו, שכן בכל תיאור של המציאות אפשר לשאול את השאלה הזו. האם אושוויץ סומן מלכתחילה כמטרה של המשטר הנאצי, וכל החרמות, הגירושים, הכליאות, היו רק סטיות טקטיות בדרך אל היעד (פרק ו), או שמא לא הייתה בנמצא כל "תכנית גדולה" אלא נסיונות חוזרים ונשנים לפתרון "הבעיה היהודית" שאיש לא ידע מראש לאן תוביל, ואפילו לא בטוח שידע להגדיר היטב מהי אותה "בעיה" (פרק ז). בפרקים הבאים נוימן עוסק בתופעה הנאצית עצמה. האם היא נחשבת כתופעה גרמנית מובהקת שבמבט לאחור ניתן לזהות את שורשיה בהיסטוריה הגרמנית הייחודית, לעומת עמי אירופה האחרים (פרק ח), או שמא אין התופעה הזו אלא חלק מתופעות עולמיות מודרניות כמו הטוטלטריניזם (פרק ט), הפשיזם (פרק י), או שמא ההסבר הנכון הוא ההסבר הביו-פוליטי הייחודי של מישל פוקו (פרק י). הגישה ההיסטוריציסטית היא גישה שהשורשים שלה נמצאים אצל הפילוסוף הגרמני הֶגֶל, ועיקרה הוא שההיסטוריה היא תופעה ייחודית, מעין אורגניזם של ממש, ולכן אין להכפיף אותה לשום חוק או עיקרון, ואין להבין אותה אלא מתוך עצמה. לפי הגישה הזו את ההיסטוריה יש "להבין ולא להסביר". המשפט הזה אולי נשמע קצת עמום, ולכן נוימן מרחיב עליו לא מעט. בפרק האחרון (פרק יא) עוסק נוימן בהחלת הגישה ההיסטוריציסטית על התופעה הנאצית. זהו מוקש לא פשוט שכן ההיסטוריון שצועד בדרך הזו נדרש לא "להאשים ואף לא לסלוח, אלא רק להבין". ברוח הזו נכתבו ספרים רבים החל משנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, הן ספרי עיון והן ספרים פופולריים, והדבר נובע הן ממרחק הזמן, והן מתוך ההקשר של נפילת חומת ברלין והאיחוד הגרמני. ערך מוסף מיוחד שיש בספר הוא סקירה ממצה (מעל 50 עמודים) של יצירות מופת בחקר הנאציזם. נוימן בחר לציין את היצירות המהוות לדעתו פריצות דרך "מתחום המחקר ההיסטורי, וביצירות הגותיות ופילוסופיות בעלות השלכות על הכתיבה ההיסטורית". לסיכום, אף שכל פרק בספר יכול גם להיות נקרא כמאמר בפני עצמו, מי שיקרא את הספר כולו יקבל רוחב פנורמי מעמיק של הגישות המרכזיות במחקר ובספרות. מומלץ מאוד, ומתאים לקריאה בתקופה הזו של ימי "בין המצרים". נוימן נפטר בגיל צעיר מאוד, ומלבד האובדן הפרטי, מדובר גם באובדן ציבורי. ספר המשך לספר זה "היסטוריות חדשות של הנאציזם" נכתב בשנתיים האחרונות לחייו ונערך מתוך כתב היד, יצא גם הוא באוניברסיטה המשודרת לאחר מותו. יהי זכרו ברוך.”

“זהו לא רק אחד הספרים הארוכים בתולדות "האוניברסיטה המשודרת" אלא גם אחד מהמעולים שבהם. הכותרת - "נאציזם" - מעוררת חלחלה, אך גם צנומה וחסכנית. לעומתה, הספר עצמו עשיר וגדוש. נוימן לוקח את הקוראים למסע אינטלקטואלי עשיר ומרתק במיוחד במשעולי הכתיבה ההיסטורית לדורותיה על אודות הנאציזם. בסבלנות רבה ובדייקנות מופתית נוימן מארגן בפני הקורא את השיטות השונות שנוסחו ע"י היסטוריונים רבים ומגוונים בנוגע לתופעה הנאצית. מעבר להיותנו, בני ובנות העם היהודי, נוגעים בדבר באופן החד ביותר, סוף כל סוף מתבקש לפנות זמן לבירור רציני כיצד התופעה הזו בכלל קרתה. כיצד התאפשר בכלל משטר שהפליג תוך מספר שנים למחוזות מדיניים-מעשיים רדיקליים חסרי תקדים בעידן המודרני? איך מסתכלים על זה? כיצד אפשר להבין זאת? ומה העיקר? ההיבט הפוליטי? המדיני? האידאולוגי? החברתי? אולי בכלל הכל קשור להיטלר גופו? ממתי נכון להתחיל לנתח את שורשי התופעה? האם זהו גלגול מודרני מעוות של שנאת היהודים הישנה באירופה? בגרמניה? אולי זו תופעה מודרנית דווקא שיצאה משליטה? האם נכון להשוות את המשטר הנאצי למשטר הפשיסטי באיטליה? ואולי דווקא לטוטליטריות הרוסית? האם יש מרכיב "גרמני" עצמאי וייחודי שהביא להתפתחותו הספציפית של המשטר הזה? בפרק הראשון בספר, נוימן שואל מאות (!) שאלות כאלו. לרובן הגדול הוא יציע פתרון במהלך הספר, בדרך כלל יותר מפתרון אחד. אבל כאמור זו תמיד רק הצעה. עצם העובדה שהדבר הזה - המשטר הקיצוני, המופרע והרצחני הזה - בכלל התאפשר במציאות בפועל, חזק יותר מכל הסבר בודד, ואף יותר מכל קומבינציה של כל ההסברים יחד. נוימן לוקח אותנו למסע מרתק של ניסיון להתחקות אחר ההסברים לתופעה. ההסברים ממויינים לפי תקופות (שנות ה-50', ה-60', ה-70' וכן הלאה), אחר כך לפי נקודות מוצא שונות (היסטוריות, סוציולוגיות, כלכליות, אידאולוגיות, פסיכו-סוציו-היסטוריות), וכן לפי מוצאו של המסביר (ישראלי, גרמני, אחר). אציין בקיצור נמרץ (וחוטא לעומק הדברים) רק שלוש נקודות מתוך ים המידע המרתק והחשוב שבספר הזה: 1. מה היה תפקידו של היטלר בכל הסיפור? האינטנציונליסטים (=היסטוריונים שמתמקדים בכוונה של פועל הפעולה בהיסטוריה) סבורים שידו של היטלר הייתה בכל, ושאת הכל הוא תכנן כבר כשכתב את "מיין קמפף". הוצאת את היטלר מהמשוואה? אין מלחה"ע השנייה ואין שואה. לעומתם הפונקציונליסטים סבורים שלא ייתכן כי מערכות ענק שכאלה ינועו רק לפי שגעונותיו של אדם אחד, מטורף ככל שיהיה. בכל מדינה, גם במדינה הנאצית, יש מנגנונים - הצבא, מובילי הכלכלה, משפטנים ושאר החברים להנהגה הפוליטית. בלעדיהם, וללא הדינמיקה הסבוכה ביניהם, מאומה לא יכול להתרחש ולצאת לפועל. נו, מי צודק? 2. נוימן מספר בהרחבה על התעמולה הנאצית בשנים הראשונות של המשטר. זהו פרק מסקרן ומעניין במיוחד שחידש לי הרבה, למרות שחשבתי שאני יודע לא מעט על הנושא הזה. 3. הקשר בין פרוייקט "המתות החסד" - רציחתם של מפגרים, בעלי מומים, תינוקות חולים וכו' - לבין השואה לא היה נהיר לי כפי שהוא נהיר לי לאחר קריאת הספר. ההסבר של נוימן שומט לסת. קראתי את הספר הזה עירני ומסוקרן עד קצה שורש שערותיי. כמות החומר העצומה שנוימן קרא, ואחר כך מיין, סידר, ארגן והציג בבהירות מדהימה בפני הקורא - היא אדירה. אינך יכול שלא להשתאות ולהוקיר תודה לחוקר צעיר שבאמת באמת הונע ע"י סקרנות עצומה והגיע לדרגת מומחיות בלתי מצויה בתחומי מחקרו, ואף שיתף את הציבור הרחב בממצאיו והנגיש לו אותם באופן מעולה. לא נכון לסיים את הסקירה הקצרה הזו בלי לציין את הנספח העשיר שנוימן הכין עבור הקוראים. במקום להסתפק ברשימה ביבליוגרפית שמעשירה את הקורא המצוי אך במעט, הוא כותב כמה שורות על כל ספר וספר - מה הטיעון המרכזי בו, לאיזו אסכולה הוא שייך (אם יש כזו) ושאר פרטים מועילים למיקום הספר בשדה המחקר הענק. זו כשלעצמה עבודה מדהימה בהיקפה ובאיכותה, ונדמה לי שלא ראיתי כמותה מעולם באף ספר מחקרי אחר. לסיום - שני דברים. 1. נוימן מספר בפתיחה לספר שהוא עצמו קרא והחכים הרבה מספרי האוניברסיטה המשודרת ושהיה להם חלק לא מבוטל בהחלטתו להפוך להיסטוריון. נדמה לי שזה רגע מיוחד עבור משכיל צעיר לתרום נדבך מכובד לסדרת ספרים שתרמה לך עצמך כה הרבה. 2. את סדרת השיחות הזו העביר בעז נוימן כשהיה בן 34 (עד אז קרא מאות (!) ספרים בתחום מחקרו. ממש ממש לא מובן מאליו), וכשהספר הזה יצא לאור היה בן 36. בן 44 נפטר.”