ביקורת ספרותית על נאציזם - אוניברסיטה משודרת # מאת בעז נוימן
ספר מעולה

---

אין כמעט חובב ספרים שלא מכיר את סדרת הספרים של האוניברסיטה המשודרת שיוצאת לאור מאז 1977. מבין מאות הספרים שיצאו לאורך השנים, זה ללא ספק אחד הספרים הארוכים (מעל 350 עמ'), אך גם המרשימים והמעמיקים שבהם.
בספר המיוחד הזה בועז נוימן, שהיה מרצה להיסטוריה של גרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-20, מעמיק בניסיון "לפענח את פשר התופעה הנאצית". במילים אחרות, לא מדובר בספר היסטוריה שעוסק בתיאור העובדות על רצף הזמן הליניארי מהופעתה של התנועה הנאצית בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת ועד לקריסתה בסוף מלחמת העולם השניה, אלא בספר שמתמקד בתיאור שיטתי של הגישות המחקריות המרכזיות שעסקו בתופעה הנאצית ובמנהיגיה כתופעה עולמית.

נוימן מתחקה אחר שאלות היסוד שיש לשאול כשבאים לעסוק בנושא הנפיץ הזה. נראה כי אחת השאלות היסודיות שיש לשאול היא האם המדיניות הנאצית הייתה פרי החלטה מושכלת, מכוונת, מראשית הדרך עד להוצאתה אל הפועל ב"פיתרון הסופי" (הגישה האינטנציונליסטית), או שאי אפשר להצביע על גורם מכוון שכזה וההקצנה הנאצית לא הייתה אלא פועל יוצא של דינמיקה בין כוחות רבים הן של המשטר הנאצי והן של מרכזי הכוח שסביבו (הגישה הפונקציונליסטית). בבירור השאלה הזו עוסקים שלושת הפרקים הראשונים. אך הנקודה הזו תלווה את הספר כמעט לכל אורכו, שכן בכל תיאור של המציאות אפשר לשאול את השאלה הזו. האם אושוויץ סומן מלכתחילה כמטרה של המשטר הנאצי, וכל החרמות, הגירושים, הכליאות, היו רק סטיות טקטיות בדרך אל היעד (פרק ו), או שמא לא הייתה בנמצא כל "תכנית גדולה" אלא נסיונות חוזרים ונשנים לפתרון "הבעיה היהודית" שאיש לא ידע מראש לאן תוביל, ואפילו לא בטוח שידע להגדיר היטב מהי אותה "בעיה" (פרק ז).

בפרקים הבאים נוימן עוסק בתופעה הנאצית עצמה. האם היא נחשבת כתופעה גרמנית מובהקת שבמבט לאחור ניתן לזהות את שורשיה בהיסטוריה הגרמנית הייחודית, לעומת עמי אירופה האחרים (פרק ח), או שמא אין התופעה הזו אלא חלק מתופעות עולמיות מודרניות כמו הטוטלטריניזם (פרק ט), הפשיזם (פרק י), או שמא ההסבר הנכון הוא ההסבר הביו-פוליטי הייחודי של מישל פוקו (פרק י).

הגישה ההיסטוריציסטית היא גישה שהשורשים שלה נמצאים אצל הפילוסוף הגרמני הֶגֶל, ועיקרה הוא שההיסטוריה היא תופעה ייחודית, מעין אורגניזם של ממש, ולכן אין להכפיף אותה לשום חוק או עיקרון, ואין להבין אותה אלא מתוך עצמה. לפי הגישה הזו את ההיסטוריה יש "להבין ולא להסביר". המשפט הזה אולי נשמע קצת עמום, ולכן נוימן מרחיב עליו לא מעט. בפרק האחרון (פרק יא) עוסק נוימן בהחלת הגישה ההיסטוריציסטית על התופעה הנאצית. זהו מוקש לא פשוט שכן ההיסטוריון שצועד בדרך הזו נדרש לא "להאשים ואף לא לסלוח, אלא רק להבין". ברוח הזו נכתבו ספרים רבים החל משנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, הן ספרי עיון והן ספרים פופולריים, והדבר נובע הן ממרחק הזמן, והן מתוך ההקשר של נפילת חומת ברלין והאיחוד הגרמני.

ערך מוסף מיוחד שיש בספר הוא סקירה ממצה (מעל 50 עמודים) של יצירות מופת בחקר הנאציזם. נוימן בחר לציין את היצירות המהוות לדעתו פריצות דרך "מתחום המחקר ההיסטורי, וביצירות הגותיות ופילוסופיות בעלות השלכות על הכתיבה ההיסטורית".

לסיכום, אף שכל פרק בספר יכול גם להיות נקרא כמאמר בפני עצמו, מי שיקרא את הספר כולו יקבל רוחב פנורמי מעמיק של הגישות המרכזיות במחקר ובספרות. מומלץ מאוד, ומתאים לקריאה בתקופה הזו של ימי "בין המצרים".

נוימן נפטר בגיל צעיר מאוד, ומלבד האובדן הפרטי, מדובר גם באובדן ציבורי. ספר המשך לספר זה "היסטוריות חדשות של הנאציזם" נכתב בשנתיים האחרונות לחייו ונערך מתוך כתב היד, יצא גם הוא באוניברסיטה המשודרת לאחר מותו. יהי זכרו ברוך.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על נאציזם - אוניברסיטה משודרת #